שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    עיר של מלאכים
    התמזל מזלי כשצצה הזדמנות נדירה לנסוע לעיר המלאכים לכמה לילות, לבד, רק אני והאיש שלי.

    אמא שלי נרתמה למשימה והגיעה לשמור על הילדות ומצאתי את עצמי עולה על טיסה מבלי לסחוב תיק עם בקבוקים, חיתולים, עגלה או מנשא. סתם ככה, אני, עם ספר של נורה אפרון, עולה על מטוס וממריאה. כאילו שאין לי שתי ילדות תובעניות, יפיפיות ודעתניות בבית. לא להפריע בנות, אמא עכשיו בדרך ללה לה לנד.

     

    חגרנו, המראנו, אכלנו, נחתנו, פרקנו, העמסנו והנה סוף כל סוף הגענו.

    החלטנו לשדר נואשות ואולי אפילו מידה בריאה של טיפשות כשכמו זוג תיירים

    נלהב שכרנו מכונית עם גג נפתח.

    התיישבנו, יותר נכון נשכבנו בתוך האוטו, תוך חשש קל עד בינוני לבקע דיסק של בעלי.

    נראינו מטופשים להפליא, אבל זה לא הפריע לנו לצאת לדרכינו. עם הרוח בשיער, שיר טראש ברדיו, יללנו כמו זאבים. כן, זה מה שקורה כשמוציאים את אמא ואבא מהכלוב של משפחה בורגנית מודרנית. מעולם לא שמחתי כל כך לראות את השמש. להזיע. לחוש את שיערות ראשי נדבקות למצח. העיקר שחם לי. הרגשתי לרגע כמו לוסי ג’ורדון מהשיר של מריאן פייתפול, שכל חייה רק רצתה לנסוע במכונית ספורט מהירה ברחובות פריז. כל כך נהניתי מהנסיעה המטופשת הזאת עד שקרני השמש כבר השאירו לי כוויה על המצח, שרטתי את האוטו וכמעט ועף לי בקבוק מים מינרליים בכביש המהיר. גיליתי שכשהגג פתוח, חפצים לפעמים עפים. ובכל זאת, ביליתי לפחות שלושים שעות במהלך השהייה שלי באל איי בנהיגה במכונית, לרוב בפקקים אבל גם בכביש מהיר, עם מוסיקה רועשת, צורחת את נשמתי ושרה כל שיר ראפ אפשרי שהתנגן ברדיו.

     

    התארחנו אצל זוג חברים שהתחבבו עלינו יותר ויותר מיום ליום. ונהנינו, נהנינו מאד. כל פעם שסובבתי את הראש, ראינו אוטובוס של תיירים שהגיח בתקווה לראות איפה הכוכבים גרים. בכל הזדמנות אנשים הצביעו על אנשים שנדמה להם שהם אולי מוכרים. אותם האנשים שהיה נדמה שהם אולי מוכרים, היו בכלל עסוקים בלהצביע על אנשים אחרים שהיה נדמה להם שהם מאד חשובים. והאנשים החשובים היו עסוקים מאד בלהרשים את הדוגמניות הדקיקות שהיו עסוקות בלהצטלם כדי לעדכן את העוקבים שלהם. סך הכל כולם היו מאד עסוקים בלהיות עסוקים. לרגע נדמה היה לי שבאל איי כולם כל כך מרוכזים בלאתר מפורסמים, עד שממש כמו במשחק 'חפש את המטמון', נשארתי דרוכה, כשנדמה שכל עובר אורח מוכר לי מאיזה מותחן או שאולי זה בעצם דה קפריו מחופש עם שפם וכובע בייסבול.

     

    "יללנו כמו זאבים". צילום: תמי פדרמן ()
    "יללנו כמו זאבים". צילום: תמי פדרמן

     

    המרדף הגיע לשיאו בארוחת ערב במסעדה עכשווית וטראשית, כשלצדינו ישבה חבורה של דוגמניות בנות חמש עשרה שלא נגעו בצלחת, לצד גבר מבוגר וסליזי במיוחד. אנשים שניגשו אלינו שאלו אותנו את השאלה הראשונה ששואלים כשפוגשים מישהו באל איי ״So what do you do״.

     

    כמעט כל מי שניסיתי לנהל אתו שיחה, לא ממש הקשיב. לאנשים באל איי יש מין ראדר מיוחד כזה שבעזרתו הם מצליחים, בזמן שמנהלים איתך שיחה, לסקור את החדר ולבדוק שהם לא מפספסים הזדמנות אטרקטיבית יותר לסמול טוק עם מישהו קצת יותר חשוב, שאולי במקרה בדיוק נכנס בדלת. הרגע האפוקליפטי הגיע כשבחור ניגש אלינו, הכיר לנו את חבר שלו ואמר ״זה סטיב, הוא אספן מכוניות״. וסטיב, במקום להרגיש מובך או מנוצל הנהן באינפנטיליות, במין רצון ילדותי ונואש להרגיש שהכירו בו, איששו את התחושה שהוא שווה ושאוסף צעצועי המכוניות שאסף כילד, שהפך באופן פלא לאוסף מכוניות אמיתי של 'גדולים', משווה לו מקום נכבד במסיבת הכיתה של המקובלים.

     

    הנשים שם היו כל כך מתאמצות, והאוכל כל כך מתוק שהרגשתי צימאון למשהו אחר. שמישהו יגע בי ויזכיר לי שאדם הוא לא רק אוסף של נתונים ומרכיבים, אלא גם ישות עם נשמה ותשוקה ואמירה בעולם של אור, חושך, תהייה ולעיתים גם אימה. ואולי בעצם כולנו אנשים בשר ודם ולא בובות מפלסטיק. אנשים שמחפשים שרק יביטו בנו, יראו אותנו ויגידו לנו שאנחנו באמת שווים.

     

    נזכרתי אז במסיבה שהשתתפתי בה פעם, בניו יורק. היו שם נשים כל כך יפות ומרשימות עד שיכולתי להבין את החולשה האיומה של גברים לנשים יפות. אותה החולשה שהביאה לחטיפת הלנה של טרויה, שהביאה לנפילתן של אימפריות ולאינספור מלחמות. זה היה כמו ללכת בספארי בזמן שהמדריך מצביע על ציפורים נדירות. הנשים היו כמו פסלים. מאוירות, סימטריות ומעוצבות. פלא היצירה ממש. כך גיליתי אז את החולשה שלי ליופי. ההתרגשות שלנו ממשהו יפה ונוצץ שנותן לנו אשליה של נצח. כאילו לרגע נדמה שהזקנה והמוות לא יגעו בנו, כי הנה נגענו במשהו זמני ויפה, גם אם רק התבוננו.

     

    "לרגע מתחשק לך להסתנוור מהבל החן ושקר היופי". תמי פדרמן ()
    "לרגע מתחשק לך להסתנוור מהבל החן ושקר היופי". תמי פדרמן

     

    באותה המסיבה בניו יורק עמדה לידי דוגמנית יפיפייה וצעירה, מרוגשת מאיזה רומן חולף שהיה לה עם שחקן מתהולל. ברחתי באותו הלילה חזרה הביתה, לאותה דירה הקטנה שלי ושל החבר שלי. כתבתי שיר על הגיטרה, בסלון, (הסלון הניו יורקי, שהוא בעצם גם המטבח, החדר אוכל, השירותים, המיטה וגם פינת העבודה שלי). אולי כבר אז הבנתי שאני במצוד אחר האמת. גם אם לעולם לא אצליח, לפחות אנסה לגעת במשהו באמת, אבל באמת יפה.

     

    חשבתי שאני גיבורה גדולה, אבל אל איי כל כך מפתה, שלרגע מתחשק לך להסתנוור מהבל החן ומשקר היופי. מישהו פעם אמר לי שבסופר מרקט כל המאכלים הבריאים יושבים בצניעות ובשקט, עטופים בפשטות בכניסה.

    אבל כל הג’אנק פוד ,איפה שכל החטיפים נמצאים, הם תמיד עטופים עטיפות צלופן מרשרשות וצבעוניות. אותן עטיפות שבאות לפתות אותך להיכנס לשורה האחרונה בסופר איפה שהממתקים והמשקאות הקלים, ולטעום.

     

    והנה דווקא באל איי גיליתי שגם בי יש יצר חזק ונוראי יותר ממה שקיוויתי. לרגע כמעט וחלמתי לבלות את כל חיי בדרכים דוהרת במכונית ספורט. והנה אני, שמעולם לא אהבה קניות, שאמרה לעצמה שלהזיע בנעלי עקב זה ממש לא בשבילה, שינתה ברגע את דעתה. כשהמוכר הממולח שכנע אותי למדוד נעל עקב יפה ויקרה במיוחד, לרגע הרגשתי גבוהה ונועזת יותר. משהו עמוק בתוכי התעורר ולא יכולתי לשלוט בעצמי. היא קראה לי כמו איור של אנדי וורהול ולא יכולתי להחליט אם זה רדוד או מהפכני מצדי להתרגש ככה מנעל. מעולם לא קניתי נעל עקב יפה ויקרה כל כך וביקשתי לעצור את עצמי אבל אז בזווית עיני ראיתי את השלט: ״Life is short buy the shoes״ והחלטתי להיכנע ללחץ הקונסומריזם האמריקאי. עיר של מלאכים, עיר של תשוקות ויצרים. עיר של פיתויים.

     

    "היא קראה לי".  ()
    "היא קראה לי".

     

    נבהלתי מקניית הנעליים, הנחתי אותן במושב האחורי כמו גופה מיניאטורית בקופסא של מעצב איטלקי מכובד, נשכבתי באוטו ונסעתי לפגוש את בן דוד שלי טל. טל תמיד היה איש של רוח. באופן מפתיע או שאולי לא כל כך, טל גדל והפך להיות רב בבית הכנסת הגדול באל איי. הוגה דעות. איש מבריק ומעניין. ישבנו בחוץ, בשמש, ודיברנו על החיים. הכל זז לאט ונזכרתי איך פעם היינו ילדים. סיפרתי לו על הפחד שלי לחלוק את מה שאני כותבת. את השירים שאני שומרת לעצמי וכמה הכתיבה לפעמים מפחידה אותי. הוא אמר לי שכשעמד לפרסם ספר על פילוסופיה יהודית שפעם כתב, הוא לרגע נבהל וקיבל פיק ברכיים. העורך שלו הפציר בו, ״הרי כל מה שכתבת זה אמת. אם ככה אין לך ממה לפחד.״

     

    נפרדתי מטל ונסעתי שעה וחצי בפקקים איומים עד שהגעתי לתחנה האחרונה שלי בעיר המבלבלת הזו, מרכז יוגה מפורסם שתמיד חלמתי להיות בו. במהלך מדיטציה, מוסיקה שמימית התנגנה והמורה אמרה לנו לחשוב על האימהות שלנו. דמעות חמות זלגו על לחיי. חשתי הודייה עמוקה על היותי אמא לשתי בנות שובבות וקסומות. חשבתי על אמא שלי שהגיעה כל הדרך מישראל במיוחד לעזור לי, לאפשר לי לנסוע, מתוך רצון עמוק ופנימי לשמח אותי ולהיות שם בשבילי. הרגשתי שמחה עמוקה על הרגע הנדוש, הנפלא הזה ונחשפתי ליופי האמיתי של החיים. אותו היופי שלא נראה לעין, לא פוטוגני ומאד לא סימטרי. הוא מופיע לרגע מבין הצללים ומראה את עצמו בקריצה, מתוודע בפניי ואז שוב נעלם ונסתר מין העין. אומנם התגלתה בפניי החולשה שלי ליצר וליופי, אך יש בי גם נשמה וכל עוד אני בוחרת ללכת בדרך האמת, גם אם לעיתים אני נאבדת, אני בדרך הנכונה.

    אז אומנם אני לא מלאכית, אבל אני ממשיכה ללכת, וכל יום אני מתקרבת, קצת יותר, לעצמי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים