שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הולך על הרוח": בכל גזען שוכן אדם קטן
    את סלמאן נאטור כדאי לקרוא לא משום שהוא "פלסטיני" או "דרוזי", אלא בגלל הסקרנות האדירה שהוא מפגין בכל פגישה עם האחר, בין שהוא רב מקובל מבית־שאן או קצין בריטי בביקורת הגבולות. כי במקום שבו אחרים רואים מפלצות, נאטור מבחין בבני אדם

    אל תהפוך את הפוליטיקה לפסיכולוגיה ואל תהיה תמים", מפצירה בנאטור ידידתו. "בסופו של דבר אל לנו להתבלבל. אנחנו צריכים לזכור תמיד מי הזאב בסיפור הזה ומיהו הכבש... אל תשים את שניהם על אותם המאזניים, אל תשווה בין הטורף לנטרף". שנה חלפה מאז מותו של הסופר הפלסטיני סלמאן נאטור - שיש האוהבים לציין את מוצאו הדרוזי, אולי כדי לשחרר אותו ואת הקורא העברי מהדיכוטומיה טורף־נטרף.

     

    "הולך על הרוח". הולך לבית שאן ()
    "הולך על הרוח". הולך לבית שאן

    אבל נאטור, יליד דלית אל־כרמל שאליה היה קשור כל חייו, אינו זקוק לתעודת הכשר על מנת להתחבב על קוראיו. את המלאכה הזאת יעשה 'הולך על הרוח' (הוצאת "עולם חדש", תירגם מערבית: יונתן מנדל), ספר ראשון בסדרת 'מכתוב' לספרות ערבית בעברית, המקבץ שלושה סיפורי מסע של נאטור שפורסמו מאז 1992 ברמאללה, יפו ועמאן. בטוח בזהותו, נאטור מעז שוב ושוב להתבלבל, ולמרות שברבות מיצירותיו עסק בנכבה הפלסטינית, בגירוש ובשכחה, בספר הזה ניתן למצוא את ניסיונותיו להכיר דווקא את הטורפים.

     

    בראשית שנות ה־90, כשערוצי הטלוויזיה הציגו את תושבי בית־שאן כאספסוף הזועק קריאות מוות לערבים, החליט נאטור לנסוע לבקעה ולפגוש את תושביה. "פעם חשבתי שערבי לא יעז להיכנס לשם, ובבית־שאן, לך תבדיל בין פנים של ערבי לבין פנים של יהודי". בדרכו לשם נתן טרמפ לזקן שהמתין זמן רב בלי שאיש עצר לו. "תאמין לי", הטרמפיסט אמר לנהג, "כבר לא נותרו כאן יהודים טובים... אתה היהודי היחיד שנשאר כאן".

     

    אותו יהודי טוב מספק בספרו עצה חינם לכל מי שבשנת 2017 מבקשים לצאת מהעיר כדי לברר מיהם אותם אנשים "לא רציונליים" שמצביעים לטראמפ או לנתניהו: "אם לא תתחנף ואם תגלה מידה סבירה של צניעות, בתוך דקות ספורות תרכוש לך ידידים חדשים... גם מבין אלה שיודעים כי אינך מסכים עימם".

     

    בכתיבה בעברית, סופרים פלסטינים מוצגים לא פעם בתור "הומניסטים" או "אנשי רוח", אולי כדי להדגיש את האוניברסליות שלהם, בניגוד ללאומנות, ואולי כדי להחמיא להם. במקרה של רבים מהם, בוגרי הביטאון הקומוניסטי 'אל־איתיחאד', יש בכך הרבה מן האמת. אבל בספרו של נאטור כדאי לקרוא לא משום שעבד באו"ם, אלא בגלל הסקרנות האדירה שהוא מפגין בכל פגישה עם אדם אחר, בין שהוא רב מקובל מבית־שאן או קצין בריטי בביקורת הגבולות, המאבד את עשתונותיו לנוכח שקית ריחנית של זעתר. "אנחנו הרי התפרסמנו כמי שהפכו את הזעתר לכלי נשק יעיל, הנשלף נגד האימפריאליזם. תראו אותנו: הם מורידים עלינו פצצות, ואנחנו מרססים אותם בזעתר".

     

    במקום שאחרים רואים מפלצות, נאטור מבחין בבני אדם. בקיץ 1989, במבצע 'חלב לילדי עזה', חבורת צעירים מתנפלת על משאיות החלב ושופכת אותו. בתוך המהומה נופלים המשקפיים של נאטור, וצעיר שעד לפני רגע נופף בידיים עוזר לו להרים אותם. "שמעתי תיאוריות רבות ומגוונות על הגזענות מפי ידידים, אנשי רוח ונביאי זעם", מסכם נאטור את האירוע. "כולם היו נחרצים בדעתם כי בכל אדם שוכן גזען קטן... ואני תהיתי אם לא ההפך הוא הנכון; אולי בכל גזען... שוכן אדם קטן? ואולי תפקידנו הוא למצוא את אותו האדם שבתוך הגזען ולטפח אותו?".

     

    נאטור מתאר בשפה פיוטית אפיזודות מחייו שלו ומחיים פלסטיניים מקבילים או אפשריים על הכרמל, תחת עול המשטר הצבאי על ערביי ישראל, ובחיפה, שלמסע חזרה אליה מוקדש חלקו השלישי של הספר. בשער הזה ימצא הקורא את התימות הרגילות של ספרות השיבה: למקומות המוכרים יש שמות חדשים, עבריים או מגוחכים כמו 'עמק האלכוהול'.

     

    לצד אלו, נפתחת האפשרות להתבונן בחיפה בעיניים חדשות, יום־יומיות יותר, מצוידים ברגישות אחרת: כיכר פריז, פעם כיכר הכרכרות, אינה אלא בורסת עבדים שאליה מגיעים פועלים פלסטינים השכם בבוקר ומציעים עצמם למכירה, מתנפלים על מכוניות הקבלנים; על חורבות בית המרחץ אלפאשא מהעבר הלא מאוד־רחוק עומדים כעת בנייני זכוכית ממשלתיים. ייתכן ששם הספר מרמז על אופן הקריאה הממצה אותו ביותר: נאטור מזמין את הקורא להלך איתו בישראל־פלסטין בין רוחות הרפאים של העבר, וגם בהווה המצריך שימוש מתמיד בדמיון כדי לראות מבעד לחיתוכים הגסים של המציאות.

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים