ג'ון לה קארה יודע לספר סיפור, גם כשמדובר בקורות חייו

תיאור המסע בדרך אל מנהיג אש"ף נקרא כאילו הוא מצוטט מאחד הרומנים של לה קארה: במשך שעות נסעו לה קארה וקבוצת לוחמים חמושים ברחובות העיר המתפוררת, מחליפים מכוניות, מזגזגים בין נתיבים, נעצרים במחסומים. בסוף מצא את עצמו בפתח בניין מנוקב כדורים, ועלה ללשכתו הפרטית של ערפאת. "מר דיוויד, מדוע באת לראות אותי?" שאל אותו היו"ר, ולה קארה ענה: "באתי להניח את ידי על הלב של פלסטין". ערפאת המחויך נטל את ידו הימנית של האורח והניח אותה על הכיס השמאלי של חולצת החאקי שלו. "מר דיוויד, הוא כאן, הוא כאן". לה קארה עדיין זוכר שערפאת הדיף ריח של טלק תינוקות, ושהזקן שלו היה רך ואוורירי.

לה קארה. חיים מלאי סיפורים(stephen cornwell)

"מנהרת היונים - מסיפורי חיי" כולל שפע של אנקדוטות כאלה, על הטווח שבין המופרך למופלא, בהשתתפות ראשי מדינות כמו מרגרט תאצ'ר ושמעון פרס, כוכבים הוליוודיים כמו ריצ'רד ברטון ורוברט רדפורד, סוכני קג"ב לשעבר שהפכו לגנגסטרים, מרגלים שמתחזים לעיתונאים (וגם להפך), לוחמים ואנשי מאפיה וסוחרי נשק באזורי מלחמה בכל רחבי העולם, מקמבודיה דרך רואנדה לאינגושטיה. האפיזודות האלה מסופרות ללא סדר כרונולוגי או אחר, תוצר של זרם תודעה פרטי, וכולן כתובות בסגנון המזוהה של לה קארה, שמשלב דייקנות ריאליסטית ואירוניה ואיזו ספקנות בסיסית לגבי קיומו של ממד מוסרי כלשהו לעסקי הריגול והדיפלומטיה.

כמו סופר בריטי ענק אחר, גרהם גרין, גם לה קארה החל את דרכו בשירות החשאי הבריטי. הוא פרש מהשירות ב-1964, כשהיה בן 33, אחרי שספרו הראשון, "המרגל שחזר מן הכפור", כבר יצא לאור והפך לסנסציה בינלאומית. הצלחת הספר סימנה לו ערוץ קריירה מספק ומכניס יותר, אבל לה קארה אומר שרק בזכות הקדנציה שלו בשירות המודיעין הפך לסופר שהיה.

"השיעורים הקפדניים ביותר שקיבלתי בכתיבת פרוזה לא היו בבית הספר או באוניברסיטה, ובטח שלא בבית הספר לכתיבה. הם היו הקצינים הבכירים בעלי ההשכלה הקלאסית בקומה העליונה של מטה האם־איי 5, אשר התייחסו לדוחות שלי בעליצות פדנטית, שפכו קיתונות של בוז על טעויות הדקדוק ותוארי הפועל המיותרים שלי, וכיסו את שולי הפרוזה האלמותית שלי בהערות כמו "מיותר - למחוק - להצדיק - רשלני - באמת התכוונת לזה?' אף עורך שפגשתי מאז לא היה כל כך מחמיר, או כל כך צודק".

הרבה מהסיפורים ב"מנהרת היונים" כבר הופיעו, בגרסאות דומות למדי, בביוגרפיה המקיפה של אדם סיסמן, שיצאה ב-2015. לה קארה העניק לסיסמן עשרות שעות של ראיונות וחשף בפניו מסמכים שצבר במשך עשרות שנים של כתיבה. מדוע הרגיש שנדרש ספר נוסף? נראה שלה קארה עצמו מודע לתהייה הזאת, אבל הוא לא מספק לה תשובה חד-משמעית. יותר מש"מנהרת היונים" נועד לתקן אי-דיוקים שהופיעו בספרים אחרים, הוא מהווה יצירה של סופר בסוף ימיו, שלא בטוח שיקבל הזדמנות נוספת ומבקש להציל מנבכי הזיכרון שלו ("הזיכרון הטהור נותר חמקמק כמו סבון רטוב", הוא כותב בהקדמה) את הרגעים והפנים והניואנסים של מפעל חייו.

אבל לקראת הסוף, בפרק שנקרא '"בן אביו של הסופר", מתבררת מה שעשויה להיות המוטיבציה האמיתית של לה קארה ב"מנהרת היונים". הפרק הזה הוא דיוקן מפורט, מלהיב ומלא חיים, של אביו של הסופר, רוני - נוכל שרמנטי שבין היתר היווה השראה לגיבור הרומן של לה קארה, "המרגל המושלם"; אדם שהעביר את חייו בניסיונות גרנדיוזיים להתעשר, בילה תקופות ארוכות מאחורי הסורגים, התייחס באכזריות חריגה לשתי נשותיו, ואף פעם לא השיל מעליו את "תחושת הקדושה הפצועה כשמישהו מעז להטיל ספק במילתו ובכוחות ההונאה העצמית האינסופיים שלו".

הפרק הזה, למעשה נובלה אוטוביוגרפית, מתעד את המסע שערך לה קארה (במשך תקופה מסוימת הוא העסיק שני בלשים כדי שיאתרו כל בדל מידע הקשור למשפחתו) בחיפוש אחר זהות הסופר שלו והמקורות של כתיבתו. אין לו ספק שלפחות דבר אחד הוא חלק עם אביו: היכולת לספר סיפורים שמקיימים קשר קלוש למציאות.

"מנהרת היונים", ג'ון לה קארה. מאנגלית: יונתן דה-שליט, 320 עמ', הוצאת כנרת זמורה ביתן.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".