"אנחנו רוצים לדעת אם חטפו אותנו, מסרו אותנו לאימוץ, או מכרו אותנו"

דקה לפני שעלתה לטיסה לברזיל יחד עם צופית גרנט וצוות התוכנית "אבודים", פנתה חן שטרן לאחיה גיל ואמרה לו את המשפט ששיננה באוזניו במשך שנים: "אם אתה לא שלם עם הרעיון או פוחד ממה שאנחנו עלולים למצוא — אוותר על החלום שלי. אתה יותר חשוב לי מהחיפוש אחרי השורשים שלנו". לשמחתה, גיל חיבק אותה חיבוק של הסכמה.

גיל, 30, וחן, 28, שניים משלושת ילדיהם המאומצים של נרקיס ואיתן שטרן, הם שניים מתוך אלפי תינוקות ברזילאים שהגיעו לישראל בשנות השמונים, באימוץ חוקי או במבצעי חטיפה מתוחכמים. "מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני חריג", מספר גיל, שהיה בן עשרה ימים כשנחת בכפר בלום, שם חיו הוריו ושלושת ילדיו של האב מנישואיו הראשונים. "אף פעם לא שאלתי את אמא שלי למה אומצתי. חששתי שהיא עלולה להיפגע, אבל מהמשפחה המורחבת שמעתי שאמא עברה 14 הריונות שהסתיימו בהפלות. גם עוברים שהגיעו לחודש השמיני נולדו מתים".

ומה כן שמעת ממנה?

"אמא סיפרה לי כמה התרגשה כשקיבלה לזרועותיה אותי — תינוק בלונדיני עם עיניים כחולות, בנה של ג'סילה סבריאנו פייבה —ושעד גיל חצי שנה בכיתי ללא הפסקה. ברקע הועלתה ההשערה שאולי האישה שילדה אותי הייתה נרקומנית ואני חוויתי קריז של גמילה".

חן שטרן:

הקיבוץ, לרוב חממה עוטפת, התגלה כסביבה אכזרית. "מגיל אפס אמרו עליי 'הוא מאומץ'. אמנם, הוריי דאגו להסביר לי ש'אמא ואבא הם אלה שמגדלים אותך ודואגים לך', אבל כשביקרתי אצל חברים וראיתי את הדמיון בינם לבין הוריהם ואחיהם, קינאתי נורא. עוד לא ידעתי להשתמש במונח 'שייכות'. רק רציתי להיות כמו כולם".

"רציתי רק לקבל חיבוק"

בגיל שנה עברה המשפחה לקיבוץ כינרת. "האימוץ שלי חייב את הוריי לקחת הלוואות גדולות והם עבדו כשכירים כדי לפרוע את החובות", הוא מספר. כשהיה בן שנתיים נשאר גיל בקיבוץ עם אביו כשאמו טסה לבדה לפרגוואי כדי לאמץ תינוקת בת ארבעה ימים. "הייתי ילדונת שחומה", מספרת חן, "וכשטיילתי עם גיל בקיבוץ והצגתי אותו כאחי הגדול, התגובה הקבועה הייתה 'באמת? אתם בכלל לא דומים'. רק כשהייתי בת ארבע אמא אמרה, 'חני, אני צריכה לספר לך משהו, אני לא האמא שילדה אותך'".

בניגוד לאחיה, חן חוותה את השונות כייחוד. "אמרתי לעצמי, 'איזה כיף לי שאני לא כמו כולם, זה סימן שאני מיוחדת', אבל בגן חובה וביסודי, במריבות עם ילדים, הם צעקו עליי, 'תחזרי לאמא האמיתית שלך', ונעלבתי. במצבים האלה רצתי לקבל חיבוק מאמא, שהזכירה לי כמה שכולם — היא, אבא, גיל ושלושת אחיי הגדולים — אוהבים אותי".

גיל שטרן:

גיל היה ילד היפראקטיבי. "מאחורי גבי אמרו 'הילד לא בסדר'. עברתי בין אינספור מומחים — מאבחן, פסיכולוג, מרפאה בעיסוק — וקיבלתי את כל הכדורים הקיימים. חלקם הפכו אותי לזומבי, אחרים גרמו לי להתפרצויות אלימות, והביטחון העצמי שלי נפל לרצפה. בסך הכל רציתי להיות כמו הילדים האחרים, שלא חייבים לבלוע כדור עם השוקו של הבוקר. בגיל 12 החלטתי שאני מפסיק לשתף פעולה עם ההורים והטיפולים והכדורים. אמרתי, 'אני לא דפוק, אתם דפוקים'".

גיל הועבר למסלול לימודים מקצועי, ניהל את חוות הסוסים של הקיבוץ, והקים את להקת "מחלקה סגורה" שבה תופף. "עשינו מוזיקה, היינו ה'בד בויז', ועשינו סמים. הגראס שיחרר אותי מהפחדים. התגייסתי לשריון במשקל 120 ק"ג, אכלתי בכמויות כדי למלא את החורים השחורים שלי, ואחרי ארבעה חודשים במדים השלתי 40 ק"ג. הצלחתי להפוך ללוחם בפלוגה מבצעית".

חודשיים לפני השחרור נתפס על סמים ונכנס לחצי שנה בכלא 6. "זה היה גיהינום", הוא אומר. "התפללתי שהאמא הביולוגית שלי תבוא לקחת אותי משם. ביום שיצאתי מהכלא הלכתי לקב"ן, השתחררתי מהצבא וחזרתי לקיבוץ מאוד כועס. החלטתי ששום דבר לא ירתיע אותי, אמשיך לעשן סמים. כל בוקר יצאתי עם הסוסים לטבע ומצאתי את המקום שבו תיכננתי לשתול שדה של גראס. הכנתי את השתילים, אבל לפני שהספקתי לשתול אותם המשטרה הגיעה לקיבוץ לתפוס את 'ברון הסמים'. התברר שהחברים הכי טובים שלי הלשינו עליי. השתוללתי, רציתי לשרוף את כל הקיבוץ".

הוא טס לקנדה עם 200 דולר בכיס ומצא עבודה במכירות באמצעות עגלות. "מכרתי איפור מינרלי. הבוס שלי שלח אותי לקורס איפור והעביר אותי לוונקובר, לאפר דוגמניות, שם גיליתי את הקוקאין. הפכתי לנרקומן לכל דבר. כשנגמר לי הכסף, עבדתי בזנות כדי לממן את המנה. התנתקתי מהמשפחה. פעם בכמה חודשים צילצלתי להודיע שאני עדיין בחיים, ורק אחרי שנה וחצי, כשהגעתי לאפיסת כוחות, צילצלתי לאמא והתחננתי שתבוא לקחת אותי".

בתום שבועיים בקיבוץ, שבהם לא מצא את מקומו, עקר גיל לתל־אביב ועבד כמלצר בחוף. דווקא כשהשתלב בפרויקט בנייה עם חבריו מהצבא, נגזרו עליו עבודות שירות בגלל חשד לסחר בסמים. "כדי להיות כשיר לעבודות שירות, אתה חייב להביא בדיקת שתן נקייה", הוא מספר. "כשנתתי בפעם השלישית בדיקת שתן מלוכלכת, אמא ואבא פינו את הדברים שלי מהבית, הניחו אותם בחוץ ואמרו לי, 'אל תחזור'.

"כעסתי, אבל יכולתי להבין אותם. עברתי לגור ליד הירדן ואירגנתי לי זולה, עד שנגמר לי הכסף והגיע החורף והיה לי קר נורא. נכנסתי לאחד הבתים בדגניה א' לקחת תחתונים וגרביים, על הדרך לקחתי חמשת אלפים יורו שמצאתי שם, ותפסו אותי. שוב מצאתי את עצמי במעצר. התכוננתי לגלח את הראש ולהיכנס לכלא לחמש עד שבע שנים, אבל כשהגעתי לבית המשפט הוריי חיכו לי שם".

הופתעת?

"מאוד. ידעתי שאיכזבתי אותם וחשבתי שהם ויתרו עליי, אבל שוחררתי למעצר בית ובהמשך אמא שכנעה את השופט לתת לי הזדמנות במוסד לגמילה. שנה ושלושה חודשים הייתי כלוא בבית החולים קריית שלמה, ורק שם נפל לי האסימון. הבנתי שאני כבר בן 26 ושהדבר היחיד שעשיתי בחיי זה להרוס את עצמי. יצאתי נקי להוסטל שאיפשר לי נחיתה רכה. סגרו לי את התיקים, מצאתי בת זוג והתחלתי לעבוד בבנייה אצל בוס שלא נרתע מהעובדה שאני גר בהוסטל. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי את האיזון".

למדתי מה זאת שייכות

לפני שלושה חודשים התיישב גיל בקריית־שמונה, גם כדי להתקרב להורים, החל לעבוד בחברה למערכות תקשורת וכעת לומד במכינה בתל חי בשאיפה להפוך לעובד סוציאלי. "אין לי זוגיות", הוא אומר, "אבל מי שתהפוך לאשתי תדע שעל כל ילד שנביא לעולם נצרף למשפחה ילד מאומץ".

במשך כל השנים לא התעורר בך הדחף לחפש את האישה שילדה אותך?

"לא, מפני שלא הבנתי איך אישה מסוגלת לוותר על התינוק שלה. רק בתהליך הגמילה, כשזיהיתי את המונח 'שייכות', הגעתי למסקנה שכל אדם זכאי לדעת מה הסיפור שלו, למה מסרו או מכרו אותו. אולי בכלל נחטפתי והאישה שילדה אותי מחכה לי?"

מסלול חייה של חן, מורה לשחייה וסטודנטית לחינוך גופני במכון וינגייט, שחיה עם בן זוגה בנתניה, היה שונה לגמרי. "את תחושת חוסר השייכות תיעלתי למקומות חיוביים", היא מסבירה. "כשאמרו לי 'את בכלל לא דומה לאחים שלך', התגאיתי בעובדת היותי מאומצת. בגיל 5, במהלך מריבה עם אמא, צעקתי, 'את לא האמא האמיתית שלי', ולמראה הבעת ההלם שהציפה את פניה נשבעתי שבחיים לא אגיד לה את זה. העיסוק בספורט ביסס את המעמד החברתי שלי. הייתי אלופת הארץ בשחייה, והרגשתי שאני מיוחדת ומוכשרת ואהובה".

בגיל ההתבגרות גברה בה ההתעניינות בשורשיה. "לשמחתי, אמא שלי שיתפה פעולה עם כל שאלה. היא סיפרה שקיבלה אותי בביתו של סוכן אימוץ ששמו עומאר, שלאמי הביולוגית קוראים לוסימור דוס סנטוס, וכמה פחדה כששהתה איתי במשך חודש בקולוניה סן אלפרדו, בבית מלון מוסלמי, עד שיוכח שהאמא הביולוגית לא חוזרת בה. היא תמיד אמרה לי, 'האימוץ שלך חוקי ומסודר. כשתרצי לחפש את האישה שילדה אותך, לא תהיה לך שום בעיה'.

"במהלך השירות הצבאי שלי כנהגת האמר בגדוד נ"מ פגשתי עוד חבר'ה מאומצים וחלקנו בינינו את המידע. לפני שבע שנים, כשהשתחררתי, אמרתי לאמא שאני רוצה לסגור מעגל וטסנו יחד לברזיל, לבואנוס־איירס ולפרגוואי. הגענו לבית של עומאר, הסוכן, אבל הוא לא היה שם. לאמא היו בסלולרי מספרי טלפון של עורכי דין שסייעו לה באימוץ, וגם אותם לא איתרנו. רק כשהגענו לבירת פרגוואי גילינו שכל אדם שני נושא את שם המשפחה דוס סנטוס, שמופיע במסמכי האימוץ".

הרמתן ידיים רק בגלל הקשיים הבירוקרטיים?

"לא. כשראיתי במו עיניי את הפחונים והעוני המחפיר, הבנתי שאני לא מסוגלת ליפול בלי שום התראה מוקדמת על האישה שילדה אותי ושאולי כבר בנתה חיים חדשים. חזרתי מאוכזבת, בהרגשה שאני חייבת לערוך בדיקה מעמיקה".

לפני שנתיים כתבה חן לדף הפייסבוק של "אבודים", שחוזרת הערב לעונה חדשה (ערוץ 2, רשת, 21:00), וביקשה שיעזרו לה להגשים את חלומה ולמצוא את המשפחה שלה. היא לא האמינה כשאחרי שעתיים צילצלה אליה התחקירנית. "תהליך המיון היה ארוך מפני שהרבה מאומצים מברזיל פונים לתוכנית", היא מספרת, "אבל מרגע שהעברתי את מסמכי האימוץ התעוררו המון סימני שאלה. אם נולדתי בפרגוואי, למה מסמכי האימוץ כתובים בפורטוגזית ולא בספרדית?"

בעשרת ימי שהותם בברזיל התברר להם שכנראה נחטפו על ידי כנופיות עבריינים. גיל אמנם נולד בסן־פאולו, אבל המתווכת המפורסמת ארלט הילו, שלימים הורשעה בבית המשפט על מעשיה, אירגנה לו מסמכים בדויים והבריחה אותו לפרגוואי. במעבר הגבול החביאה אותו בתא המטען של מכוניתה. חן, לעומתו, נולדה כנראה בברזיל ואומצה שלא כחוק על ידי רשת מסועפת של עבריינים ששיחדו עובדים סוציאליים, שופטים ופקידים במעבר הגבול ובשדה התעופה. ובכל זאת, שניהם מקווים שבעקבות "אבודים" ייווצרו קשרים בין אלפי הישראלים שאומצו מברזיל ואלה ימסרו דגימות די־אן־איי. "אולי יש לנו אחים ביולוגיים שגרים מטר מאיתנו", הם אומרים.

אחיהם הצעיר, דורון, 17, שאומץ ברומניה, עקף אותם בסיבוב. הוא איתר את אמו הביולוגית באמצעות האינטרנט ("מסמכי האימוץ שלו הם ספר, לא שני דפים כמו אצלנו") ובימים אלה הוא מבקר עם אמא שלו ברומניה. זה כבר ביקורם השני אצלה ואצל משפחתה. לדבריהם, דורון קיווה לפגוש אמא חמה ומחבקת והתאכזב. הוא גם אמר לאחיו ולאחותו: "אל תחשבו שהמעגל שלכם ייסגר ברגע שתמצאו את האמהות שלכם. להפך, הוא יפתח בפניכם מעגל הרבה יותר גדול עם המון סימני שאלה". •