פמיניזם על סטילטו

“אני פמיניסטית אפריקאית שמחה, שלא שונאת גברים, שאוהבת אודם ונועלת עקבים בשביל עצמה ולא בשביל גברים”. אפשר לומר שהמשפט הזה מסכם בהומור את המורכבות של מה שצ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה מייצגת עבורי.

אדיצ’יה, סופרת ניגרית־אמריקאית, כתבה ארבעה ספרים שחלקם זכו בפרסים יוקרתיים (כולם תורגמו לעברית), וספרה האחרון “אמריקנה” נבחר על ידי ה”ניו־יורק טיימס” כאחד מעשרת הספרים הטובים לשנת 2013. היא התפרסמה גם בשל שתי הרצאות מכוננות שנתנה בטד: “הסכנה שבסיפור יחיד” ו”על כולנו להיות פמיניסטים”.

המיוחד באדיצ’יה, בעיניי, הוא יכולתה להיות אישה במובנים המסורתיים וגם פמיניסטית שאינה רואה בהכרח סתירה בין השניים. היא קוראת לבני האדם לא להיכנע לתכתיבים חברתיים (לא רק בהקשר המגדרי) ולתת דרור ל”אני” האמיתי שלהם ככל הניתן.

אדיצ’יה שייכת לדור של נשים שמנסחות מחדש את הפמיניזם באופנים יותר מכילים ופחות ממשמעים. היא יוצאת נגד התפיסה שלפיה פמיניזם הוא תוצר מערבי החותר נגד התרבות שממנה באה, ומצד שני מתנגדת לתפיסות שלפיהן כל מה שאישה מדגישה בנשיותה: לבוש, מיניות או החצנת רגשות הוא שיתוף פעולה עם הפטריארכיה הגברית.

ישנם לא מעט מרחבים פמיניסטיים שמתקיימת בהם טהרנות שלא מאפשרת שחרור - מרחבים שמישטרו בתורם את המונח “אישה פמיניסטית”. אף פעם לא מצאתי את עצמי במרחבים הללו. זה תמיד היה ליד, לא מדויק. נאלצתי לנסח לעצמי עקרונות חדשים שבראשם עומדת החתירה להיות “אני”. אדיצ’יה היא, ללא ספק, אחת הדמויות שסייעו לי בניסוח הזה.

פמיניזם הוא עניין של קונטקסט, היא אומרת. אין סט של ערכים או התנהגויות שלפיהם אמור לנהוג מי שהוא פמיניסט (כן, גם גברים). הדגש הוא במשוואה: האם אני שווה? ביכולת הזו, שלא לוותר על אף חלק אותנטי שבך לטובת עקרונות שניסחו אחרים (או אחרות), ולתת לכל איש ואישה לנסח לעצמם את בחירותיהם מתוך ערכים אוניברסליים שאינם שייכים לאף תרבות באופן בלעדי, אני מוצאת תעוזה והשראה. פמיניסט על פי הגדרתה הוא: “אדם המאמין בשוויון החברתי, הפוליטי והכלכלי בין המינים”.

כישראלית ממוצא אתיופי אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם השאלות שמעלה אדיצ’יה על הצטלבות של זהויות שונות (אישה, ניגרית, מהגרת וכו’), כמו גם עם שאלת השאלות: מה יש בפמיניזם שכל כך מושך אש? האם אני יכולה לרחוש כבוד לתרבות האתיופית או היהודית תוך ביקורת נוקבת על המבנים הפטריארכליים שהן משמרות? לפי אדיצ’יה אני יכולה ועוד איך, מאחר ש”תרבות לא עושה אנשים, אלא אנשים עושים תרבות”. לכן, באחריותנו לעצב את התרבות שלנו באופנים שוויוניים שייטיבו הן עם נשים והן עם גברים.

אפרת ירדאי, אוניברסיטת בן־גוריון