אבא שלנו, יהודה עמיחי
יהודה עמיחי נחשב עד היום לאחד המשוררים הישראלים הכי אהובים בעולם. הוא אמנם כתב בעברית נהדרת, אבל הצליח לגעת בליבותיהם של קוראים רבים מעבר לים. לרגל צאת ביוגרפיה מרתקת על חייו חזרנו עם ילדיו, דוד ועמנואלה, לזיכרונות שלהם מאבא וגם לרגעי היומיום הפשוטים שאליהם הם מתגעגעים. "כשחזרנו מבית הספר הרחנו כבר מהמדרגות את הפירה עם גבינת המשולשים שהיה מכין לנו"
משורר מאוד ישראלי, עמיחי. המשורר העברי המתורגם ביותר, חתן פרס ישראל ומי שהיה מועמד בולט דרך קבע לפרס נובל לספרות, אבל דווקא שם, בווירצבורג, קיבל עמיחי מזכרת שעירערה אותו שנים ארוכות; הייתה זו חתיכת מצבה של קבר יהודי עתיק, שפורקה מגדר שסבבה מנזר בעיר הולדתו. גדר שהורכבה כולה משברי מצבות יהודיות שנותצו בימי הנאצים.
"בביקור בווירצבורג פגשנו את מי שפירק את הגדר של המזנר", אומר היום בנו של עמיחי, דוד. "כל הגדר הייתה מורכבת משברי מצבות עתיקות של יהודים, והיו שם כל מיני כיתובים כמו 'מתה בדמי ימיה', ואבא קיבל חתיכה שהיה כתוב עליה 'אמן'. הוא מאוד התרגש וגם אנחנו. בכלל כל הביקור הזה השפיע עלינו ועל אבא".
הצד הגרמני ועוד צדדים רבים בחייו של עמיחי נחשפים לראשונה בספר "בין מלחמה לאהבה", שיוצא עכשיו לאור בישראל ומאפשר הצצה נדירה לאחד היוצרים העבריים המרתקים של המאה ה־20. מדובר בתרגום לעברית לספר שזכה להצלחה בגרמניה ומכנס קטעי יומנים מוקדמים, מאמרים ושירים לא ידועים של עמיחי, שנמצאים בעיזבון באוניברסיטת ייל. לרגל צאת הספר בישראל כינסנו לראיון את שני ילדיו של עמיחי מנישואיו השניים — דוד ועמנואלה.
זיכרון הדובדבנים השחורים
חתיכת המצבה נשארה עם עמיחי, והופיעה שבע שנים מאוחר יותר על כריכת ספרו המונומנטלי "פתוח סגור פתוח". באמצעותה הוא הירהר על הקשר שבין מילים לאלוהים ולתפילות ישנות, וכתב מתוך אותו הרהור את השיר שפותח את ספרו "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד".
"אני בדיוק סיימתי תיכון כשנסענו", נזכר דוד, כיום בן 44. "הייתי לפני הצבא. בווירצבורג ראינו את המצבות של המשפחה לפני מאות שנים. זה היה הרגע שלנו, למרות שהיו הרבה רגעים איתו. שם היה חיבור היסטורי. נסענו גם למחנה הריכוז בוכנוואלד שהיה די עזוב, כי הגענו ממש לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי. אני זוכר אפילו שמצאתי נעל של אסיר".
"אבא תמיד אמר שאין אצלו מוקדם או מאוחר, הכל אצלו מקשה אחת", מוסיפה הבת עמנואלה, 38. "אני זוכרת שהלכנו לבית של סבתא פרידה, אמא שלו. באחד השירים הוא מספר על הדובדבנים השחורים בילדותו, ובביקור הזה בגרמניה ראיתי אותם וגם אכלנו אותם. לפעמים הדבר הקטן הזה — ריח, צליל, טעם — מחזיר אותך למקום מעברך".
גילית אצלו משהו חדש?
"לא שמעתי אותו מדבר הרבה גרמנית בבית, ופתאום הוא דיבר גרמנית ונגלה לי עוד צד ברמת השפה. שפה שאתה לא מכיר. הצד הגרמני היה נוכח כל הזמן, אבל לא ברמת הדיבור והשמע".
תמיד היה לו פתק בכיס
עמיחי נחשב למהפכן בשירה העברית. גם היום קשה שלא להיתקל בשורת שיר שלו באירועים, בטקסים ובכלל בכל סיטואציה אפשרית בישראל. המשורר שכתב "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב", ושחתום על שירים כגון "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ו"מי יזכור את הזוכרים" — לקח את השירה העברית בשנות ה־50, ביחד עם משוררים בולטים נוספים כנתן זך ומשה דור, אל מהפכת שירת "האני" שדחתה את האידיאולוגיה הקולקטיבית ואת המיתוס שרווחו בדור תש"ח. עמיחי השתמש בדימויים מודרניים מקוריים לתיאור רגשות ומצבים של היחיד.
איך זה היה בשבילכם לגדול עם דמות כזאת נערצת?
דוד: "הייתה לי ילדות מאוד שמחה. אבא לימד והיה הרבה בבית. אבל זה לא הרגיש מיוחד. זה היה בית רגיל. הוא היה מחכה לנו כשחזרנו מבית הספר ומכין לנו את הפירה המפורסם שלו עם גבינת משולשים וכבר מבחוץ הרחנו את הריח. היינו מטיילים המון בהרי ירושלים והוא היה מוציא פתק ומתחיל לכתוב. אחרי שהוא נפטר הייתה הלוויה ממלכתית, ופתאום הבנו איזו דמות ציבורית הוא היה. פתאום בלטה יותר הדמות הציבורית על פני הדמות הפרטית".
עמנואלה: "גדלתי עם זה שאבא שלי זוכה להכרה ולהצלחה, אבל ההתנהלות הייתה משפחתית לגמרי. הכתיבה שלו הייתה שיקוף של הנפש שלו. הוא לא היה מהיוצרים האלה, שבשירה כותבים על אהבה אבל ביומיום הם קשים ונוקשים. הוא חי את המורכבות האנושית. הייתה כנות גם בכתיבה וגם בחיים והוא היה אבא מאוד חם ומעורב בחיים שלנו. ומעל הכל עמדה המשפחה, שהייתה מעין ערך עליון".
ומתי באמת התוודעתם לשירה שלו?
עמנואלה: "אחרי שהוא נפטר. אני חושבת שפשוט הייתי יותר בשלה לקרוא שירה. והשירים שלו מילאו הרבה מהחוסר הזה".
דוד: "אני חושב שבזמן שאבא היה בחיים, הייתי צעיר מאוד והשירה הייתה משהו שפחות נזקקתי לו. במובן מסוים, תמיד היה את אבא שאפשר לשאול אותו. אבל אחרי שהוא נפטר נכנסתי לעולם השיר ובשנה הראשונה למותו הייתי קורא כל יום שיר, מהרהר בו ומנסה לנתח אותו. הרגשתי שזה משהו ממנו כי היה לי מאוד קשה אחרי שהוא נפטר. זה מן קפסולת זמן שלחלק מן השירים אתה יכול לחזור ולהתחבר דרכם לאבא. לאחרונה ראיתי כתבה בטלגרף הבריטי – כתבה שמנו בה את המשוררים החשובים של כל הזמנים, ובין שייקספיר וגדולים אחרים גם הוא הופיע שם".
איזה שיר של אביך מלווה אותך?
"'בני התגייס' זה משהו שאני מאוד מחובר אליו. הוא בחלקו הופיע במכתב שקיבלתי מאבא בגיוס שלי. אני חוזר לשיר הזה כי זה כמו איזה מכתב צוואה פרטי שהוא כתב.
אבל כמובן שיש הרבה מאוד שירים נפלאים שלו. הוא במובן מסוים סלל את הדרך להרבה משוררים היום שכותבים על כל מיני נושאים, והופכים את השירה ליומיומית. הם כותבים על כל דבר. דברים שנראים רחוקים משירה. אבא התחיל את התהליך הזה של שירה שהיא חלק מהיומיום. לא הייתה איזו חרדת קודש של 'הנה אבא כותב וצריך להיכנס לחדר'. הוא הפך את השירה לכזו שאפשר לדבר איתה על כל דבר, על כל כאב, על דברים שאפשר דרכם להתחבר לרעיונות יותר גדולים. אחרי מותו של אבא התקרבתי קצת לדת".
באיזה מובן?
"אז זהו שאני לא בדיוק הבנאדם שאפשר להגדיר אותו. זה לא שאני חרדי או משתייך לזרם כזה או אחר. אני נגד הגדרות ומעדיף לעשות את מה שאני מרגיש נכון עבורי".
גם עמיחי מציין את יחסו לדת, בפרק האוטוביוגרפיה שכתב לפני מותו: "אני באופן אישי שרוי במעין שביתת נשק עם הדת", כותב עמיחי. "אני בהחלט מתכוון לשביתת נשק ולא לשלום. ליהדות היה תמיד הכוח החיוני להתפתחות, בלי לאבד את הגרעין שלה. לפיכך היא מסוגלת להכיל את הכל ללא דאגה".
