שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דש ללורה: בחזרה ל"בית קטן בערבה"
    הם היו עניים מרודים וסבלו מסופות, שריפות ושלל צרות איומות - אבל משפחת אינגלס מ"בית קטן בערבה" תמיד היו מאושרים. למה בעצם? ברוכים הבאים למדור חדש שבו שבים לסדרות שגדלנו עליהן. סמדר שילוני פותחת עם הבית ההוא, המשפחה וכמובן - הכרכרה

    הימים ימי תחילת שנות ה-80. המחיקון והנמסיס שלו – האנטי מחיקון, כבר נפלטו החוצה, אבל לנו זה לא שינה הרבה - עוד לא הייתה לנו בבית טלוויזיה צבעונית. גם לא לכל החברות שלי. היחידים ברחוב שהייתה להם כזאת, ושהסכימו לארח גברדיה של ילדים לשידורי אחר הצהריים, היו משפחת פוקס בקצה של הרחוב. בתור ילדה הייתי הולכת אליהם בדחילו, מתיישבת על השטיח בסלון בשעה חמש וחצי ומחכה שתתחיל המנגינה שהכי אהבתי בעולם, הפתיח של "בית קטן בערבה".

     

    הייתי יושבת משתאה מול לורה אינגלס רצה בדשא (הירוק!) לבושה בשמלה (אדומה!) ומול אבא ואמא אינגלס שיושבים על הכרכרה שלהם ומחייכים. כל מה שרציתי היה לטבוע בתוך המסך הזה ולדמיין לעצמי שהעולם מתפקע ממשפחות מתפקדות, שאפשר להימלט אליהן מהעולם השחור-לבן שחיכה לי בחוץ. אפשר להגיד שככה התחילה המנוסה הגדולה שלי אל הטלוויזיה.

     

    הפתיח האהוב בעולם. "בית קטן בערבה"

    הפתיח האהוב בעולם. "בית קטן בערבה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צפייה בסדרות ישנות היא לא הוגנת לכל הצדדים. זה לא הוגן לשפוט סדרה מלפני 40 שנה (שהעלילה שלה מתרחשת לפני מאה ומשהו שנה) דרך העיניים של מי שאני היום. זה לא הוגן לשפוט את הילדה שהייתי ואת האהבות שלה דרך הבנאדם הבוגר שאל תוכו התגבשתי. זה גם לא הוגן כלפי הזיכרונות היפים שהיו לי מצפייה בטלוויזיה, שהצנחה שלהם בהווה תרוקן אותם מהקסם ותציג אותם במערומיהם הסתמיים (כלפי הזיכרונות הפחות יפים אין לי שום בעיה, שיזדיינו).

     

    אני עדיין מקווה שהנוסטלגיה היא זאת שתנצח ושהילדה שהייתי תצוץ פתאום ותתרגש בלי קשר למבוגר השיפוטי והמציאותי מדי שהפכתי להיות. ככה או ככה, אין ברירה אלא להשלים עם העובדה שאובייקטיביות גדולה לא תהיה כאן. ועדיין זה עדיף פי אלף מהרימייקים שמסתובבים עכשיו לכל מיני סדרות ישנות. מדובר בסדרות מתות שלכל היותר יכולות לחזור בתור רוחות רפאים או בחלומות שלנו, וכל ניסיון להנשים את הגוף המת יסתיים בסדרת-זומבי. אין לי ספק, אלוהים לא סולח על רימייקים.

     

    לא הפסיקו לחייך, למרות הכל. "בית קטן בערבה" ()
    לא הפסיקו לחייך, למרות הכל. "בית קטן בערבה"
     

    הפרק הראשון שצפיתי בו היה מהעונה הראשונה. זאת הייתה טעות. האינגלס היו עניים מרודים, כמו כמעט כולם בוולנט גרוב, העיירה המערבית שהם גרו בה. במשך 45 דקות הם חגו האחד מסביב לשני וניסו לקנות לבני המשפחה מתנות לחג המולד בכסף שלא היה להם. כל אחד מהם סופר בסתר את המעות המעטות שלו ומתבאס, בעיקר לורה שיודעת שאף שהיא הגיבורה של הסדרה ומצפים ממנה למתנה הגונה, היא לא יכולה לקנות לאמא שלה שום דבר שאינו פגר של עז. הם התייסרו, התפשרו, עבדו מסביב לשעון ומכרו את הפריטים היקרים להם מכל ותוך כדי זה לא הפסיקו לחייך. זה היה מזעזע.

     

    הפרק הראשון בסדרה

     

    עד היום מפתיעה אותי העובדה שחלק גדול מהקונפליקטים שמוצגים בסדרות היו נפתרים אם רק היה לדמויות עוד כסף. יכול להיות שאז יצוצו קשיים אחרים, אבל לפחות כשיש לך כסף הקשיים שלך נראים יותר כמו "אימפריה" ופחות כמו התור בדואר ביום החלוקה של כספי הביטוח הלאומי. כנראה זאת אבחנה שהגיעה עם הגיל, כי בתור ילדה אני לא חושבת שהבנתי עד כמה האינגלס היו עניים. בהיעדר מבוגר אחראי שיפקח על אספקת הסיגרים והשמפניה שלהם, הם נאלצו לצמצם את הפנטזיות שלהם למינימום.

     

    פרק חג המולד

    פרק חג המולד

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בפרק חג המולד העליז כל אחד מהם מנסה לנחש מה האחר ירצה במתנה. קל מאוד לספק את האינגלס, הדברים הבסיסיים ביותר גורמים להם אושר. כשכולם הולכים לחנות היחידה בכפר שאפשר לקנות בה מתנות, אמא אינגלס, למשל, שמה עין על קמין שהיא תוכל גם לבשל עליו ושמחירו שבעה זוזים וחצי. הרגע שהיא מסתכלת עליו ומתאהבת מלווה בשבעה קלוזאפים של כל הנוכחים בחנות, כדי שנבין שמשהו חשוב קרה. כולם יוצאים מגדרם כדי להשיג את הכסף. אבא אינגלס עובד אל תוך הלילה בחווה, לורה החמודה מוכרת את הפוני האהוב שלה לנלי, המפונקת המרשעת עם הבקבוקים, ואכן בסופו של דבר, אחרי שהמשפחה רוקדת במעגלים במשך עשר דקות לצלילי הכינור של אבא איגלס כאילו אין שום דבר מעניין בטלוויזיה, כולם מתכנסים לחלוקת המתנות. כל בני המשפחה מקבלים בגדים או תכשיטים, ורק מאמא אינגלס מקבלת תנור.

     

    את סוף הפרק דווקא זכרתי. אבא אינגלס ולורה קנו שניהם את התנור היחיד שהיה בחנות, וההיגיון הטלוויזיוני אמר שהכסף תמורת העבודה שלו ישלם על התנור ולורה לא תיאלץ להיפרד בדמעות מהפוני שלה ולשבור את לבי הצעיר. אבל זה לא קרה. אמא אינגלס דווקא רצתה למנוע מלורה לוותר על הפוני, אבל אבא אינגלס עצר אותה עם המשפט המדהים – היא בחרה לעשות את זה וזאת זכותה. ההפי אנד לא היה מושלם, אין לי מושג אם זה בגלל ש"בית קטן בערבה" הביאה איתה מסר חתרני כלשהו, או שאולי להפקה לא היה יותר תקציב לפוני. לא יודעת.

     

     

    כנראה זה היה סימן לבאות. אני גדלתי, לורה גדלה והעניינים רק הלכו והסתבכו. גיל ההתבגרות גם ככה לא היה עשוי מהחומר של העשירייה הראשונה, ואם זה לא הספיק, מקבץ האסונות שנחתו על משפחת אינגלס והעיירה שלהם באמת היה מכמיר לב. מרי, אחותה הגדולה והיפה של לורה, התעוורה; הסופות הרסו את כל היבולים וגרמו להפסדים; חברת הרכבות גרמה לכל העיירה לפשוט רגל (עם הפרק האדיר שבו התושבים מפוצצים את העיירה ועוזבים, ללמדנו שלא המצאנו שום דבר בפינוי סיני); הבן של לורה ואלמונזו בעלה מת בשריפה; ילדים נלכדו במכרות, קרונות וכל מקום שרק אפשר או שוחררו לסופת שלגים; חובות צצו משום מקום. איוב עצמו היה מחזיר את התג והאקדח כבר מזמן לדעתי.

     

    קצת רומנטיקה לכבוד לורה ואלמונזו

     

    תשע עונות ממשיכה משפחת אינגלס לתפקד בעוז. לורה גדלה והפכה לאשה. חדורת אידיאולוגיה היא מתחילה לעבוד במערכת החינוך, ושם פגשתי אותה, בעונה השביעית, מעט חמת מזג אבל נבונה מאוד. זה היה בצמד הפרקים הסופר-פמיניסטי בו היא מתעקשת לצאת לעבוד למרות ההתנגדות של אלמונזו, בעלה לעתיד, ואפילו במחיר של ביטול הנישואים. אם הייתה לי אז מורה כמו לורה אינגלס אולי הייתי מעבירה פחות זמן מול הטלוויזיה (הצבעונית!) ויותר זמן בלמידה משמעותית.

     

     

    למרות האסונות משפחת אינגלס לא מאבדת לעולם את הציר המוסרי שלה, עושה תמיד את הדבר הנכון, ומדי פעם מפתיעה בטוויסט לא אופייני. אולי העובדה שהסדרה מבוססת על ספר, שמבוסס על החיים האמיתיים של לורה אינגלס ויילדר, הצילה את העלילה מנפילה לבורות המוסרניים והסכריניים שאופייניים לתקופה ההיא. המסר ברור: החיים קשים, תמיד יצוץ משהו מאחורי הפינה שידפוק לך את העסק, אבל המשפחה והחברים שלך הם הדבר הכי חשוב, וכשהאינדיאנים יפלשו לעיירה הם ישמרו עליך ואתה עליהם, וככה נהפוך את אמריקה לגרייט אגאיין. המסר הזה שזור, באופנים קצת יותר מתוחכמים, בלא מעט סדרות עד היום.

     

    השחקנית שגילמה את לורה, מליסה גילברט, אמנם הספיקה להתמכר לסמים, לעשות שלושה ניתוחי אף עד גיל עשרים ולצבור חוב עצום למועצה האזורית של קליפורניה, אבל היום היא רצה לפוליטיקה בתקווה ליישם את כל הדברים החשובים שהיא למדה בוולנט גרוב, כי טלוויזיה, כידוע, היא החיים, והחיים הם כנראה מה שקורה בזמן שאתה צופה בטלוויזיה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים