מי רצח את הדליה השחורה?

כך, בשנת 1947, נולדה תעלומת הדליה השחורה. גם היום שנים ארוכות אחרי, עם שלל סרטים ותכניות טלוויזיה, חקירות ובדיקות, התעלומה עדיין לא נפתרה.

באותו הבוקר לא הייתה זו בובה שראתה בטי. היא מצאה שם אישה, עירומה, מרוטשת, של שחקנית צעירה בת 22. שמה היה אליזבת "בטי" שורט, והפך מהר מאוד לכינוי התקשורתי "הדליה השחורה".

לוס אנג'לס כולה הוכתה בתדהמה. גופתה של הדליה השחורה הייתה חתוכה במתניים לשניים, הדם נשאב ממנה באופן מכוון ומקצועי למדי. כל כך מדויק ומכוון עד שהחוקר הראשון בפרשה הארי הנסן קבע שסביר להניחכי הרוצח של אליזבת היה איש רפואה מקצועי, ככל הנראה מנתח מיומן.

בנתיחת הגופה הבינו מהר מאוד שהצעירה קיבלה גם מכה קשה מאוד בראשה, פצעים חזקים בכל חלקי גופה, פיסות מבשרה נחתכו באופן מדויק להחריד ופניה נחתכו מאוזן לאוזן, כשהם יוצרים צורה מעוותת של חיוך שכונה “Glasgow Smile.” בתחילה נראה היה די מסובך לזהות את הקרבן, עם גופה במצב קשה כל כך אבל מחיפוש של טביעות האצבע הצליחו זמן קצר אחר כך לזהות את טביעת האצבע כזו של עלמה צעירה ששנתיים קודם לכן נעצרה בסנטה ברברה על שתית אלכוהול תחת הגיל המותר.

אחת השערוריות הנלוות לרצח המזעזע הייתה הדרך שבה בישרו לאמה של בטי על הרצח. כתבי העיתון 'אקסמינר' פנו אל אימה פיבי ובישרו לה שהבת שלה זכתה בתחרות יופי. האם הצוהלת והנרגשת המשיכה את השיחה כשהיא עונה על שאלות רבות בנוגע לבת, חושבת שהפרטים קשורים לתחרות. אחרי שהעבירה להם פרטים אישיים רבים הם לא המתינו והסבירו לה שלמעשה התקשרו כדי להודיע לה על מציאת הגופה המבותרת של הבת.

הם הציעו להטיס אותה ללוס אנג'לס על חשבונם ושם החביאו אותה בדירה נסתרת רק כדי שיזכו בבלעדיות על הסיפור. אחד העיתונים המתחרים, ההראלד אקספרס, צבר אז מוניטין כעיתון שמעניק שמות סקסיים במיוחד לתעלומות משטרתיות. הם העניקו את השמות למקרי רצח שונים כמו "רמח ההיביסקוס האדום", תעלומת הסחלב הלבן", אבל לדאבונם "הדליה השחורה" לא היה פרי דמיונם. את השם קיבלה אליזבת עוד בעודה בחיים. כשגרה ליד בית מרקחת הדליה הכחולה, והייתה נוהגת ללבוש בגדים שחורים וקצרים. כך ניתן לה השם שהתאים באופן מפחיד להיסטורית השמות של רציחות לוס אנג'לס.

העיתונות שכפי שניתן להבין הייתה הרבה פחות מצפונית ובנתה את הסיפורים שפרסמה לתפארת, ציירה את שורט כצעירה מופקרת, פתיינית, אבל האמת היא שהמשטרה זיהתה עובדות אחרות.  היא הייתה צעירה צנועה שמיהרה להגיע להוליווד בתקווה להפוך לשחקנית. היא גדלה סמדפורד מסצ'וסטס,

ובמסעה ללוס אנג'לס אימצה אורח חיים נ וודי למדי בו לא נשארה במקום אחד לתקופה ארוכה מחודשיים.

את הפתרון לתקציב הדל שהיה לה מצאה בתמרון הגברים בסביבה שהזמינו אותה לארוחות ובילויים.

עם כל האנשים והגברים שבאה שורט במגע בכל שנותיה בדרכים, קשה היה לחוקרי המשטרה לאתר חשודים. החשוד הראשון שבחנו באותם ימים היה רוברט "רד" מנלי. מוכר צינורות מסאן דייגו. הוא היה האחרון שראה את שורט בחיים. שישה ימים לפני שנמצאה גופתה הוא הסיע אותה למלון בלטימור. אחרי שעבר בדיקות, שוחרר.

תשעה ימים אחרי שנמצאה גופתה, התקשר לעיתון "לוס אנג'לס אקסמינר" אדם שטען לכאורה שהוא זה שרצח את שורט, והציע לשלוח להם בדואר פריטים של הקורבן. יום למחרת הגיעה לעיתון חבילה שכללה את תעודת הלידה של שורט, תצלומים שלה, סושיאל סקיוריטי וספר טלפונים. בנוסף היו במעטפה כמה עלונים עם שמות של סרטים שונים ובהם סומן המשפט "Heaven is HERE!"

בספר הטלפונים היו שמותיהם של 75 גברים שהקשר בינם לבין שורט היה זהה. כולם הכירו אותה בתחנת האוטובוס, כולם הלכו איתה למסעדה או מועדון, ואף אחד מהם לא שמע ממנה יותר. בתוך הספר הודגש השם מארק הנסן, שהיה בעל מועדון הלילה ההוליוודי "פלורנטין גרדנס". שורט התגוררה בביתו של הנסן כמה שבועות בסוף שנת 1946, והוא היה כנראה אחד האנשים האחרונים ששוחחו עמה לפני מותה. בחקירתו סיפק החשוד גרסאות סותרות, אולם אשמתו לא הוכחה.

חשודים מידיים היו אנשי הרפואה שהיו בקשר על אליזבת. ד"ר וולטר ביילי, מנתח שהתגורר בקרבת המקום בו נמצאה הגופה ושבתו הייתה חברה של אחת מאחיותיה של שורט, וד"ר פטריק או'ריילי, בעל עבר עשיר של אלימות שהורשע בתקיפה קשה של מזכירתו וככל הנראה הכיר את הנסן. רופא אחר שנחשד היה ד"ר ג'ורג' הודל, שבתו תמר התלוננה שהתעלל בה מינית כשהייתה בת 14. אחיה שהיה שוטר פרסם לפני 14 שנה ספר שבו האשים את אביו ברצח.

מאות אנשים נחשבו לחשודים ואלפים נחקרו, אך הפרשה עד היום נשארה בלתי מפוענחת. כ-60 איש הודו ברצח שכנראה היה הדרך המהירה לתהילה של רגע. 25 חשודים אחרים נחשבו על ידי המשטרה כאלה שקיים סיכוי רב שאחד מהם רצח את שורט. כולם תוחקרו ונבדקו ואיש לא נמצא אשם. אולי אם הייתה החקירה נערכת היום דברים היו נראים אחרת.

במקום שיבוא סוף לפרשה אנחנו עדים לעוד ועוד אגדות סביב הסיפור, סרטים ותכניות, סיפורים ותיאוריות קונספירציה וגם 70 שנים אחר כך, הסיפור עדיין ממשיך לזעזע.