דרמה מבורכת: אביתר בנאי נע בין שני עולמות

אביתר בנאי הוא סוג של קונצנזוס. אמן הזוכה גם להצלחה מסחרית ולהשמעות נאות ברדיו, וגם להשתפכויות חוזרות ונשנות של מבקרי מוזיקה. אני מכיר לא מעט אנשים שעצם הצירוף "אלבום חדש של אביתר בנאי" מעורר אצלם פרץ של אנחות הנאה וציפייה. אני מודה שאני מוצא את עצמי רוב הזמן מחוץ לעדת המעריצים הגדולה הזו.

התגעגענו. אביתר בנאי(צלום: שחר רצנברג)

כשאביתר פרץ לתודעה הוא עשה זאת בזעקה גדולה. "תתחנני אליי" היה שיר עוצר נשימה פשוט, ששרטט סערת נפש גדולה ביד אמן, וכך גם אלבום הבכורה כולו. "שיר טיול", שבא בעקבותיו היה אמנם אלבום מבולבל ולא אחיד, אבל היה בו חיפוש אמיתי וטונות של אומץ אמנותי.

עוד ביקורות אלבומים:

מסלסולים ועד בלוז: עומר אדם מתאים לכולם

החדש של קרולינה עושה לנו בית ספר למוזיקה

סנדרסון החדש מתוק כתמיד, וצובט את הלב

מאז, ומן הסתם ביחס ישיר לתהליך האמוני שעבר עליו, נולד אביתר בנאי אחר, עם תרכובת מנצחת. שירים בהפקה מוזיקלית עשירה ומלטפת, אבל תמיד עדכנית, שרק מחזקת את הקול המלאכי ממילא שלו, עם מילים שמבטאות חיפוש וחוסר שלווה מתמידים, אבל נותרות עמומות במכוון. זה תמיד נשמע נורא נורא עמוק, ומסתורי, ובלתי מושג, אבל לטעמי הצנוע - גם לא פעם קצת מתייפייף. כאילו מתענג יתר על המידה על עצמו. וחמור לא פחות - גם מעט משעמם. היו באלבומים האחרונים של אביתר גם שירים נפלאים ממש ("תחרות כלבים", "מתנות", "עוד מעט". וזה רק בשליפה), אבל כמכלול, הרגשתי בהם - לפחות מוזיקלית - במשהו נוח מדי. כמעט נוסחתי.

ולכן, הסינגלים הראשונים שיצאו מתוך אלבומו החדש והשישי במספר, "לשונות של אש", היו משמחים מאוד. בייחוד "אור בצל" ו"פרגולה", שגם הציגו כתיבה חשופה וישירה יותר ("פרגולה" הוא ממש רשימת מלאי, שלא לומר הצהרת הון, של שלל ההישגים החומריים של בנאי, שהיה שמח - לדבריו - לוותר על התלות בהם), וגם רימזו על צליל חדש עם פחות עדינות ויותר גרוב, באדיבותו של תמיר מוסקט, המפיק המוזיקלי.

האזנה לאלבום המלא, הכולל 12 שירים, מגלה שההבטחה הזו נפרעה רק בחלקה, וליתר דיוק - במחציתה. יש משהו מאוד מוזר ויוצא דופן ב"לשונות של אש", כי בהרבה מובנים - הוא מורכב בעצם משני אלבומים שונים. חציו הראשון, שירים אחד עד שש כולל, הופק ועובד בידי תמיר מוסקט, שגם ניגן במרבית הכלים ובייחוד בתופים ובקלידים, לצד בנאי עצמו. התוצאה רווית סימפולים, קצב וחיספוס, כמצופה ממוסקט, ומציגה אביתר בנאי יותר רעב ופחות צפוי.

שיר הנושא, למשל, הוא קטע מטלטל באמת ומלאכת מחשבת של הפקה ושל שירה (הזעקה בפזמון. התגעגעתי). זה לא שהשירים של בנאי הפכו לרוקנ'רול בועט, אבל מוסקט שתל שם לופים, מקצבים ורעשים שמזדחלים כמעט מתחת לפני השטח, ומפיחים בהם דרמה מבורכת. תיאטרון רוסי ממש. במקרה, או שלא במקרה, ששת השירים הראשונים הם גם היותר אישיים וחשופים מבחינת טקסטים (ומתוכם נבחרו שלושת הסינגלים שיצאו לקראת יציאת האלבום).

ששת השירים הבאים באלבום הופקו מוזיקלית ועובדו בידי נאור כרמי, קונטרבסיסט מוכשר, מגוון מאוד מוזיקלית (מוזיקת עולם, ג'אז, אתני - רק תבחרו), ועם או בלי קשר - חוזר בתשובה. לפתע, השירים של אביתר זוכים לליווי הרבה יותר מגוון מבחינה כלית, כולל כלי נשיפה, רביעיית כינורות, ויולה וקונטרבס, ולובשים אופי יותר נינוח, לפעמים כמעט ג'אזי.

ושוב, במקרה או שלא, מדובר בשירים עם הטקסטים הפחות חשופים והיותר אמוניים באלבום, דוגמת "הושענא" (הלקוח מתוך מחזור התפילה של סוכות), "עומס יתר" ("אני יודע אתה טוב, אני בטוח אתה אתי"), או הדואט עם אביב גפן, "אתה" ("באשר אלך אתה אתה אתה, באשר אעמוד אתה אתה אתה").

יש לא מעט רגעים יפים בשירים האלה, בעיקר ב"אדם נזרק", אבל הם משיבים את בנאי לאזור הנוחות היותר "ענוג" ופחות מעניין שלו, לטעמי. היוצא מהכלל - תרתי משמע - הוא השיר הנועל, "עד הצד השני של הנהר", שמתחיל באופן סטנדרטי למדי, אבל בשליש האחרון שלו יוצא פתאום מדעתו במחול משוגע, כשהוא נישא על גבי לופ אלקטרוני מהול במוטיבים אתניים. שלא לומר - מזרחיים. שלא לומר (ב') - ד"ש ממשפחת בנאי המורחבת. זה רגע מכשף, שאולי גם מסמן כיוון חדש-ישן לאביתר בנאי.

(עטיפת אלבום)