מסע ייסורים: כך חזר מל גיבסון לפסגה
לפני 21 שנים זכה מל גיבסון באוסקר על "לב אמיץ" - אך מאז זרמו מים רבים ועכורים סביבו. גם לא מעט וויסקי. פרשיות מביכות, התבטאויות גזעניות ואלכוהול הפכו אותו למוקצה בהוליווד, אבל בעזרת חברים (גם מישראל) הוא הצליח לשוב למרכז. המועמדות החדשה שלו לאוסקר היא ההוכחה הניצחת
הכרזת המועמדים לאוסקר הייתה אמורה להיות בגדר הצהרת כוונות וסגירת מעגל עם מחאת הוליווד הלבנה מהשנה שעברה. שלושה סרטים "שחורים" ברשימת המתמודדים על הסרט הטוב ביותר ("אור ירח", "גדרות" ו"מאחורי המספרים"), שלושה ברשימת הסרטים התיעודיים ("13", "או.ג'יי: תוצרת אמריקה", "I'm Not Your Negro") ושישה מועמדים כהי עור בקטגוריית המשחק השונות הם בגדר מחיקת הכתם הלבן של האקדמיה האמריקנית לקולנוע. אבל עם כל הכבוד למכבסת הפוליטיקלי קורקט של הוליווד, הסיפור הגדול הוא החיבוק לקורבן הגדול שלה - מל גיבסון.
21 שנה אחרי שזכה באוסקר על סרטו "לב אמיץ", לגיבסון אין אולי יותר מדי סיכוי להוסיף עוד פסלון מוזהב לשניים שמונחים אצלו בארון (לבימוי ולסרט הטוב ביותר על הדרמה התקופתית ההיא), אבל רק העובדה שהוא יוזמן לטקס ב-26 בפברואר היא הישג. גאולה. הפשרה מהקפאה וקבלת פנים חמימה. לא משהו שהקולנוען האמריקני-אוסטרלי מורגל בו בעשור האחרון. זה יקרה בזכות "הסרבן" שביים, ושזכה להצלחה כך מתברר בקרב חברי האקדמיה. לא פחות משש מועמדויות קיבלה דרמת המלחמה: לסרט הטוב ביותר, לבימוי, לשחקן הראשי, לעריכה, לעריכת סאונד ולמיקס סאונד.
וכאילו שההישג המרגש הזה לא הספיק, גיבסון נהנה מהקדמה משמחת ביותר כשבת זוגו רוזלינד רוס ילדה במהלך סוף השבוע את בנו התינוק לארס - ילדו התשיעי בסך הכל. "מה יכול להיות יותר מלהיב מלהאזין להכרזת המועמדים בעודי אוחז בבני שרק נולד. זה באמת כבוד נפלא", אמר גיבסון בניסיון להכיל את שטף הבשורות הטובות שלא הורגל בהן בשנים האחרונות. מי היה מאמין שמבין שתי הדרמות הנוצריות שעמדו לפתחם של חברי האקדמיה, "הסרבן" של גיבסון בפנים, ו"שתיקה" של מרטין סקורסזה האהוב בחוץ.
במשך עשור פלוס גיבסון היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב האולפנים הגדולים של לוס אנג'לס. מוכשר ככל שיהיה כבמאי, כשחקן וככוכב קולנוע בהגדרה, המפיקים האמריקנים שמרו ממנו מרחק כאילו היה קריפטונייט רעיל - תוצאה של ניבולי הפה שלו, שתובלו ברשמים העזים שהותיר אחריו סרטו "הפסיון של ישו" מ-2004. אף שהיה להצלחה קופתית אדירה בארצות הברית, הארגונים היהודיים, ובראשם הליגה נגד השמצה, יצאו נגד השחזור האלים של סיפור צליבת ישו והאשימו אותו באנטישמיות. הדברים הללו נספגו באוויר, וכך גם אדי האלכוהול שעפפו אותו. גיבסון הפך למובטל.
מאז "אפוקליפטו" הנועז מ-2006, גיבסון לא קיבל תקציבים להפקותיו. כשניסה להגיע להשלמה עם העם היהודי ולהוביל סרט על יהודה המכבי (גרסה כשרה של וויליאם וואלאס גיבור "לב אמיץ"), הוא נתקל בדחייה ובהשמצות, בין השאר מהתסריטאי שלצדו ג'ו אסטרהאז. גם כשחקן הוא התקשה לקבל עבודות. הכוכב הנוצץ שכבש אותנו כמקס הזועם, וויליאם וואלאס ומרטין ריגס מ"נשק קטלני", נאלץ ליזום לעצמו פרויקטים מבית ההפקות שלו - אייקון ("על סף תהום", "חופשה קטלנית" של אדריאן גרונברג היהודי-מכסיקני), לקבל נדבות מחברים (ג'ודי פוסטר ליהקה אותו ל"החיים הכפולים של וולטר", סילבסטר סטאלון ל"בלתי נשכחים 3"), או להופיע כפארודיית אקשן על עצמו ב"מאצ'טה קטלני" של רוברט רודריגז.
