שני יהודים וערבי מעשנים ג'וינט במנהרה, ויוצרים סאטירה פוליטית מבריקה
ההצגה "במנהרה" של תיאטרון גשר נוגעת בנושא רגיש ביותר על סדר היום הלאומי והאישי - היא נועלת את חיילי צה"ל יחד עם איש חמאס בתוך מנהרה על גבול עזה. בדרך, היא גורמת לקהל להתפקע מצחוק, לדמוע וגם לחשוב. הכל שזור בתוך ביקורת פוליטית מדויקת ויצירתית, ובעיקר נכונה כל כך בנוף הישראלי
"לקבלת השחקנים, הקהל מתבקש לשבת", "קהל - שפר הופעתך", "שעה וארבעים למנאייק", "צופה שיסמס - יישאר שעה ביציאה". סיסמאות מרצדות מקבלות את פני הצופים בכניסה להצגה "במנהרה" באולם תיאטרון גשר. הן רצות על פס דיגיטלי במרכז הבמה, מזמנות קולות של סקרנות ועיניים בוחנות. בסוף, ממש כמו בצבא, כל היושבים בקהל מסתדרים שורות-שורות, וקולות ירי רועמים חותכים את החושך.
חיילי צה"ל וחמאס נראים על הבמה, יריות ופיצוצים מכל עבר. הם הולכים כפוף, לא כי מישהו מהם מתבייש - פשוט כי הלחימה מתנהלת בתוך מנהרה תת קרקעית על גבול עזה. בתוך כל זאת אחד מחיילי צה"ל נפצע ומאבד הכרה, ואיש החמאס מניח מוקש מתחת לגופו - מאותו רגע הוא, פשוטו כמשמעו, יושב על פצצה מתקתקת. גם חברו שנמצא לצדו לא יכול להזיזו ממקומו שכן אם כך - המקום כולו יתפוצץ. לאותה זירה נקלע גם אחד מאנשי חמאס, ורק כשנחסמים הפתחים משני צידי המנהרה - העזתי והישראלי - פתחים אחרים נפערים.
הבמה חצויה לשניים - ובעוד שמתחת לפני השטח רושפים גיצי הלחימה, החלק העליון מסמן את מה שמתרחש באותו זמן בגובה פני האדמה. והוא אכן שטחי להחריד - תוכניות בוקר מצולמות בו השכם וערב, מיצי פירות נשתים בו בשידור חי, ונשימות נלקחות בו כאילו החיים הם סדנת יוגה עם רקע ירוק עז. אה, וידעתם שלמַיִם בטעם אנונה יש טעם נפלא? אגב, אתם נראים לחוצים מאוד. תנשמו.
בין שני החלקים מפריד פס עבה של פיקסלים, שמדווח מבזקי חדשות ללא הרף - ללמד שכל מידע שיעבור בין העולם התחתון לעליון - יתווך על ידי התקשורת, ויעבור במסננת מלאת אורות ניאון ותשדירי פרסומות. ואם יורשה לי, אשמח לרגע להמליץ לכם על "גלידות חאפלה" - עכשיו, בטעם וניל, לוקום וזעפרן - חובה בכל פריזר.
המחזה שכתב רועי חן וביים עירד רובינשטיין, הוא סאטירה פוליטית מוקפדת, עשויה לעילא ולעילא. המפתיע הוא שבמילה "סאטירה" אין כל רמז או אזהרה לעיניים שעתידות לדמוע במהלכה. אפילו איזה כיתוב בתוכניה בקטן, כלום. לא מדובר בדמעה אחת תועה שהיא ספק אלרגיה, וגם לא בדמע כזה של התרגשות מתוך איזה רגע דרמטי מעולה או מילים כתובות היטב. מדובר בדמעות של, וואו, קשה להסביר.
אבל אולי התיאור שיכול להלום את זה הוא כאילו הקהל כולו הוא מלפפונים חמוצים שיושבים ומחמיצים להם בתוך צנצנת דחוסה, ופתאום מישהו דופק על הקופסה ומשחרר חריץ אוויר קטנטן, וברגע אחד כולם מאוד מודעים לזה שהם בסך הכל חמוצים דחוסים ויש איזה שביב אוויר שחודר פנימה ומזכך, ומזכיר לכם כמה הם פשוט מתים שמישהו יבוא ויפתח את המכסה הארור.
"במנהרה" מזמנת בכי שכבר החמיץ. שכבר עייפנו מלכאוב אותו בדרכים הקונבנציונליות - בעוד מהדורת חדשות, בעוד בחירות לממשלה, בעוד יום זיכרון, בעוד הפגנה. אז הפעם קיבלנו אותו בעטיפה של הצגה. שהזכירה באופן כל כך בלתי מתפשר ועמוק עד כמה האמנות יכולה להיות מטלטלת וביקורתית, לזעזע כל נים פנימה. כי האמנות יכולה לעשות בצורה כל כך חיננית וכריזמטית את מה שהחיים האמיתיים עושים באופן משעמם ובנאלי.
בהצגה, מגישת תוכנית הבוקר קלת הדעת יכולה להפוך למגישת חדשות, להוריד את האוזנייה ולהתעלם ממה שאומרים לה באוזן, ולשאול את השאלות הכי לא תקינות פוליטית והכי נכונות. בהצגה, מנהיגים יכולים לזרוק אחד על השני מטוסים מנייר ודפים מקומטים ולקבל עונש כמו ילדים. בהצגה, איש חמאס במנהרה יפתח את תיק האוכל שלו ויוציא מתוכו עלי גפן שאמא שלו הכינה, ורק יקפיד להחזיר את המכסה של קופסת האוכל, שאמא לא תתעצבן. בהצגה, מה בסך הכל רוצים יהודים וערבים? לעשן יחד ג'וינטים ולצחוק, ממש לצחוק.
ואכן הסאטירה מקיימת גם את ההבטחה הזו, והיא עתירת הומור שנשפך בקול רם ובאופן תדיר ולא מאופק אל חלל האולם. כי אם לא לבכות אז לצחוק, ואם לא לצחוק אז לבכות, ומה עוד נותר לנו לעשות. מקסימום לתרגל נשימות וליצור מסכת פנים מירקות. ואפשר להתחיל להיכנס לרזולוציות, ויש מה להעיר על פשטנות בבניית דמות, כמו למשל דמותו של הישאם הפלסטיני שלעיתים דמה קצת ליהודי תל אביבי. אבל הדברים הללו הם לא העיקר בחוויה השלמה.
מיקי ליאון בתפקיד יפתח המילואימניק מביא נוכחות בימתית עמוקה, דומיננטית ומדויקת. פיראס נסאר בתפקיד הישאם איש החמאס מפליא לייצר דמות מלאת חוסן ועם זאת נוגעת ללב, והלוואי-אמן שנשמע עליו עוד. עידו מוסרי טוטאלי ונהדר כחייל הצעיר צליל, וקארין סרויה בולטת, מצחיקה ואיכותית בתפקיד מגישת תוכנית הבוקר ואשת החדשות. יובל ינאי מלהטט בין כמה תפקידים בכישרון רב, כמו גם אורי יניב הנהדר, אלכסנד סנדרוביץ' כבכיר הישראלי קטן אבל גדול, פאולו א. מואורה ונועה הר ציון - כולם תורמים ליחידה העוצמתית החזקה הזו של קאסט השחקנים. מעל כולם מהלך קסם הבימוי של רובינשטיין, המורכב מרגעים קטנים ומבחירות טובות. התפאורה יוצאת הדופן שיצר מיכאל קרמנקו והתאורה של אבי יונה בואנה (במבי) הן חלק בסיסי במה שכל כך מוצלח בהצגה הזאת - יחד כל אלה מהווים יצירה חכמה ונכונה כל כך בנוף הישראלי הפוליטי.
ב"במנהרה", יש גימיק נפלא וכמעט מתבקש - קלפי שמוצב בכניסה לאולם בתחילת ההצגה, מבקש מהקהל להחליט מה יהיה סופה - "אין אור בקצה המנהרה", או "יש אור בקצה המנהרה" - אתם בוחרים. הפעם, נבחר ברוב קולות הסוף העגום. והוא טראגי ואין כבר מילים למצוא לו, והוא כל כך נוכח בחיים. אבל רגע רגע רגע, באיזה עולם בני האדם יכולים לכתוב בעצמם את הסיפור שלהם? שוב האמנות הזו והשטויות שלה, שוב הבוהמיינים העירוניים. אז בינתיים בואו נשתה איזה שייק טבעי. זה בריא. ולא לשכוח לקחת הרבה אוויר. אין לדעת מתי בפעם הבאה מישהו יפתח את צנצנת החמוצים.
