מה אתה עשית בשביל מדינה?!
בשבוע שבו הנשיא החדש נפגש עם ראש הממשלה, שחר עזאני חוזר ליחסי העבר של ארה"ב וישראל, ומזכיר לנו למה דווקא עכשיו, על כולנו לעשות מעשה למען העתיד
קיומה של ישראל נתפס כמובן מאליו על ידי רבים כיום, בוודאי בני הדור הצעיר אשר נולדו לאחר הקמת המדינה, והצעירים עוד יותר שנולדו אל תוך מציאות קיומה של מדינה חזקה, יציבה ומבוססת יחסית, הגם שמאותגרת על בסיס יומיומי, פנימית וחיצונית. על רקע פגישת נתניהו-טראמפ בוושינגטון השבוע, נשמעו קולות רבים המדברים על חוזקה של הברית בין המדינות, תוך השוואה לממשלים קודמים “מי מהם היה יותר/הכי פרו-ישראלי”. יחד עם זאת, לא זה היה המצב תמיד, וככל שניטיב לזכור עובדה זו, כך נעריך יותר את התקופה בה אנו חיים וניזהר שבעתיים מלקחת את הדברים כמובנים מאליהם.
דרך מצוינת להמחיש העניין היא להיזכר בסיפור ההכרה האמריקאית במדינה היהודית דקות ספורות לאחר הכרזתה, על ידי נשיא ארה”ב דאז, הארי טרומן. מזכיר המדינה בממשל טרומן, ג’ורג’ מרשל, היה אישיות נערצת על רקע תפקידו בשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה וגם הנשיא דאז החשיב מאוד את דעתו. החלטת החלוקה בנובמבר 1947 זכתה בתמיכת ארה”ב, וזאת חרף העובדה שמחלקת המדינה ובכירי הממסד האמריקאי התנגדו לרעיון הקמתה של המדינה היהודית.
מרשל וחבריו האמינו בכל לב כי הקמתה של ישראל תפגע אנושות ביחסי ארה”ב עם העולם הערבי, ובוודאי לא האמינו בסיכוי כלשהוא של כמה מאות אלפי יהודים לעמוד בפרץ ולשרוד כנגד גלי עוינות של מליוני ערבים סביב. כאן נכנס סיפורו של אחד, אדי ג’יקובסון: אדי היה מכר ותיק של הנשיא טרומן מקנזס סיטי, עת היה שותפו בעסק טקסטיל שלא צלח. בחודש מרץ 1948 פנה ג’יקובסון אל ידידו משכבר הימים והפציר בו להיפגש עם “גיבור יהודי, זקן שהגיע ממרחקים לשוחח עימו על המדינה היהודית”. חודשיים לאחר פגישתו של טרומן עם חיים ויצמן, בחודש מאי 1948, הכירה ארה”ב במדינת ישראל, למרות ההתנגדות העזה ששררה בממסד האמריקאי כנגד הצעד. כמה חשוב היה הצעד האישי של ג’יקובסון. כמה לא מובנת מאליה צריכה להיות הברית בין ישראל וארה”ב והתמיכה לה זוכה ישראל בקרב הממשל והציבור האמריקאי. בהחלט אוצר שראוי לשמור עליו מכל משמר.
וכאן אני חוזר לפלאטו שרון: כפי שכבר נכתב כאן בעבר, קיומה של מדינת ישראל גם מחייב אותנו להשמיע את קולנו. גם אם אנחנו עסוקים “עד מעל לראש”, מתמודדים עם אתגרים של חינוך וגידול ילדים, כלכלה ועוד, איננו פטורים מלעשות עבור מדינתנו, שאם לא כן, נמצא עצמנו חוטאים חטא גדול כלפי הורינו וילדינו. עלעול קצר ומהיר בספרי ההיסטוריה מגלה מייד מה עלה בגורל העם היהודי בגולה בהיעדר קיומה של מדינה יהודית ואל לנו לחזור לעולם לאותו מצב ארור של תלות וסבל תמידיים. בין אם מדובר בתרומה כספית, ובין אם מדובר בתמיכה בישראל, בין אם מדובר בשיתוף במדיה החברתית של מידע חשוב ובין אם מדובר בציוץ חיובי כלפי אומן המגיע להופיע בישראל, כל פעולה - קטנה כגדולה - הינה בעלת משמעות.
בסוף השבוע שעבר קראנו בפרשת השבוע “בשלח” את סיפור “שירת הים” ומעבר בני ישראל בים סוף, עת ניצלו מיד המצרים. חז”ל כתבו כי באותו מעמד “ראתה שפחה את כבוד האל" כפי שלא ראוהו גדולי הנביאים שבאו בהמשך. כולם חזו בנס. גם כיום אנו חוזים בנס לא פחות משמעותי - נס הקמתה של המדינה היהודית, קיומה ושגשוגה. כמה ברי מזל אנחנו, להכיר בנס ולהבין כי קהילה יהודית וישראלית חזקה בחו”ל משמעותה מדינת ישראל חזקה, וההפך.
עם אחד אנו, וגורלנו אחד, לא משנה היכן אנו.
