לא יהיה כלום

התבוננתי השבוע בשידורים מפינוי עמונה ורגשות מעורבים — חמלה ובחילה, רוגז ושביעות רצון — שימשו בי. אבל מה שיישאר בזיכרוני ובזיכרון רבים אחרים לא יהיה רק האירוע עצמו, אלא המתינות המשטרתית — האם היא תינקט בעוד מקומות והזדמנויות? כלל לא בטוח — וההשוואה הדוחה שהשווה ח"כ סמוטריץ' את הפינוי לאונס של אישה, והמתנחל ששב וצעק על הכתב עמרי מניב מערוץ 10 "רשע!" ו"בזוי!" והטיח בו: "סבא שלך מתבייש בך!" על האיש הזה אין לי מה לומר אלא זאת, שסבא שלו בוודאי גאה בו עד מאוד. ואשר לסמוטריץ', שימו לב לדימויים שאנשים משתמשים בהם. הם מעידים על בעליהם עדות שאין לטעות בה.

אם כך ואם כך, המתנחלים צודקים: גם אם הפסידו בקרב על עמונה, הם מנצחים במערכה הגדולה. אבל לא בגלל תכונותיהם הטובות אלא בגלל הרעות, ובעיקר בגלל רפיסותן וטיפשותן המתמשכות של כל ממשלות ישראל, בימים ההם של סבסטיה וחברון, ובזמן הזה.

כמו בנט

חז"ל אמרו שבמעמד הר סיני ציפור לא צייץ, שור לא געה והים לא נזדעזע. משהו דומה קרה השבוע במעמד פינוי עמונה: נתניהו לא צייץ, ביטן לא געה, כולם חיכו לראות מה יגיד בנט.

כבר כתבתי בעבר על העניין הזה, אבל עכשיו ברור לי לגמרי איך נראה יום בחייו של בנימין נתניהו: רעייתו מטלטלת אותו בבוקר ואומרת שבנט כבר קם וכדאי שגם הוא יתעורר. תכף ומיד הוא בודק מה בנט שתה — תה או קפה, עם או בלי חלב, ומבקש אותו דבר. ואז אומרים לו שבנט הודיע שצריך להקים למתנחלי עמונה התנחלות חדשה, וכך גם הוא מודיע. נתנחם בכך שבתחום הסיגרים הוא עדיין מוכיח עצמאות, מנהיגות ואומץ.

גם בתחום הקופירייטינג, שבו הייתה לו עליונות מוחלטת, מפסיד ראש הממשלה. אפילו סיסמתו הגדולה ביותר, "לא יהיה כלום כי אין כלום", איבדה מתוקפה ונעשתה סתם מנטרה ששוב אינה מגינה על בעליה. מצד שני, אפשר לתאר אותו בעזרתה מכל בחינה אחרת. ועל כן — גם אם היא לא תעזור למר נתניהו בנוגע לצוללות, לחשבוניות, לתכשיטים ולשמפניה, היא מאפיינת להפליא את התנהלותו כראש ממשלתנו. מחירי הדירות? לא יהיה כלום. המשא ומתן לשלום? לא יהיה כלום. מצב הפריפריה? לא יהיה כלום. מדוע? כי אין כלום. וכך גם האשפוז בבתי החולים, יחסי הדת והמדינה, רמת החינוך וההשכלה, הקיטוב החברתי, החקלאות הנחרבת ועוד ועוד. גם עם כל אלה לא יהיה כלום כי אין כלום. לא מעשה ולא תוכנית ובעיקר אין חזון. ואם תקום התנחלות חדשה למפוני עמונה — וגם בזה אני מטיל ספק — זה יהיה בגלל בנט.

שבחי הפרנויה

עוד בענייני נתניהו: באחרונה נשמעים קולות ביקורתיים רבים שמתארים אותו כפרנואיד. קשה לי להצטרף למקהלה הזאת, כי באחד התנ"כים שלי, ששמו "מלכוד 22", כתוב: "זה שאתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אותך" (הציטוט מהזיכרון). וכך, ראש הממשלה אולי פרנואיד אבל זה לא אומר שאינו נרדף — על ידי השמאל, התקשורת, בית המשפט, האקדמיה. כך הוא אומר, ואם כך הוא מרגיש, אני מאמין לו.

אך לא איש כנתניהו יברח, והוא משיב מלחמה שערה. למרבה הצער הוא נלחם בדרך אנטישמית מוכרת, שנקטו אנטישמים נגד יהודים כמוהו: הצגת הזולת כבוגד וכיריב.

"הם שכחו מה זה להיות יהודים", הוא אמר על השמאלנים למקובל כדורי.

"הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים", הוא אמר לבוחריו על בוחרי הרשימה המאוחדת.

"שמאלנית ובולשביקית", הוא אמר על התקשורת הישראלית.

אשר לשמאלנות, ראש הממשלה למד שזהו שם הגנאי ואמצעי ההסתה היעיל ביותר מול כל יריב. בבחינת — הכו בשמאלנים והצלתם את ישראל. ואשר לבולשביזם, ייתכן שראש הממשלה בחר לצבוע בו את התקשורת כהמשך למסורת הז'בוטינסקאית לכנות כך את שלטון מפא"י. אבל מפא"י כבר איננה עימנו, וז'בוטינסקי, למרבה הצער, גם הוא לא, ולו היה מופיע, היה מודח מהליכוד כהרף עין על ידי חזן, ביטן ורגב. באיזו אשמה? באשמת ליברליות, סובלנות, רוחב דעת, רציונליות ותרבות והשכלה עם ניחוח אליטיסטי. אני בטוח שהיה אף מסתייג מחגיגות הליכודיאדה ביום השואה הבינלאומי. בקיצור, עוד שמאלני ששכח מה זה להיות יהודי.

רחל ולאה

נהניתי לקרוא בעיתון על השטרות החדשים עם דיוקניהן של לאה גולדברג ושל רחל המשוררת, שהצטרפו לשטרות של אלתרמן ושל טשרניחובסקי. חוץ משמחתי על כך שנבחרו אנשי ונשות עט, אני מקווה שעוד נשים תתנוססנה על שטרות ועל בולים ועל שלטי רחובות ושכונות ומקומות. לא עוד רוב מכריע של שמות גבריים כמו זכרון־יעקב, רחוב דיזנגוף, כפר ויתקין, נחל יששכר וזכרון משה, אלא עוד פרדס־חנה ועוד רחוב אסתר המלכה ועוד באר עדה.

אבל עוד עניין משמח יש כאן, שרחל ולאה היו שמות ספרותיים חשובים עוד לפני שניתנו לשתי התינוקות שגדלו ונעשו משוררות כה נפלאות. וגם אם לא לכך התכוונה הוועדה שבחרה להנציחן על השטרות החדשים — יצא שהם נושאים את השמות העתיקים של שתיים מארבע האמהות. ולא סתם אמהות, אלא שתי אחיות שהיו נשואות לאותו אדם עצמו ותוארו ברומן העברי הראשון ששמו "בראשית". בין השתיים שררו קנאה ואיבה כה עמוקות עד שליתר ביטחון טרח יעקב אבינו להפריד ביניהן גם אחרי המוות: זו קבורה בחברון וזו בדרך בית לחם. אני מתאר לעצמי מה יקרה אם תשובנה להיפגש, ועל כן אני מזהיר מראש: בפעם הבא כשתראו כיס של מישהו מתלקח, זה לא בגלל הסוללה של הטלפון הסלולרי, זה בגלל שרחל ולאה מצאו שהן באותו ארנק גם יחד. ¿