הצדעה של סבתא
תמונה אחת שמספרת סיפור של חורבן ותקומה: פרניה גולדהר, ניצולת שואה, מנופפת לעבר שני מסוקי צה"ל בזרוע שעליה מוטבע המספר שמלווה אותה מאז היתה בת 21 • בתא הטייס של המסוק השמאלי יושב נכדה ד', טייס בחיל האוויר • "זו תמונת הניצחון של אמא שלי", אומר הבן אלי, שהנציח את הרגע המרגש • בסוף השבוע, בדיוק 72 שנה מיום שחרורה מאושוויץ ויום לפני יום הולדתה ה־95, הלכה גולדהר לעולמה
"אני מאמין שדברים לא קורים סתם ושלכל דבר יש סיבה", אמר אתמול בכאב אלי, בנה של פרניה גולדהר, שנפטרה בסוף השבוע, בדיוק ביום השואה הבינלאומי, שמציין את שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ בו הוחזקה. "היא אמרה תמיד 'החיים זה מתנה, ועל המתנה הזו צריך לשמור ולהוציא ממנה את הטוב ביותר'".
אל ביתה של פרניה במושבה יקנעם הגיעו אתמול רבים כדי לנחם את בני המשפחה, שכבר ידעה טרגדיות. בעלה של גולדהר נפטר בגיל 57 מהתקף לב, וארבע שנים לאחר מכן נהרג בנה הצעיר קובי כשהוא רק בן 16, לאחר שהתהפך עם הטרקטור שעליו נסע לא הרחק מהבית במושבה. "אחרי שקובי נהרג אמא לא יצאה מהבית ארבע שנים", מספר הבן אלי. "במאמצים רבים היא הצליחה להרים את עצמה מחדש שוב, אבל הכאב שבאובדן אבי ואחי המשיך ללוות אותה עד יומה האחרון".
בביתה של גולדהר נמצאת תמונה שצילם אלי לפני שנה, תמונה עוצמתית שמספרת את סיפור הניצחון האישי שלה ונצחונם של כל ניצולי השואה שחוו את התופת מידי הנאצים. בצילום נראית גולדהר עומדת מחוץ לביתה ומניפה את ידה השמאלית למעלה לעבר שני מסוקי צה"ל מסוג אפאצ'י. על זרועה נראה מוטבע המספר 50509, אותו נשאה על גופה מגיל 21. בתא הטייס של המסוק השמאלי ישב לא אחר מאשר נכדה ד', טייס מסוקים בחיל האוויר.
"כשאמא שלי היתה בת 88 בנה של אחותי חלף מעל הבית במסוקו", נזכר אלי. "אמא שלי עשתה לו שלום, ואז ראיתי את היד שלה מושטת למעלה עם המספר מאושוויץ, והתמונה הזאת נכנסה לי לראש. זה היה כל כך עוצמתי, ואמרתי לעצמי שאני מוכרח שתהיה לי תמונה כזאת". אלי בדק עם בן אחותו מתי הוא מגיע למילואים באזור הצפון, וכאשר הוא חלף במסוקו מעל הבית, צילם את התמונה. "תמונה שרואים בה את אמא שלי, המספר שעל זרועה והנכד שלה במסוק של הצבא הישראלי. זאת תמונת ניצחון. זה הניצחון של אמא שלי".
בני המשפחה הנציחו את יקירתם פרניה בספר המתעד את סיפור חייה, "חותם על לבי", שאליו צורף דיסק ועליו שירים שכתבה, חלקם במחנה ההשמדה אושוויץ, שבו שהתה מאז אוגוסט 1943 ועד ינואר 1945. "לספר הכל קשה כל כך", כותבת פרניה בראשיתו של הספר, "לא שכחתי. אלה דברים שאי אפשר לשכוח, אבל מוטב שלא לשוב ולהרהר בהם אם רצונך לחיות תחת שמש, ולא בשאול הצללים המסויטים. רוב ימי גירשתי את הזיכרונות משם, מנסה להמשיך מרגע לרגע, משעה לשעה, וללכת הלאה, הלאה, הלאה".
על שליחתה למחנה ההשמדה אושוויץ כתבה: "כשמלאו לי 21 עצר הזמן מלכת. מהרגע שבו נזרקתי מהרכבת ברציף ועד ליום השחרור הושעו חיי ממסלולם, כאילו הייתי הנסיכה הנמה בארמון המכושף. אבל לא ארמון שמר את שנתי, אלא מחנה ההשמדה אושוויץ, ולא שושנים כיסו את חומותיו, אלא גדרות תיל מחושמלות. על הרציף לא חיכו לי שפתיו של נסיך, אלא אצבעו המורה של ד"ר מנגלה מהגיהנום".
על המספר 50509 שהוטבע על זרועה השמאלית סיפרה פרניה: "זה השם שקיבלתי בגיל 21. מרגע זה לא היה לי שם מלבדו. המספר הזה חקוק בבשרי עד היום. גם היום, אחרי שחזרתי להיות פרניה, לא עלה בדעתי להסירו. הוא הפך לחלק ממני".
עליזה, בתה הבכורה של פרניה, סיפרה אתמול כי אמה דיברה איתם תמיד על העוצמה, על ערך החברות ועל הניקיון. "היא אמרה לא אחת שבזכות הניקיון עליו שמרה היא שרדה את אושוויץ". תיעוד לדברים הללו ניתן למצוא בדברים שסיפרה פרניה בספרה, ובו תיארה בכאב את הסיוט שעבר עליה במחנה ההשמדה ואת טראומת גילוח שיער ראשה. "הייתי מוכנה לוותר על מזון, על שינה, כמעט על כל דבר, אבל לא על שיער ראשי", סיפרה, "הקפדתי לשמור על ניקיון גופי וראשי באופן כפייתי. למרות הזוהמה הנוראית והכינים האימתניות ששרצו בכל פינה בביקרנאו-אושוויץ, הצלחתי לעמוד בסטנדרטים הגרמניים ולהתחמק שוב ושוב מההתגלחויות התכופות שנכפו עלינו. אני זוכרת שבאותו אחה"צ לא האמנתי ששיערי ישוב ויצמח והתאבלתי עליו מרה. הוא היה הקשר האחרון לכל מה שהיה יקר לי".
בני המשפחה סיפרו אתמול כי פרניה נהגה לסיים כל אירוע במילים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו". "היא הייתה שרה את המילים האלה, הן היו חשובות לה", סיפרה הבת עליזה.
בנה ובתה של פרניה הציגו שקית קרטון אותה שמרה בכניסה לבית במשך 50 שנה ועליה נכתב בין השאר: "לדעת לתת זה להקשיב לרצון של האחר, זה לסלוח על שגיאה של אחרים, זה להתחלק באושרו של היקר לך, זה לאפשר לאחרים לטעות. זה לדעת לקבל. לדעת לתת זו חוויה".
לפני עשרה ימים חשה פרניה גולדהר ברע והועברה לאשפוז במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה לאחר שסבלה מבעיית לב ריאות. היא עברה צנתור בליבה אך מצבה לא השתפר, ובלילה שבין יום חמישי לשישי נפטרה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין במושבה יקנעם.
"אימא שלי הייתה הלפיד שלאורו גדלנו", מספר הבן אלי, "היא הייתה אישה חכמה בצורה יוצאת דופן. אישה שלא למדה, אבל יכלה ללמד את כולנו איך להתנהג ואיך לחיות. לאימא שלי היו שני דברים שכל הזמן אמרה לנו. משפט ראשון דיבר על החיים. היא אמרה תמיד 'החיים זה מתנה ועל המתנה הזו צריך לשמור ולהוציא ממנה את הטוב ביותר'. המשפט השני היה ש'יש לנו רק מדינה אחת, מדינת ישראל, וצריך לשמור על המדינה שלנו, כי אם לא תהיה לנו את ישראל, לא יהיה לנו כלום'".
ד', נכדה הטייס של פרניה גולדהר, אמר אמש על סבתו: "סבתא שלי הייתה מרצה לילדים על השואה. היא סיימה תמיד את דבריה במילים שכיום יש לה נכד טייס בחיל האוויר וזו נקמתה בנאצים על זה שהם ניסו להשמיד אותה ולה יש נכד שכיום הוא חלק ממערך ההגנה של מדינת ישראל. זו גאוותה וזו גם נקמתה בצורר הנאצי". על התמונה המרגשת שבה גולדהר מנופפת לו אמר ד': "כל החיים סבתא שלי עבדה בשביל המשפחה ודאגה לכולם. אם הצילום הזה הפך אותה לשמחה וגאה, אני מתחבר לכך. אם הצלחתי לגרום לה גאווה אני מאוד גאה על זה".
