"4321": פול אוסטר לא איבד את זה
הוא אולי לא חדשני אבל מהנה מאוד - אסף מונד קרא את 900 עמודי הרומן החדש של פול אוסטר, שיצא החודש בארצות הברית, והוא מסרב להצטרף לקהילת המספידים
המתקפה הזאת לא מפתיעה. כבר כמה וכמה שנים שהבון־טון הוא לחבוט במי שנחשב פעם מגדולי הסופרים האמריקאים; מי שבשנות ה־90 היה סמל הכתיבה הניו־יורקית האינטלקטואלית - עם ספרים כמו 'הטרילוגיה הניו־יורקית', 'מוסיקת המקרה' ו'מר ורטיגו' - והוחלף מאז בגרסאות צעירות ומעודכנות יותר כמו מייקל שייבון והג'ונתנים. ואגב, בניגוד למה שנטען במאמר, גם בשיא הפופולריות שלו אוסטר לא הוזכר כמועמד לנובל.
שבע שנים חלפו מאז הרומן האחרון שלו, 'סאנסט פארק'. במהלך התקופה הזו פירסם שלושה ספרים אוטוביוגרפיים באופיים: צמד הממוארים 'יומן חורף' ו'דוח מן הפנים' (מעין המשך ל'המצאת הבדידות' מ־1982, שקנה לו את תהילתו), ו'כאן ועכשיו' שאיגד התכתבויות בינו לבין ג'.מ. קוטזי. הספרים הללו רחוקים מלהיות פסגת יצירתו של אוסטר, וגם אם סיפקו הנאה מסוימת למעריציו, הם סיפקו בעיקר תחמושת למקטרגים, בכך שהדגישו את הנטייה של אוסטר לחזור ולעסוק בעצמו. אבל העיסוק העצמי הוא לב הפרויקט האוסטרי - פירוק והרכבה של זיכרונות, של נראטיבים אנושיים; ייצוגים ספרותיים של כתיבה אוטוביוגרפית ('דוח מן הפנים', למשל, נכתב כולו בגוף שני). את '4321' צריך, אם כן, לקרוא גם כהמשך ישיר של ספריו מהעשור הנוכחי, ולא רק כחזרה אל כתיבת פרוזה.
במרכז הרומן עומדת דמותו של ארצ'י פרגוסון, שנולד בניו־ג'רזי במרץ 1947 - חודש בלבד לאחר אוסטר. הרגע המכונן בספר מתרחש כשארצ'י עדיין ילד, וחבורת עבריינים מתכננת להצית את חנות החשמל של אביו כדי לגבות את כספי הביטוח. בנקודה זו מתפצלת העלילה לארבע תתי־עלילות, שכל אחת מהן נפתחת בתוצאה אחרת של אותו ניסיון הצתה, ומתפתחת בהתאם. כך מוצגים ארבעה נראטיבים שונים לחייו של פרגוסון, פחות או יותר מגיל עשר עד גיל 20, שמשתלבים בהיסטוריה האמריקאית של תקופתו - רצח קנדי, מלחמת וייטנאם, עימותים בין לבנים לשחורים ומהומות הסטודנטים של שנות ה־60.
תתי־העלילות שלובים זה בזה לאורך הספר, פרק אחר פרק, ובניגוד למצופה אינם מציגים תסריטים שונים זה מזה באופן קיצוני (ע"ע 'דלתות מסתובבות'). חלק מההבדלים בין תתי־העלילות בולטים יותר - שאלות של זהות מינית או התמודדות עם מוות במשפחה – וחלקם מינוריים בהרבה - בחירת בנות זוג או העדפות ספורטיביות, למשל. כתוצאה מכך, קשה לפעמים לזכור לאורך הקריאה אם ארצ'י של הפרק הנוכחי הוא ארצ'י שאגודלו נקטעה, ארצ'י שערך עיתון בבית הספר או ארצ'י שחברו הטוב מת לנגד עיניו.
חלק מהביקורות הציגו את הבלבול הזה ככישלון ספרותי. בעיניי, זה דווקא ביטוי לגדולתו של הרומן. רמז לכך ניתן למצוא בסצנה לקראת סופו, כשארצ'י צועד חסר מנוחה ברחובות לונדון, ימים ספורים לאחר יום הולדתו ה־20, אחרי שנאמר לו "להיות עצמו" ולהירגע. "ומה זה בכלל אומר 'להיות עצמו'?" הוא תוהה, דרך קולו של המספר. "היו לו כמה עצמיים בתוכו. אפילו עצמיים רבים. עצמי חזק ועצמי חלש, עצמי מחושב ועצמי אימפולסיבי, עצמי נדיב ועצמי אנוכי. כל כך הרבה עצמיים, שבסוף הוא היה גדול כמו כל אחד, וקטן כמו אף אחד. ואם זה נכון עבורו, זה צריך להיות נכון גם עבור כל אחד אחר. כולם הם 'כולם' ו'אף אחד' באותו הזמן". העצמיים הללו שארצ'י מתאר מייצגים את תתי־העלילות של הספר, שבסופן נותר הקורא לא עם סיפור של ארבעה ארצ'ים, אלא עם סיפורו של ארצ'י אחד, אנושי, מורכב מדי לתיאור בנראטיב בודד, שהוא למעשה אוסטר עצמו. גם הרפרורים לאירועים מחייו של הסופר - המגורים בפריז, הכתיבה על קולנוע, האובססיה לבייסבול - מחזקים את התחושה ש'4321' הוא בעצם הפרויקט האוטוביוגרפי האולטימטיבי של אוסטר.
'4321' הוא לא רומן חדשני או פורץ דרך: המודל האוטוביוגרפי פורק כבר פעמים רבות, גם על ידי אוסטר עצמו, והעיסוק בשאלות של גורל, אקראיות ומקריות מלווה אותו כבר שלושה עשורים. ובכל זאת, מדובר בפרק מפואר בפרוזה של אוסטר - ניסיון מרשים לתמצת עשור בחייו של נער מבלי לוותר על אף פן באישיותו, ובראש ובראשונה ספר מהנה מאוד חרף אורכו. ב־Vulture לעגו להדרתו של אוסטר מהפרסים החשובים של עולם הספרות, אבל אם בסופו של דבר יוענק לו פרס נובל, '4321' ייזכר כאחד הגורמים לכך.
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