זו הייתה המציאות המקצועית הקשה של גיבסון בגלל עניינים בחייו האישיים - התגובות הקשות ל"פסיון של ישו", הגירושין מאשתו רובין מור, המשבר המתוקשר עם בת הזוג אוקסנה גריגורייבה והעימות עם השוטר ג'יימס מי, שעצר אותו על נהיגה בשכרות ב-2006 ונענה בהאשמות על כך ש"היהודים אחראים על כל המלחמות בעולם". אגב, הן גריגורייבה והן השוטר מי דאגו לתעד את דברי הבלע של הכוכב נגדם ולהפיצם בפומבי. מי אף פוטר ממשטרת לוס אנג'לס בעקבות הדלפת המסמכים לתקשורת.
אל כל התהפוכות הללו הצטרפה ההשפעה הגדולה של אביו האטון גיבסון, איש ימין קיצוני וקתולי אדוק, שבין השאר התבטא בעבר כמכחיש שואה, פקפק בתחקיר אסון התאומים והאשים את היהודים בחדירה לוותיקן. על הרקע הזה פיתח מל גיבסון חיבה הולכת וגוברת לאלכוהול. המים הקדושים נמהלו בוויסקי. הוא נלכד בתוך השילוש הטמא של האב, הבן ודרינק החודש. והכל מול העין הציבורית החשדנית ומדורי הרכילות. לא על המסך הגדול.
הגאולה לה ייחל גיבסון הגיעה השנה עם "הסרבן" - דרמה היסטורית המתרחשת במהלך מלחמת העולם השנייה, ובה שורה רוח הנצרות המפעמת בגיבור הפציפיסט דסמונד דוס (בגילומו של אנדרו גארפילד היהודי, גם הוא מועמד לפסלון כשחקן ראשי). כדי לעבוד עליו הרחיק למגרש הביתי שלו באוסטרליה - אלפי קילומטרים מהוליווד. בחברה תומכת של צוות שחקנים מקומי (סם וורת'ינגטון, תרסה פאלמר, לוק ברייסי והוגו וויבינג), וגם אחד ישראלי (אורי פפר), הוא הצליח לצוף מחדש עם סרט משמעותי - עליו הוא מקבל עכשיו תשואות.
אבל עוד לפני הגאולה, הקריירה של גיבסון, שחוברה למכונת החייאה במשך כל כך הרבה שנים, החלה להראות סימני חיים. הדופק חודש כבר בסוף 2008 כשחברת אייקון של גיבסון נרכשה על ידי לן בלווטניק. המיליארדר היהודי אמריקני ושותפו איש העסקים הישראלי אביב גלעדי הפכו לכמה מהתומכים הגדולים של גיבסון. השניים, שגם עומדים בראש קבוצת התקשורת RGE שמובילה את ערוץ 10, גם לקחו חלק פעיל בהפקת "הסרבן", ומצטרפים לאורי פפר כנקודה הישראלית מאחורי הסרט.
גב יהודי-ישראלי הוא משענת מוסרית מוצלחת להתחיל ממנה את הדרך חזרה למרכז הבמה של הוליווד. אבל גיבסון היה צריך גם לטפל בעצמו, להרחיק עצמו מאבא האטון ומהטיפה המרה. בלי הסרח העודף הזה, כך מעידים אנשים שעבדו איתו, הוא התחיל להשתקם ולפרוח מחדש. בסך הכל, אומרים מקורביו, מדובר באדם חיובי ונחמד, בעל אופי נוח וחוש הומור בריא - יותר כמו מרטין ריגס החביב מאשר הדימוי הנבזי שנוצר לו.
"אני מכיר אותו אדם טוב לב, מתחשב, עוזר, שנון, מאוד מצחיק ובמאי מבריק. ברור שיש לו כמה שדים, אבל האם אין כאלה לכולנו?", דיווח השחקן הבריטי הוותיק בריאן קוקס שעבד עם גיבסון על "לב אמיץ" בראיון ל-ynet. ואילו אורי פפר אמר בראיון לפיפלוס כי "על כולנו אומרים דברים נוראיים כשאנחנו לבד בחדר עם עוד אדם. לפעמים אנחנו אומרים דברים גזעניים או פוגעניים, רק שרובנו משתדלים להיות חכמים מספיק כדי שלא יצותתו לנו. אבל אותו שמעו, והוא היה שיכור ומסומם, ולמחרת הוא התעורר והפסיק לשתות ולעשן ולעשות סמים, והוא נקי כבר תשע שנים. אבל גמרו אותו".
קוקס ופפר סינגרו על גיבסון בתקשורת הישראלית, אולם בזו האמריקנית המוסרנית ובעלת רגישות היתר מדובר במשימה קשה הרבה יותר - כפי שלמד על בשרו השחקן הבריטי גארי אולדמן שניסה לדבר זכות על חברו ומצא עצמו יעד לחיסול. הוליווד הסוגדת לתקינות פוליטית נשארה חסומה בפני גיבסון ועדת מעריציו עד השבוע - מסלול החזרה של גיבסון ללב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקנית היה צריך לעבור מסביב לגלובוס - מאירופה ועד אוסטרליה. ויה דולורוזה מפרכת של היטהרות לקראת הגאולה.
עם רוח גבית מחברים מבריטניה, מישראל וממקומות אחרים בעולם, הוא התכבד בפרס מפעל חיים בפסטיבל קרלובי וארי היוקרתי ב-2014 - צעד שגרר מחאה מצד כמה עיתונאים צ'כים. בשנה שלאחר מכן הוא זומן לטקס גלובוס הזהב מטעם תא הכתבים הזרים של הוליווד כדי להעניק פרס - מעמד זהה לזה שהתכבדה בו החודש גל גדות. למעשה המפגש המסקרן בינו לבין המנחה ריקי ג'רווייס עמד במרכז סדר היום של סיקור הטקס, שכן גיבסון היה מוקד לאינספור בדיחות מרושעות של הקומיקאי הבריטי הבוטה.
אחרי שעבר את מבחן ג'רווייס, נפתח הפתח שלו לחזרה לחיקה החם של הוליווד. זה עדיין הצריך תהליך הפשרה ארוך ואיטי בחסות הקולנוע הבינלאומי, אבל גיבסון התמסר והתחיל להגיד את כל הדברים הנכונים לאנשים הנכונים ולאוזניים שהיו מעוניינות להקשיב - יש לא מעט כאלה באירופה, אוסטרליה, אפילו בישראל. קצת פחות בארצות הברית. "מערכת היחסים עם העם היהודי בהחלט טובה. היא תמיד הייתה כזאת. היא מעולם לא הייתה רעה. פשוט התקשורת הציגה את הדברים מבחינה בעייתית", אמר גיבסון בראיון ל-ynet לפני הקרנת "נמלטת" בכיכובו בפסטיבל קאן האחרון.
אחרי סיבוב חובק עולם של ניקוי רעלים, חינוך מחדש, חזרה בתשובה והתחבבות על הקהל הבינלאומי ללא הבדלי מין, גזע ואפילו דת, נפתחה הדלת הראשית של הוליווד. תחילה היה זה תא הכתבים הזרים ששוב זימן את גיבסון לטקס גלובוס הזהב השנה, הפעם כמועמד על "הסרבן". אתמול התברר כי היה זה רק הקדימון להטבלתו של הבמאי מחדש כיוצר ראוי ומקובל. זה יקרה באופן רשמי קבל עם ועדה ב-26 בפברואר.
הוא יגיע אל הטקס אחרי שהצטלם כשחקן לעוד סרט ושמו "הפרופסור והמשוגע" - דרמה תקופתית תוצרת אירלנד בכיכובו של שון פן ובבימויו של פרהאד סיפיניה, שעבד עם גיבסון כתסריטאי על "אפוקליפטו". על הפרק נמצא פרויקט נוסף מהזן האהוב על גיבסון הבמאי - דרמת מלחמה ויקינגית בשם "ברסקר" (בעיצובו של התסריטאי רנדל וואלאס שכתב את "לב אמיץ"). בכך תושלם החזרה בתשובה. מתנגדים יש ותמיד יהיו, בעיקר מבין יהודי ארצות הברית, שמסרבים לסלוח. וידוי וכפרה זו פרקטיקה נוצרית, מהסוג שגיבסון מקדש. עשר שנים עברו - כדאי גם לנו לנסות.
