שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שב עלי והתחמם": יחסים הומוסקסואלים בין ענקי הספרות העברית
    ספרו החדש של מנחם פרי מגולל את מערכת היחסים ההפכפכה של גנסין וברנר - מגדולי הספרות העברית. הטקסט לעתים עמוס מדי, אבל מצייר תמונה מעוררת השראה על היחסים בין השניים
    תמיד הפליאה אותי העובדה ששניים מגדולי הספרות העברית פגשו זה את זה כנערים בישיבה נידחת בשנות ה-90 של המאה ה-19. מה הסיכוי הסטטיסטי ששני גאונים כמו יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין ייפלו דווקא לאותו חור, פוצ'פ, עיירה נידחת ברוסיה הצארית, ויהפכו לחברי נפש; ואחר כך, אחרי פגישה מחודשת דרמטית בלונדון, מגורים בשכנות ועבודה בצוותא, לשני אנשים שאינם מחליפים ביניהם מילה? אלא אם כן חברותם ההדוקה היא גם אחת הסיבות לגאוניותם; הדרבון ההדדי שנוצר כששני כישרונות עילאיים צמודים אחד לשני בשאפתנותם ובקנאתם.

     

    ויש כמובן גם חידתיות ביחסים האלה. הקרבה העמוקה. ואז הנתק האכזרי. ואז מותו המוקדם של גנסין. ואז רשימת זיכרון שמפרסם ברנר על רעו. ואז קריאת שם בנו היחיד של ברנר על שם חברו המת.

     

    "שב עלי והתחמם" הוא הצגה ביוגרפית של היחסים המורכבים בין שני גדולי הסופרים, וגם ניסיון לענות על החידה האופפת את היחסים ביניהם באמצעות ניחוש מושכל. הקורא ביצירה של מנחם פרי יוצא נשכר, קודם כל, מתיאור מדוקדק של העליות והמורדות ביחסים אלה, מחשיפת כמה ממסתריהם, מחידוד שני הארכיטיפים הגדולים שהיו ברנר וגנסין: ברנר המוסרי, האכפתי, החש עצמו מכוער, המעורב עד צוואר בענייני הלאום. גנסין האסתטיקן המעודן, המסוגר, יפה התואר ואהוב הנשים, מי שאדיש למדי לסוגיה הלאומית ולפוליטיקה בכלל.

     

    ברנר (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    ברנר(צילום: יח"צ)

    פרי ממחיש באופן מפורט איך התנהלו היחסים ביניהם כמערכת של הקבלות והקבלות-ניגודיות - כלומר, איך הזדהו זה עם זה, וחיקו זה את זה, ובו-זמנית התבדלו זה מזה ותחמו את גבולותיהם זה מול זה. הוא גם משכנע בטענתו כי השניים השתיתו את יחסיהם על שירו של ביאליק, "ביום קיץ, יום חום", שקריאתם המשותפת בו בוורשה ב-1900, שכללה המְחזה של השיר תוך חיבוקים, מתוארת באופן עז ברשימת הזיכרון המפורסמת של ברנר על גנסין.

     

    בשירו של ביאליק מזמין הדובר את חברו לחסות בצלו בימי שמש עזים ובימי חורף קשים, אך מבקש שלא יבוא לשכון בביתו בסתיו, כי "בשיממון הזה אחפוץ בדד להיות". ברנר, טוען פרי, פירש את השיר באופן מסורתי, כלומר הבין שלעיתים גנסין רצה להיות לבד, כמו בלונדון, כשרבו ונפרדו. ואילו גנסין הבין את השיר כ"שיר מתהפך" שבו עונת הסתיו היא מהות יחסו של המשורר לעולם; המשורר כמי שמשתוקק שיניחו לו לנפשו. כך, לפי שירו של ביאליק, נבנה בחריפות ההבדל בין שני אבות-הטיפוס: ברנר המוחצן וגנסין המופנם, שלא לומר מיזנתרופ.

     

    הדקויות שפרי נכנס אליהן מסחררות ומעוררות התפעלות. אבל הן מסחררות גם במובן השלילי של המילה; ישנם אינסוף פרטים בטקסט, ולעיתים הוא עמוס מדי. ניכרת גם איזו תאווה לפיקנטריה, כלומר לאיתור והצגת צדדים "מפולפלים" בחיי הגיבורים, חלקם משוערים. לוויכוחים הספציפיים הרבים של פרי עם ביוגרפים וחוקרים קודמים של ברנר וגנסין קשה להתייחס במסגרת מצומצמת כזו, אבל אין ספק שהיחסים בין הסופרים נידונים כאן ברזולוציה חסרת תקדים, בכישרון מדרשי מעורר השראה, באמצעות מילוי פערים מושכל ולעיתים קרובות משכנע. קשה שלא ליהנות מהביצוע הווירטואוזי ה"בלשי" של פרי, שניגש לסיפור הביוגרפי כמו שמבקר ניגש לפרשנות של טקסט. והפרשנות שלו תמיד מבריקה. אם כי גודש ההברקות לעיתים מַלאֵה.

     

     (עטיפת הספר ) (עטיפת הספר )
    (עטיפת הספר )

    אבל האם אכן היו היחסים בין גנסין לברנר יחסי משיכה ודחייה ארוטיים, כפי שפרי מציע? האם, בלשונו של שאולי מ'הפרלמנט', ברנר אכן היה "גייז"? והאם גנסין נענה לו, או חשב להיענות לו? פרי משער - הוא אינו מציג זאת כוודאות, אלא כהשערה המתקבלת ביותר על הדעת - שברנר נמשך לגנסין משיכה מינית. זו ניצבת בתשתית היחסים ביניהם. ושגנסין, בבואו ללונדון, אולי אף חישב להיענות למשיכה הזו, אך נרתע מעצמו והתרחק בחדות מהיחסים. כאן נעוץ, בעיני פרי, הפשר לנתק האכזרי בין השניים.

     

    זו אינה השערה מופרכת, אבל ראוי לומר עליה כמה דברים. ראשית, יש להבחין בין השאלה אם ברנר נמשך ספציפית לגנסין לבין השאלה אם ברנר נמשך לגברים בכלל. לגבי גנסין ספציפית - ייתכן. באשר למשיכתו לגברים בכלל אני מטיל ספק רב. שופמן, חברו של ברנר ואדם לא תמים, כתב על ברנר ש"הנקודה הכואבת שלו" הייתה המחשבה שנשים אינן נמשכות אליו. ברשימת ביקורת על נאמנו, מנחם פוזננסקי, מבחין ברנר עצמו את פוזננסקי מאחרים, וכנראה ממנו עצמו, כך: "כי הארוטיקה אינה נגע-צרעת בחייו (של גיבורו של פוזננסקי), כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי (שם הגיבור של פוזננסקי). אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות - ברוכים יהיו!" כלומר, הארוטיקה היא "נגע צרעת" למי שמקנאים בהצלחותיהם המיניות של אחרים.

     

    אני נוטה לחשוב שעולמם הארוטי הפנימי של ברנר ושל גיבוריו קרוב הרבה יותר לעולמם הפנימי של גיבורי יעקב שבתאי וחנוך לוין. למעשה, ברנר בעיניי הוא זה שהוליד את אפשרות קיומם של האחרונים בתרבות שלנו. אלה גיבורים סטרייטים שרדופים על ידי רגשי נחיתות מיניים וקנאה בגבריות מתפרצת. והטיפול האסתטי המפעים של חברי המשולש הגברי ברנר-לוין-שבתאי בנושאים הכאובים האלה, הופך את התמה הזו למרכזית בספרות העברית.

     

    שאלת "ברנר הגייז" אינה רק שאלה רכילותית. המצוקה הארוטית ניצבת בלב היצירה הברנרית, ולכן השאלה מה בדיוק טיבה של המצוקה שהעסיקה את ברנר האדם, היא בעלת משמעות גדולה גם בפרשנות יצירתו. במובן הזה, פרי מצטרף כאן לתפיסה שביטא אולי לראשונה אריאל הירשפלד ביחס לברנר. בניגוד למה שכתב ב'הארץ' אורין מוריס, בביקורת מסויגת מאוד שהציתה דיון יצרי ברשתות החברתיות (ושכוללת את הטענה המבריקה כי יחסי העימות בין פרי לדן מירון מרכזיים לספר לא פחות מיחסיהם של ברנר וגנסין) - אני חושב שפרי מציג כאן עמדה לגיטימית. ובכל זאת, אני נוטה לחשוב שהעמדה הזו, סוגיית ברנר הגייז, שפרי חידד והוסיף לה את שאלת היענותו של גנסין, אינה קולעת אל לב האמת.

     

    "שב עלי והתחמם", מנחם פרי, הספריה החדשה, 353 עמודים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים