צלילי המיוזיקלי

לא ממש רציתי ללכת לשם, בטח לא בפורים, אבל האמת היא שלא הייתה לי ברירה. הילדה שלי פשוט באה והציבה בפניי עובדה: "ביום ראשון בצהריים מפגש מעריצים של מיוזיקלי, ואת לוקחת אותי ואת ה־BFF שלי, כבר קבענו". הסתכלתי עליה בהפתעה מוחלטת. "למה לא שאלת אותי קודם?" אמרתי לה, אבל הילדה רק הסתכלה עליי במבט של "פשוט תעשי מה שאמרתי לך, יחסוך זמן לשתינו", וטפחה לי על הכתף בעידוד, כאילו היא ביונסה שמאפסת את העוזרת האישית שלה.

לרגע אחד חשבתי לקום מהספה וללכת אחריה לחדר, לתת לה פיסה מדעתי על המוסד הוותיק והמוערך הזה ששמו אמא, ולמה כתוב אפילו בתורה שחייבים לכבד אותה, אבל בסוף התחרטתי ונשארתי בחדר העבודה. ממילא התרגלתי כבר להיות מרי־בת' ספקטור, העוזרת האישית האומללה בעלת שיני הסוס שמכבסת בשתיקה תחתונים. במשך כל השבוע שקדם לחג קמתי כל בוקר בשש וחצי והנחתי על הספה בסלון את הלוק שהילדה הסופר־אסרטיבית שלי ושל א' תיכננה להיום. פיג'מה חדשה ונעלי בית ליום הפיג'מות בבית ספר. אוזניים של חתול וזנב שחור ליום החיות. לא פחות מארבעה לוקים שונים הכנתי ותפרתי לה לפורים הארוך ביותר בתולדותינו. "איך הגעתי לגיל הזה שבו אני רק שפרון, בת לוויה?" חשבתי לעצמי בעצב. "מתי הפסקתי לחיות את החיים שלי והתחלתי ללוות הרפתקאות של אנשים אחרים?"

אן בן ציון. "צריך לנסות להיות מיוחד"

אז ניחמתי את עצמי שהיא בת עשר וזה זמני. סבבה. אקח אותה ואת החברה הכי טובה שלה ולא אשאל שאלות. רק שלזה לא ציפיתי, למחזה המפתיע שאני צופה בו ממש ברגעים אלו. משהו כמו 150־100 ילדים מתרוצצים ברחבה של שוק האוכל עם האייפונים שלופים בהיכון בידיים שלהם. הם מתפתלים ומסתחררים זה סביב זה כמו שושנת ים אנושית.

"סליחה, פה זה מפגש המעריצים? כי אני לא רואה שמישהו הגיע", אני שואלת אמא אחת שיושבת לידי על מדרגת הבטון מול הקניון. "כן", היא עונה לי, "כנראה זה מין משהו לא מתוכנן כזה". "מאיה!" אני קוראת, "בואי ותסבירי לי תכף ומיד מה היה כתוב על המפגש במיוזיקלי".

היא מגיעה אליי בחוסר רצון. "מה?" היא פוערת עליי עיניים, "מישהי מפורסמת שיש לה כתר הודיעה שיש מפגש ביום ראשון בשתיים וחצי". אני נאנחת, מאז שמאיה הצטרפה למיוזיקלי נוספו לתודעה החבוטה שלי כל כך הרבה מושגים שמתיש אותי בכלל לאחסן אותם במוח. למשל, כתר, שזה אומר שמדובר בילדה שממש הצליחה לעשות את זה במיוזיקלי, כלומר, יש לה יותר מ־20 אלף עוקבים. רק לאחרונה הבנתי שיותר מ־20 אלף עוקבים זה רק תנאי סף, כדי לקבל כתר מעל השם שלך צריך שוועדה מיוחדת של מיוזיקלי תאשר שאתה אכן מעניין וכישרוני מספיק כדי שיוענק לך אביזר המלכות הנחשק. מאיה אפילו הראתה לי כמה מהאושיות הבינלאומיות שם: זוג תאומות גרמניות בנות 14 בשם הילדי והילדה, שמאיה סבורה שהן הדבר הכי יפה שיצא לה לראות. עוד אחת אמריקאית, עם פנים כמו של בר רפאלי. אז אני מבינה מה זה כתר, רק דבר אחד עדיין לא ברור לי: במה למען השם אתה אמור להיות כישרוני כדי שיעריצו אותך?

קוראים לזה מיוזיקלי, וזו האפליקציה החדשה שמשגעת את בני הנוער בעולם ובארץ. חשבתם שסנאפצ'ט זה מיותר? לא הבנתם מה הקטע בלצלם תמונות שלך עם אוזניים של כלב פאג או מקיא קשתות בענן כאילו אתה קופידון, אבל קופידון המובס והאלכוהוליסט? קבלו את מיוזיקלי ‑ פלטפורמה שבה אתה נקרא להעלות קליפים קצרים, בני 15 שניות בדיוק. אתה פשוט בוחר שיר ידוע או להיט מרשימת השירים שמיוזיקלי מספקת, ואז אמור לעמוד ולעשות ליפ דאב לשיר. מה זה ליפ דאב? הרשו לאמא מסכנה שאין לה ברירה אלא לדעת לספר לכם. זה לעשות תנועות אילמות בשפתיים לשיר כאילו שאתה שר אותו, אבל לא באמת לשיר. עם התנועות האלו אתה אמור גם לעשות תנועות ריקוד, ללוות את הקליפ שלך.

הופה, פתאום נהיית תזוזה, הילדים מתחילים לשיר. אני נעמדת על מדרגת הבטון כדי לראות טוב יותר ונדהמת. במרכז ההתגודדות עומדת לה ילדה קטנה, קטנה מאוד אפילו. "מי זאת?" אנשים מבוגרים לוחשים מסביבי, "זאת איזו כוכבת פסטיגלים? ערוץ הילדים אולי?" כשהם סוף־סוף מגיעים אליה, אל הכוכבת, שנראית מהממת, הם נעמדים לידה בלי לדבר, שולפים את הסמארטפון החדש שלהם, ובלי להוציא מילה דופקים איתה סלפי.

כשזה נגמר הם מתחילים לעשות איתה תנועות פנטומימה לא ברורות באוויר, יד שמאל עושה תנועה של "מי קורא לי?" ליד האפרכסת של האוזן. אף אחד לא מדבר, ובכל זאת, כוכבת המיוזיקלי והילדה שלידה יודעות שזה מה שצריך לעשות כרגע. ואז גם זה נגמר, והילדה המעריצה פשוט זזה הצידה ומפנה מקום לבאה שמגיעה, מצלמת סלפי, ואז מניעה את הפה לצלילי שיר שאף אחד לא שומע.

"הם צריכים את זה בשביל להשיג יותר עוקבים", אומרת האמא לידי, יש לה תלתלים בלונדיניים ועיניים חומות והיא יפה בדרך רוקנרולית כזו. "את מבינה? הן לוקחות את סרטון המיוזיקלי שהן עשו איתה, מעלות אותו אצלן ומשלשות את מספר העוקבים". היא נראית לי מוכרת, האמא המרשימה הזו, ופתאום אני מבינה, זו שרון זליקובסקי. שרון זליקובסקי מ"טירונות", אחת השחקניות הכי ידועות בארץ בניינטיז, סלבריטאית ענק של בני הדור שלי, רק שעכשיו היא בתפקיד האמא שמחכה לבת שלה על ספסל. "את קולטת?" היא אומרת לי כשהיא מזהה שזיהיתי אותה, "אנחנו היינו צריכים ללמוד משחק, לקחת שיעורי פיתוח קול, לעבוד קשה".

"אמא", מאיה ניצבת מולי מבואסת, "אני לא מצליחה להגיע לאן, תעזרי לי". ועכשיו אני אמורה לנסות לגייס את ההשפעה שלי כמי שכותבת 16 שנה בתקשורת בשביל לסדר לה סלפי. ממילא אף אחד לא מזהה אותי כאן, אפשר לחשוב מי אני בכלל, אמנם בת 45, אבל אפס במיוזיקלי ולכן אפס.

אני מפזרת את השיער, וזה כבר שיא הפתטיות, המחשבה שאולי מישהו ייזכר שהייתי פעם, מזמן, בטלוויזיה, לפי התלתלים הכתומים. לא שזה עוזר, העיניים המשועממות של הנוער ממשיכות להחליק על פניי כאילו הייתי עלה יבש, מה שלא מוסיף לכבוד שלי אצל מאיה והחברה. "בבקשה, בבקשה, אלוהים, שיזהו אותי", אני מתפללת, ולא, שום דבר לא הכין את האגו שלי למצב הזה, לייחל לזה שמישהו יזהה אותי וייתנו לי לעקוף בתור, בדרך למפגש עם אן.

אם אני מבינה נכון, אן בן ציון, בת ה־11, היא זאת שהעלתה לבדה את הסרטון שבו היא קוראת לכל המעריצים לפגוש אותה בשרונה בפורים. היא לא הייתה צריכה להתקשר לסוכן שלה ולא לקנות שטח פרסום ולא לתכנן את זה חודש מראש, פשוט לחשוב לעצמה: "היי, למה שבעצם המעריצים שלי לא יבואו להצטלם איתי?" ואז ללחוץ סנד בסמארטפון שלה.

יש תת־עולם שאולי הוא עולם הסלבים האמיתי, שמחליף את זה שהתרגלנו אליו. בשבוע האחרון מצאתי את עצמי נשרכת אחרי מאיה אחרי המופע של משהו שנקרא "שכונה", שומעת את עצמי חוקרת מאבטח חמוד אם תותי כבר יצאה. לא שהיה לי מושג מי זו תותי, רק שאם אני רוצה להיות אמא טובה אני צריכה להשיג אותה.

וזה קורה גם עם האמנות. פעם שיר היה דבר שלם שנמשך לפחות שתי דקות והיו לו בתים ופזמונים חוזרים וסי פארטס. אחרי "כוכב נולד" ו"דה ווייס" הוא הפך להיות בית ופזמון בלבד. וזה כבר היה מספיק עצוב, לשמוע את "פגישה לאין קץ" המהפנט של אלתרמן הופך לפגישה ממש קצרה, סטוץ עם מירי מסיקה. רק שהיום? היום השיר הוא רק 15 שניות, זה מספיק כדי ליהנות ממנו, וגם את כל הגוף השלם שרוקד לצליליו לא צריך לראות, מספיק לצלם את פלג הגוף העליון או את הרגליים שלך טופפות "קאם און, קאם און" במדיום שוט על הרצפה. הילדה שלי חיה על נתחים של אמנות, על הבהובים של יצירה, הכל כל כך מהיר וחתוך שפלא שהיא לא רוצה שאדבר איתה? כל משפט שיוצא לי מהפה הוא כבר חפירה יותר ארוכה ומייגעת ממה שהיא התרגלה לצרוך.

פתאום בא לי לעשות משהו שיוכיח למאיה שאמא שלה בכל זאת אישה בעלת השפעה. אז אני כותבת בווטסאפ ללאון שניידרובסקי, ה־סוכן של כוכבי הרשת הצעירים, באינסטגרם, בסנאפצ'ט וכמובן במיוזיקלי. הוא עובד במשרד הפרסום המצליח המיועד למתבגרים ולילדים, טינק, של יניב ויצמן. אנחנו מסכמים שעוד שעה יסדר לי מפגש אחד על אחד עם כוכבת המיוזיקלי אן, אני אראיין אותה, מאיה תשב לידי, ואולי הכבוד שלי קצת ישתקם בעיניה אחר כך.

פעם, לפני מיליון שנות אור במונחים של רשת וכולה איזה שמונה שנים במונחים רגילים, לאון שניידרובסקי היה כוכב ב"האח הגדול" ואפילו הגיע לגמר אם זיכרוני לא מטעה אותי. היום הוא מנחה תוכנית רשת סופר־מצליחה שנקראת "נכנסים לארון" ובה הוא בודק ארונות בגדים של סלביות ומלביש אותן במה שמצא. רק הבוקר חשבתי על זה שהוא אחד מהאנשים החכמים האלו שלא נתקעו מאחור, אלא למדו להתחבר לדור הזה ולמנף ולמקסם את הפלטפורמה הרשתית המשתנה ועוד כל מיני מילים מהסוג הזה.

המשרדים של טינק ממש יפים וצעירים כראוי לקהל היעד, מפוצצים בכריות נוי וצבועים בצבעים עליזים של כתום וירוק וצהוב־חרדל. אן, כוכבת המיוזיקלי, יושבת שם ביחד עם אמא שלה. אן היא אן, ילדה עם ביטחון עצמי וקסם אישי שלא משקף בכלל את עשר וחצי שנותיה.

"רציתי את המפגש הזה", אן אומרת. "רציתי להכיר את כל מי שמעריץ אותי ואוהב אותי ולקבל כאלה חום ואהבה, את מבינה?" בטח שאני מבינה, וגם מתביישת בעצמי, כי אני מתחילה להבין לאט־לאט שהילדה לא סתם עושה תנועות, יש לה באמת כישרון משלה שבגללו היא כל כך מצליחה במיוזיקלי. "צריך לנסות להיות מיוחד", היא אומרת. "השיר הראשון שלי היה 'ארטיק מסטיק' של אגם בוחבוט וזה היה מאה לייקים, ואז זה התחיל כאילו לעלות בעוקבים". איך? היא לא יודעת להסביר, אבל שניידרובסקי, שבעצמו מתפעל דף מאוד פופולרי, מסביר לי שהילדה לא סתם עושה תנועות, היא יצירתית ומלאת הומור ומשלבת תחפושות שהיא מרכיבה וממציאה כוריאוגרפיה משלה ובעיקר מבינה כל מילה באנגלית בכל שיר שהיא מבצעת.

"צריך כישרון", הוא אומר, "ויש גם המון ילדים ששרים בעצמם קאברים לשירים, כישרונות קומיים שמעלים מערכונים. באמריקה יש ממש ילדים שקיבלו רקורד דילס של מיליונים מאיך שהם שרים שם".

"אני ממש לומדת את השירים ואם יש מילה באנגלית שאני לא מבינה, אני מחפשת מה היא אומרת בגוגל", אן אומרת.

"ומקבלים מזה כסף?" אני שואלת את לאון. "יש כבר כמה קמפיינים די גדולים שהצלחתי לסגור להם", הוא אומר, "אבל מיוזיקלי זה חדש, אז הם עוד לא מקבלים כסף על לבוא לאירועים או לשלב מותגים בקליפ. את צריכה להבין שזה בחיתולים, זה כמו שכשאני התחלתי עם היוטיוברים, אלו עם הערוצים ביוטיוב, אנשים צחקו עליי, והיום היוטיוברים מתפרנסים ממש יפה".

ב־3 באפריל, הוא מספר, ייערך אירוע ענק של מיוזיקלי בסינמה סיטי גלילות שבו כל המיוזרים, שזה יוזרים במיוזיקלי נפגשים.

כשאנחנו חוזרות הביתה, מאיה מסתגרת בחדר שעות ולא יוצאת. כשהיא יוצאת היא נראית מאושרת ומציגה לי בגאווה ריקוד מקורי שהיא המציאה. זה איזה שיר של סיה, עוד אחד שבו היא נשמעת כאילו שהיא מייללת אל הירח אחרי הנגאובר, אבל מאיה רוקדת אותו בפראות ובחופשיות. אלף חפירות שלי לא עשו מה ששיחה אחת עם כוכבת מיוזיקלי עשתה לה. השראה זה דבר שאי־אפשר לדעת מאיפה יצמח.