שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "טוהר": ג'ונתן פראנזן בספר מהנה, אבל לא חשוב
    אף ש"טוהר", הספר החדש והגדוש של ג'ונתן פראנזן, מאפשר קריאה מספקת, חסרה בו האמירה ואחידות הרמה שמצופה מסופר במעמדו
    רוב זמן הקריאה ברומן הארוך הזה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. בעצם, כל זמן הקריאה. אבל האם הוא גם רומן חשוב, המשכתי ושאלתי? חשוב כמו שרומן של פראנזן - אחד מקומץ הסופרים הבולטים בדורנו - אמור להיות? חשוב כמו שהיה החלק שתיאר את דמותו של צ'יפ ב'התיקונים' מ־2001; החלק המבריק והמטריד והמזוכיסטי הזה, שתיאר בעוצמה יוצאת דופן את קריסת הלגיטימיות והרלוונטיות של העמדה הביקורתית השמאלית בשנות ה־90 (ומאז)? חשוב כמו טיפול העומק שעשה פראנזן לקיטוב בין רפובליקנים לדמוקרטים בארצות הברית ב"חירות" מ-2010? חשוב כמו העיסוק העקרוני והדיאלקטי של "חירות" במושג החירות עצמו? חשוב כמו שהיה פראנזן הצעיר ב-1996, כשפירסם את המסה 'מדוע לטרוח?' (Why Bother?) על עתידו של הרומן כז'אנר?

     

    רוב זמן הקריאה השבתי בשלילה לשאלה הזו: לא, זה רומן מהנה, מהנה מאוד אפילו, אבל הוא לא רומן חשוב. ואז בא החלק הטוב ביותר בספר, ובאמצעות מעלותיו חשף את הבעיות בחלקים האחרים.

     

    פראנזן. מהנה, אבל מה האמירה? (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    פראנזן. מהנה, אבל מה האמירה?(צילום: Gettyimages)

    "טוהר מורכב מכמה סיפורים העומדים כל אחד בפני עצמו, ובהדרגה נגלה מלוא הקשר ביניהם. בחלק הראשון מתוארים חייה של פּיפּ (פיוריטי) טיילר, צעירה בראשית שנות ה־20 שלה, עמוסת דאגות מהלוואות סטודנטים שאין ביכולתה להחזיר, מיחסיה עם אמה המתבודדת שמסרבת לגלות לפיפ את זהותו של אביה, מחוסר ביטחונה העצמי. זוהי דמות שובת לב, והחלק כולו שובה לב, כפי שניכר בסצנה ממושכת שבה פיפ משאירה מחזר נלהב וחרמן להמתין בחדרה למשך יותר משעה, כשהיא יוצאת לחפש קונדום ונקלעת לשיחה שלא נעים לה לחמוק ממנה עם אחת האנרכיסטיות הגרמניות הגרות בביתה (מבנה מיועד לפינוי שהיא חולקת עם סכיזופרן, בחור הסובל מפיגור, אקטיביסטים אמריקאים וגרמנים). הסצנה הזו מדגימה את החן והרעננות של פראנזן, שבראיון מלפני כמה שבועות הגדיר את עצמו כ"סופר קומי".

     

    החלק השני מוקדש לאנדראס וולף. בזמן ההווה של הרומן, שנות העשרה של המאה ה-21, וולף הוא אדם מפורסם ונערץ, שמנהל אתר אינטרנט העוסק בהדלפת שחיתויות של ממשלות ותאגידים (דמות שבעולם הבדיוני של הרומן האפילה על פועלו של ג'וליאן אסאנג', מייסד 'ויקיליקס'). אנדראס היה צעיר בשנות ה-20 לחייו בעשור האחרון של המשטר המזרח-גרמני. הוא בא ממשפחה קומוניסטית מיוחסת, אבל הפך להיות מתנגד המשטר וניצל מכליאה רק בזכות הוריו. עם נפילת המשטר נהיה אנדראס לאחד מסמלי המרי, ומשם הקריירה הציבורית שלו רק המריאה, כשהוא נושא סוד אפל מעברו המזרח-גרמני.

     

    הדמות המרכזית השלישית ברומן הוא טום אבֵּרַנט - עיתונאי שהקים, במימון של מיליארדר, עיתון בלתי תלוי. טום ובת זוגו קיבלו לידם מידע מטריד מבחינה ציבורית ומרגש מבחינה עיתונאית, הנוגע למפעל לייצור נשק גרעיני בטקסס. המידע, אנו למדים עד מהרה, הגיע אליהם מפיפ, שקיבלה אותו מאנדראס, שביקש ממנה להשתמש במידע כדי לפתות את טום להעסיקה כתחקירנית. מה הקשר בין אנדראס לטום? בין פיפ לאנדראס? בין פיפ לטום? כל זה מתברר, כמובן, במרוצת הרומן.

     

    אבל מה, בעצם, פראנזן רוצה לומר, שאלתי את עצמי במהלך הקריאה. מדוע הוא שולח אותנו משלל לוקיישנים בארה"ב לגרמניה ומשם לבוליביה וחוזר חלילה? ברמת המיקרו, הכל עובד, כאמור. המשפטים של פראנזן סופר-אינטליגנטיים וקולחים, הדמויות משעשעות ו/או נוגעות ללב, ההרגשה לאורך כל הקריאה היא שאתה בידיים טובות, של מישהו שיעניק לך good time ללא נפילות. אבל לא יכול להיות שזה הכל. לא יכול להיות ש'טוהר' הוא good time ותו לא. זה הרי פראנזן! מהסופרים החשובים בדורנו! ואפשר להרגיש שהוא אכן רוצה לומר "משהו". על עיתונות, למשל, על חשיבותה ועל מצוקותיה העכשוויות; על אידיאליזם שמאלני עכשווי, על נלעגותו ועל מה שראוי בו להערכה, וגם על חוסר הרלוונטיות המוחלט של העבר הקומוניסטי לערכי שמאל עכשוויים; על פמיניזם אמריקאי שיצא משליטה; על התהילה ומצוקותיה; על הטוטליטריות ההרסנית של האינטרנט (נושא שמעסיק את פראנזן תחת כובעו כ"אינטלקטואל ציבורי"); על יחסי בנות ואבות, על משיכה של צעירות שגדלו ללא אב לגברים מבוגרים.

     

    אבל אף פעם, לאורך 637 העמודים של הרומן, לא הרגשתי שהדברים שפראנזן אולי רוצה לומר מתגבשים לכלל אמירה משמעותית. אף פעם לא הרגשתי שזה רומן "חשוב". האם "טוהר" הוא בסך הכל עדות נוספת - מוצלחת במקרה הזה - לכמיהה של הרומן העכשווי לחוויית הקריאה ברומנים הוויקטוריאניים הארוכים של המאה ה-19 (שמה של פיפ, גיבורת הספר, הוא כמובן מחווה לדיקנס של "תקוות גדולות")?

     

    אלא שאז הגיע חלקו החמישי והמצוין של הרומן, 140 עמודים תחת הכותרת החידתית "לי0א8ו9נ1רד", ושינה את מוקד הביקורת שלי. הוא מסופר בגוף ראשון מפי טום, שמגולל את סיפורם של הוריו, את נסיבות היכרותו עם אנדראס ב-1989, אך בעיקר את סיפור נישואיו המסויטים לאמנית יפה ומטורללת.

     

    החלק הזה מצוין לא בגלל שהוא "חשוב", לא בגלל ה"אמירה" שלו. הוא מצוין כי הוא מצליח ללכוד משהו אמיתי, כי הוא נחווה כריאליזם ויטאלי, ולא כבנייה מלאכותית של מכונת-רומן משוכללת. החלק הזה חיוני ורגיש, מעמיק ומעציב ומשעשע כל כך, שהוא גורם לך מצד אחד לחכך את ידיך בהנאה, להתמוגג מגודל ההישג, ומצד שני לשים לב ביתר חדות למה שנעדר בשאר הרומן או למה שיש בו יותר מדי: סנסציוניות (ירושות של מיליארדים, רצח מתוך אהבה, חיפוש אחר דמות אב); עודף פעלתנות; התרחבות קוסמופוליטית אימתנית, על גבול הבולימית ("ריאליזם היסטרי", כינה פעם את התופעה המבקר ג'יימס ווד); מבנים פסיכולוגיים מאולצים שאמורים להצדיק את חיי הדמויות (ובראשן אנדראס).

     

    כיף לקרוא ב"טוהר"; לפרקים כיף גדול - עניין שאין לזלזל בו, כמובן. אבל חוויית אמת של ספרות גדולה באמת יש בו רק לרגעים, ובמרוכז רק בחלק אחד.

     

    "טוהר", ג'ונתן פראנזן. מאנגלית: ארז וולק. הוצאת עם עובד. 637 עמ'.

     

    הביקורת פורסמה במוסך "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים