שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ככל שאני מתבגר הקנאה בנעורים מתעצמת"
    הוא פירק את נישואיו הראשונים, שינה את חייו מקצה לקצה ומנהל קשר טרנסאטלנטי עם בנו הבכור. אמיר זיו כתב רומן ראשון שמותח עד לקצה את היחסים המורכבים בין אבות לילדים
    לצד בקבוק קוניאק, בארון העבודה הנעול, מתגלה אחרי מותה מצבור שירים שכתבה עורכת הדין תחת שם עט. את השירים פירסמה, מכל המקומות, דווקא במדור השירה של עיתון לבני נוער. אוסף הדמויות הראשיות ב'ארבעה אבות' ירשו כנראה פירורים מגלגול החיים הקודם של מחבר הרומן, אמיר זיו, אבל בניגוד אליו נידונו לחיים של הסתרה וחיבוטי נפש. "אני יכול להזדהות עם רגש ההסתרה הזה", הוא אומר על החיים הנעולים, הכפולים, שמאפיינים את גיבורי ספרו, "אני יודע להעריך את המפלט שכתיבה נותנת למי שלובש בבוקר גלימה של עורכי דין, כותב חוזים ורב עם לקוחות - ורק בלילה יכול להוציא מעצמו, בכתיבה, משהו אחר".

     

    תאונת דרכים, סחיטה, רומן מחוץ לנישואים, מציצנות מאורגנת לחיי השכנים - עושה רושם שאת סיר הלחץ הזה מנע מעצמו זיו כשהחליט, בסביבות גיל 30, "לפרק בבת אחת מסלול חיים של ילד טוב ירושלים" - להיפרד מאשתו, להתנתק מחבריו, לעזוב את העבודה, "להתחיל הכל מחדש. אין לי אפילו תמונות מהתקופה ההיא".

     

    להתחיל הכל מחדש?

    "כן, עד אותה נקודה עשיתי וי על כל הסימנים בדרך: בית ספר ריאלי, צנחנים, לימודי משפטים באוניברסיטה העברית, נישואים, ילד ראשון. אבל הייתה לי תחושה של זיוף גדול. בניתי חיים שלמים מסודרים ויפים ומאורגנים, שזוכים לכבוד מבחוץ - נחמד ללכת עם החולצה הלבנה והעניבה לבית משפט, להתחיל להרוויח כסף פתאום כאיש צעיר - אבל אני עצמי הלכתי לאיבוד. הבנתי שאם אני לא בורח עכשיו, אני אמות סופית. כשהגיע הרגע לפוצץ הכל זה היה מאוד מכוער, אבל בלתי נמנע. כל מי שסבב אותי לא הבין מה נסגר איתי. ההורים לא ידעו את נפשם מרוב צער על הגירושים".

     

    כותב על חיים מחוץ למקום הנכון. אמיר זיו (צילום: יונתן בלום) (צילום: יונתן בלום)
    כותב על חיים מחוץ למקום הנכון. אמיר זיו(צילום: יונתן בלום)
     

    זיו לא פירסם שירים בעיתון נוער, אבל אחרי תקופה קצרה כמובטל, החליט להפוך את העיסוק בכתיבה משאיפה ארוכת שנים - למקצוע. היום, אחרי כמעט 20 שנים בעיתונות, הוא עורך את 'מוסף כלכליסט'. ספרו הראשון, הוא אומר, מדובב את החשש הגדול שלו מחיי החמצה. את הנטייה שלו לחזור ככותב "לאותו סיפור שוב ושוב: הכאב של חיים מחוץ למקום הנכון".

     

    התקופה הקצרה מתחת לגלימת הפרקליט בכל זאת נתנה לזיו, היום בן 48, דבר או שניים. למעשה, הטקסט הספרותי הראשון שהוא מפרסם בחייו התפתח ממטלה במשרד עורכי הדין, ממפגש עם המכתב שפותח את הספר: תלונה בת 56 שנים למחלקת ההנדסה העירונית, שממנה יתפתחו חשבון נפש על סף מוות, התכתבות וידויית וסחטנית בין המתלונן המבוגר לפקיד העירייה, שבעקבות מכתב המריבה יעמיד את נישואיו ומעמדו המקצועי בסכנה.

     

    "שלחו אותי אז מהמשרד המשפטי לארכיון מחלקת ההנדסה של עיריית תל־אביב, לעזור ללקוח שאשתו פתחה גן ילדים בבניין והסתבכה עם ההיתרים. העירייה הרי שומרת את ההתכתבות שלה עם הדיירים של כל בניין בעיר, באופן מלא, לאורך כל השנים. גיליתי שם מאגר אדיר של סיפורונים אישיים קורעי לב. ההוא שמבקש אישור לסגור מרפסת כי אשתו חזרה חולנית מהשואה. ההוא שמתאר את בנו החייל שהשתחרר והוא מוכרח להוסיף חצי חדר לדירה כדי שיהיה לבן מקום. קדחת הנדל"ן היא לא דבר חדש. כבר אז אנשים היו חרדים לערך הנכס שלהם. ובעיקר, אנשים שנאו ואהבו בשנות ה־60 כמו שהם שונאים ואוהבים היום. נכון שהם כבר לא כותבים בעט ציפורן, ועולם הדימויים של מכתבי תלונה היום פחות רחב. אבל תמיד תגלה את החרדות, את הגזענות הסמויה, את הפחד להיפרד מהטוב שנפל בחלקך. אנשים תמיד רוצים קצת יותר ממה שיש להם".

     

    הספר נפתח במכתבים שמקליד אב אשם, מנוכר לבנו, במכונת כתיבה - ומסתיים בבולמוס כתיבה בלוגרי של נערה מתבגרת, בזמן שאביה נמצא לידה, מורדם בסם שינה. הקשר בין כתיבה, פירוק משפחות ורצון להתוודות מול קוראים מעיד משהו לגביך?

    "גם אם כביכול עשיתי בשלב הקודם בחיי דברים שהיו אמורים להוליד המון אשמה, זה לא הרגש שממנו נובע הספר. אנשים קרובים נפגעו ממני, גרמתי כאב לב. אבל מפני שהצלתי את עצמי מחיים לא נכונים, מעולם לא חשתי אפילו רגע של חרטה. אני מבין את הדחף של הגיבורים שלי לכתוב, לשים דברים על הנייר. להפוך את ההתרחשות לדבר אמיתי וכתוב. מול עצמי, מול העולם. אנשים עושים את הטעויות הגדולות לא מתוך רוע בסיסי, אלא מתוך חולשה אנושית, מתוך גחמה. אבל במקרה הפרטי שלי, פירוק המשפחה, החיתוך, לא הולידו מעולם אשמה. היכולת להיות אמיתי פשוט מייתרת אותה".

     

    "אל תתבגרו, זאת מלכודת", ממליץ שלט באנגלית בביתו של זיו בגבעתיים, לא רחוק מבית הוריו. בזמן שסדרה כמו 'טרנספרנט' או סרט כמו 'טוני ארדמן' בוחנים את הפנים החדשות של מוסד המשפחה במאה ה־21 - 'ארבעה אבות' (הוצאת עם עובד) מתאר בשלושה חלקים משפחות מפורקות ומתפרקות. התייתמות, בגידה, זיקה ביולוגית, נבחנות בספרו של זיו בתנאים קיצוניים.

     

    סיום הספר בנוי כהתחשבנות של נערה צעירה עם המבוגרים בחייה, המתים והחיים. "למעשה, הפקירו אותה לגורלה, והספר מתאר את הרגע שבו היא חייבת להחליט אם היא תקמול או תפרח, אם היא תצליח לקחת אחריות על החיים שלה. הייתי יושב ובוכה לפעמים כשכתבתי את החלקים האלה, כשתיארתי את הזעם על ההפקרה שלה".

     

    חיי השגרה המשפחתיים של זיו מציגים היום פן אחר, מחויב המציאות, בלתי טרגי, של הורות וזוגיות עכשוויות. גרושתו ובנו הבכור, בן 17 וחצי, עברו לגור בארצות־הברית. זיו ואשתו השנייה, עורכת ספרי ילדים, מתגוררים בגבעתיים עם שני ילדיהם המשותפים, בני 10 ו־14. לאשתו בת מנישואים קודמים שגדלה עם שני אחיה. בני הזוג הקודמים של זיו ושל אשתו התחתנו גם הם, וכל אחד מהם הקים משפחה חדשה. "הילדים", הוא אומר, "הרבה יותר משוחררים מאיתנו ביחס למצב הזה. מבחינתם המצב של אחים מפוזרים מנישואים שונים לא משנה".

     

    בטורים אישיים שהוא מפרסם במוסף בעריכתו, זיו תיאר בגילוי לב את יחסיו עם בנו הבכור: האנגלית שחודרת לעברית, האישיות שמתאימה את עצמה לתרבות, למקום, למשפחה החדשה. המרחק שהולך וגדל. "גם אם הקשר עצמו טוב, ואנחנו מתראים שלוש פעמים בשנה, הילד מתבגר מרחוק. זה המחיר שהולך איתך כשאתה משנה את חייך המשפחתיים. יהיה יומרני להתנהג כאילו אני מגדל אותו ביומיום. אמא שלו עושה את זה נהדר. אני לא יכול לדבר עם המורה שלו, אני לא יכול ללוות אותו ביחסים עם החברה, בהתלבטות באיזו מגמה ללמוד בתיכון. אני לכל היותר יכול לשמוע, לתת עצה. זה מייצר כמובן קשר מסוג מסוים איתו, אבל כל ילד שאתה מגדל מייצר סוג אחר של אבהות".

     

    כתבת שההשפעה עליו חומקת מידיך.

    "זה לא בידיי, וחשוב שאני אכיר בזה. לא ניהלתי קרבות על הנקודה הזאת מאז שהוא נסע לאמריקה. די מופלא לראות אותו משתלב במסלול הזה, בהפיכה לאמריקאי. הוא הגיע לשם בגיל עשר, בלי שפה, ונשאב פנימה בזמן קצר מאוד. זה ניכר בכל מישור - בסלנג האמריקאי, בבגדים, באחד משני חשבונות האינסטגרם שלו שהוא מרשה לי לראות. וכל זה מתעצם ביחס לעובדה שגיל ההתבגרות הוא תקופה של ניתוק טבעי מההורים, דבר שאני רואה גם עם הילד השני שלי, כאן".

     

    איפה למשל זה מורגש?

    "אתה רואה ניצנים של בוז לדברים שאתה עושה ומייצג. הם כמעט נרתעים מכל מה שהוא 'אתה' ברגעים מסוימים: החל בסגנון לבוש, דרך הסרטים שאתה רואה, ספרים שאתה קורא, וכלה בחברים שלך. מפסיקים לבוא איתך לטיולים עם החברים המשעממים שלך. אצל בנים במיוחד יש תהליך של הסתגרות. הם נוהמים עליך כשאתה מנסה להתקרב לחדר שלהם, לעולם שלהם. ואתה מבין שזה טבעי וזמני, שזה הכרחי לעיצוב האישיות העצמאית שלהם.

     

    "לשכנע, למשל, את יוצאי חלציי לקרוא את הספר שלי, זאת משימה לא פשוטה. אולי כי זה אני, ואולי כי הם פשוט לא קוראים ספרים ארוכים כשלא מכריחים אותם בבית הספר. אתה השלמת משימה מאוד אישית מבחינתך - אבל אליהם האירוע המהותי הזה לא חודר. בינם לבין עצמם הם שמחים וגאים בהצלחה של ההורים שלהם - אבל כלפי חוץ זה מקבל ביטוי מאוד קשוח ומנותק. ומצד שני, אתה יודע שעמוק בפנים הם זקוקים לך".

     

    החלק הראשון ברומן מתבסס על ניסיון להחיות נעורים אבודים. הנעורים הממשיים שאתה רואה מולך מעוררים קנאה לפעמים?

    "כן, ככל שאני מתבגר הקנאה בנעורים מתעצמת. הרגשתי את זה במפורש כשראיתי את הבן הגדול שלי באמריקה משחק כדורסל. גם אני שיחקתי כדורסל כשהייתי נער, והיום כואב לי הגב רק מלחשוב על זה. אבל הקנאה חורגת מהעניין הפיזי. יש משהו מעורר קנאה ביכולת של נערים להתרכז במשחק עצמו, בדבר עצמו, בלבד. בנקודת הזמן הקונקרטית שאין בלתה. היותך אדם מבוגר מאלץ אותך להחזיק בכל רגע כמה כדורים באוויר. להיות טרוד מנטלית בדברים שונים. הקסם הגדול של הילדות היא היכולת להיות טרוד כל כולך בדבר אחד. כשהילדים שלי מחליטים שהם רוצים לגלוש על סקייטבורד, הם יכולים ללכת לפארק גלישה ובמשך שבוע שלם לבקר בו בבוקר ובלילה. פעם גם אני הייתי ככה, ועכשיו אני כבר לא רוצה ולא יכול - גם אם תיתן לי חופש של שבוע להחליק על רולרבליידס. היכולת להתמזג לגמרי עם הרצון ועם תחושת ההנאה הרגעית נעלמה אצלי עם ההתבגרות".

     

    לפני שנה כתב זיו בטורו: "יכול להיות שלמתבונן מבחוץ אני נראה כמו שקף מספר ארבע במצגת כנס בורגנות 2016, עם שלושה ילדים ו־3.5 חדרים וחוג וחוג וחוג ואוטו בן שנתיים ושאטל לעבודה שיש בה חדר עם חלון שממנו ניתן לראות באופק פנסיה סבירה ובית קברות. אבל בפנים, את זה אני יודע, מסתתרת נפש סוערת, יצירתית, מאתגרת, לא יודעת גבולות. לפחות ככה אני אומר לעצמי".

     

    לתחום העיתונות הכלכלית הגיע במקרה - בעבר ערך מוספים גם ב'גלובס' וב'מעריב' - "רק מתוך התשוקה לעסוק בכתיבה". ההתמחות בנושאים כלכליים לא חדרה לספר, אבל נדמה שחרדת המוות שמאפיינת חלק מהדמויות - שתיים מהן חוזות את מותן המדויק בגיל 64, שלוש שנים לפני היציאה לפנסיה - מהדהדת באופן שבו זיו מתאר חרדה כלכלית ואופק מוגבל ששמורים לו כבן המעמד הבינוני היום.

     

    "אני כבר אגיע לגיל 50 עם עבודה, אבל אני שריד לעולם מקצועי נעלם. בניגוד לתוחלת החיים המקצועית, תוחלת החיים מבטיחה לי אחרי גיל 50 עוד 35 שנים ויותר, ומי יודע מאיפה אצליח להתפרנס בזמן הזה. החשש הזה מלווה אותי כל הזמן, והוא מתעצם ביחס לשאלת העתיד של הילדים. מה באמת אני יכול לתת להם כדי שיוכלו לפלס את דרכם בעולם המוזר הזה.

     

    "אבא שלי היה איש התעשייה האווירית במשך עשרות שנים עד הפרישה. הילדים שלי, לעומת זאת, רואים אותי עובר בין מקומות עבודה. הדגם המקצועי מהדור של הוריי, מהדור שלי, לא רלוונטי לעולם התעסוקה הכאוטי שלהם. משיטה של מקצועות - עורך דין, עיתונאי - עברנו לשיטות של פרנסה. מין הוויה של חטיפים. בעולם מתועש ומתוכנת, אין צורך במסלול הכשרה מורכב כדי להפוך לנהג ב'אובּר'. או שמסלול ההכשרה הזה יאפשר לך לכתוב עבודות אקדמיות מאיזה אתר בהודו. למכור תכשיטים באי־ביי. רמת האבטלה היום נמוכה זה עשרות שנים. אנשים עובדים באלף מקומות, אבל לא מרוויחים מספיק כסף כדי לחיות. בספר אני מתאר שלושה יחסי אבהות מוזרים ומוגבלים. אז כן, זאת שאלה מהותית שמלווה אותי: מה אני יכול לתת כאבא לילדים, עד כמה אני יכול לגונן עליהם, להיות אחראי".

     

    חיים של הסתרה וחיבוטי נפש. "ארבעה אבות" ()
    חיים של הסתרה וחיבוטי נפש. "ארבעה אבות"
     

    נדמה שהספר אומר משהו גם לגבי חוסר היכולת להוריש כהורה ידע, כסף, בסיס לחיים - בעידן של שני חשבונות אינסטגרם לילד אחד. 

     "הדבר הבולט ביותר הוא שתפקידך כצינור ידע בעידן האלקטרוני והדיגיטלי נעלם. אפילו במובנים פשוטים - מוזיקה, למשל. כל המוזיקה שנחשפתי אליה כילד הייתה תלויה לחלוטין בטעם של ההורים שלי. אני הכרתי רק תקליטים שהם בחרו לרכוש: אריס סאן, יהורם גאון, מוזיקה איטלקית, רק מיינסטרים שמח. הילדים שלי, במובן המוזיקלי ובכלל, לא תלויים בי. אין לי שום שליטה על התכנים שהם רואים וצורכים. אני לא נחוץ להם. אני עוד מסוגל לתקשר איתם, לפעמים, בסנאפצ'ט - אבל לא רחוק היום שבו אצטרך משקפיים רק כדי להסתכל על מסך הטלפון. בעידן של אפליקציות ורשתות חברתיות, אני אפילו לא יכול להדריך אותם מה אומרים לבחורה".

     

    אתה מציץ להם לטלפונים? לפייסבוק?

    "יש פיתוי, בעיקר סקרנות. אבל לא הצצתי מעולם לעולם הדיגיטלי שלהם, ואני לא מרגיש שאני צריך בשלב הזה, כדי להגן על אף אחד מהילדים שלי. היומיום שלנו מאפשר לתת להם את הערכים וכיווני החשיבה הנכונים בעיניי - כדי שהם יתנהלו נכון במרחב הזה. במובן הזה, הורות מתבססת היום על רגש ולא על טכניקה. גם אם מה שאני עברתי כמתבגר לא רלוונטי מבחינתם - הרגש, העלבון, הצורך הבסיסי זהים עם ובלי אפליקציות. אני עדיין יכול לזהות מתי דברים מציקים להם, לפרש את נחירות הבוז, את טריקות הדלת. להשתמש בהדרכה שאני קיבלתי כמתבגר - ובמובן מסוים עדיין מקבל מההורים שלי, גם כאדם מבוגר".

     

    המספרת של החלק האחרון בספר היא בת להורים מסוכנים או מתכחשים. ובכל זאת, החזרת אותה לגור בבית אחד עם האבא שגידל אותה. אתה מאמין שאי־אפשר לשרוד מחוץ לגבולות המשפחה?

     "אני חושב שהגרעין המשפחתי הוא הבסיס לכל. גם אם לא מדובר במשפחה הישנה של אבא־אמא־ילד. התא המשפחתי הוא המפתח לכל מה שתעשה או לא תעשה. נכון שגבולות המשפחה משתנים ומתרחבים בגלל שינויים חברתיים, נכון שהטכנולוגיה משנה את יחסי מבוגרים וילדים - אבל היכולת של אדם להשפיע באופן עמוק על הילד לא משתנה. אם זה עניין ביולוגי, כמו ששואל הספר? אני חושב שהביולוגיה היא כוח עצום ביחסים האלה, אבל היא מתפתחת למשהו אחר: הידיעה שיש מישהו שאוהב אותך בלי תנאי, שמח את שמחתך וכואב את כאבך. הנוכחות וההיעדר של הורה הם עניין מכריע. כמו הקריפטונייט שמלווה את סופרמן, ההורה הוא עדיין מקור הכוח והחולשה".

     

    הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים