תחרות העסקים הקטנים: הכירו את המשתתפים

פולאריס סולושיינס | ציוד הסוואה ונשיאה ללוחמים

רעיון שצץ בפאב בסוף מלחמת לבנון

בעלים: אסף פיצ'וטו (37), נשוי + שניים, מהוד־השרון, ואסף מילר (35), נשוי + שניים, מגן־שומרון.

איפה: קיבוץ גבעת־חיים איחוד.

ההתחלה: "החברה הוקמה רשמית בסוף 2008 אבל התחלנו פעילות ב־2010", מספר פיצ'וטו. "אסף ואני הכרנו בצבא ביחידת מגלן. המשכנו להיפגש במילואים ונעשינו חברים טובים. הרעיון צמח בפגישה על בירה בפאב בסוף מלחמת לבנון השנייה. כמילואימניקים ראינו את הבעיות והחוסרים בציוד, שלא ענה על הצורך המבצעי, והחלטנו לעשות משהו. כמו בסרטים, התחלנו בגראז' של ההורים של אסף. שיכנענו אותם להוציא את המכוניות מהגראז' ושיפצנו אותו".

(זהר שחר)

הרעיון: "הרעיון הוא מוצרים לשרידות בשדה הקרב. התמקדנו בתחום של הסוואה, שלא השתנה למעשה במאה השנים האחרונות. עד היום הסוואת לוחם או רכב היא ברשת הסוואה. פיתחנו חומר שנקרא TVC, שמשנה צורה מדו־ממדית לתלת־ממדית ונותן הסוואה נהדרת.

השתמשנו בידע הצבאי שלנו, ואז הלכנו למומחים בהנדסה ובכימיה, וכך פיתחנו את המוצר. התחום השני שבו אנחנו עוסקים הוא טקסטיל טקטי, שזה בעצם ציוד נשיאה ללוחם – וסטים, אפודים, מנשאים וכו'. שני המוצרים נמכרים תחת מותגים שונים – מוצרי ההסוואה תחת Rejuga, והטקסטיל תחת Oso Gear".

רגע של נחת: "פריצת הדרך הרצינית הייתה ב־2012. עד אז הצבא היה קונה מאיתנו כל פעם דגם או שניים, מנסה אותם וחוזר עם הערות לשיפורים. ב־2012 הצבא הזמין מאיתנו עשרות יחידות לבדיקות. בנוסף, לפני כמה שנים התחלנו תהליך הערכה עם הכוחות המיוחדים האמריקאיים".

הקהל: לקוחות מוסדיים כמו המשטרה, מג"ב, הצבא, מערכת הביטחון ועוד. תעשייה ולקוחות פרטיים שקונים אפודים, מנשאים ועוד.

מי בעסק: פיצ'וטו, מילר, סמנכ"ל הנדסה, מנהל ייצור, איש שיווק ו־15 עובדים.

האתגר: "החדרת המוצרים לגופים מוסדיים היא תהליך מאוד קשה שלוקח המון זמן, ובזמן הזה העסק צריך לדעת לחיות בלי הכנסות או עם מעט מאוד הכנסות. התגברנו על זה על ידי הכנסת משקיע".

מה הסוד: "אנחנו באים בעצמנו מהשטח, והמוצר נולד כתוצאה מצורך אמיתי. אנחנו שומרים על קשר הדוק עם היחידות המיוחדות, ובזכות זה המוצר משתפר כל הזמן. יורדים לשטח, שומעים הערות, בודקים מה טוב. סוד נוסף הוא כוח האדם. הצלחנו לגבש קבוצה מאוד מיוחדת של אנשים".

מה באופק: "להמשיך לגדול ולהתחיל לעבוד בעולם".

אולטרה סאונד מוסיקה ובמה | הגברה ותאורה

"מזל שהכנסתי את הילדים לעסק"

בעלים: בן בובליל (33), גר בנס־ציונה, רווק ("חתונה בקרוב").

איפה: נס ציונה.

ההתחלה: בובליל: "אבי, אורי, הקים את העסק ב־1998 עם שלושה־ארבעה אנשים. ב־2007 הוא נפצע ברגלו והתחלנו לחשוב שכדאי שנצטרף. ב־2010 נכנסנו אחי ואני לתמונה והבאנו לקוחות חדשים. אני הגעתי בכלל מתחום המכירות".

(צביקה טישלר)

אוהד, אחיו הצעיר (31), מוסיף: "לקחתי את מענק השחרור שלי והחלטתי להשקיע אותו במחלקת התאורה בעסק של אבא. התחלתי להתעסק עם עיצובי תאורה באירועים וכנסים, וגם בהצגות ילדים. בן ראה את הפוטנציאל והתחלנו לעבוד כמו חברה". את ההרמוניה הבין־דורית משלימים הילדים הקטנים של אוהד, שכבר מסתובבים בעסק.

אבא אורי (59) מוסיף: "בן לימד אותי הרבה דברים שלא ידעתי. הוא כל הזמן חושב מחוץ לקופסה. בלעדיו הייתי ממשיך לרוץ עם האוטו הקטן ועם כמה עובדים בין אירועים. אני מסתכל על חברים שלי שיש להם עסקים והם לא מכניסים אליהם את הילדים. לדעתי הם עושים טעות. לבד, בחיים לא הייתי מגיע ללקוחות כאלה. מי שמנהל את העסקים היום זה חבר'ה בגיל שלהם שמדברים את אותה השפה". ובן חותם: "אנחנו המון שעות ביחד, וזו גם חוויה".

הרעיון: "אנחנו חברה משפחתית והלקוחות מרגישים את זה ביחס ובשירות. אנחנו לא מתפשרים על איכות הציוד, עובדים עם ביטוח מלא ועומדים בזמנים ברמה צבאית כמעט".

רגע של נחת: "אנחנו חברת ההפקה של עידן יניב. פעם הוא היה צריך להופיע במקום מסוים, אבל האנשים שלו גילו שההגברה במקום לא מתאימה. למרות שזה לא היה אירוע שלנו, הגענו במהירות ותוך שעה הקמנו את הבמה".

הקהל: עיריות כמו נס־ציונה, ראשון־לציון ורחובות, שממשיכות איתנו עוד מהימים שאבא ניהל את העסק, ומשרדי ייצוג אמנים ומפיקים שונים.

מי בעסק: בן הוא בעלים ומנהל, אוהד הוא מנהל מחלקת תאורה והתקנות, אורי הוא מנהל מחלקת הגברה וניהול טכני, ויש עוד כ־20 עובדים.

האתגר: "כל הזמן להשתדרג טכנולוגית, וכל הזמן שואפים לפרויקטים חדשים ויותר גדולים. השנה היינו לראשונה בפסטיבל עכו, ואנחנו מאמינים שנהיה שם גם הלאה. אנחנו עוקבים ומתעדכנים בכל הטרנדים והחידושים בתחום".

מה הסוד: "שירות, ובעיקר אנושיות".

מה באופק: "להמשיך לגדול ולצמוח".

רינתי לקל | כיסויי ראש מעוצבים

שיק פריזאי לדתיות

בעלים: רינתי בן שימול (50), נשואה ואם לשישה.

איפה: ירושלים.

ההתחלה: רינתי: "אני עולה חדשה מצרפת. כתוצאה מכווייה קשה ממים רותחים אושפזתי לתקופה ממושכת, עברתי ניתוח שבו העבירו עור מהקרקפת לגב, ואיבדתי את שיער ראשי. עד אז הייתי דתייה אבל לא הלכתי עם כיסוי ראש. ראיתי בתאונה סימן לחוסר צניעות, והחלטתי להתחיל ללבוש כיסוי ראש. כשעליתי לארץ גיליתי ששוק המטפחות לראש לא מספק, והחלטתי להתחיל לייצר בעצמי מטפחות בעלות שיק פריזאי".

(אלכס קולומויסקי)

הרעיון: לרינתי קולקציה משתנה של מטפחות מסוגננות ליומיום ולאירועים. היא פיתחה גם פטנט בינלאומי — "בובו" ("שהפך ללהיט אצל סלבס דתיות כמו לינור אברג'יל"), מעין כובע עם נפח פנימי קבוע, שחובשים על הראש מתחת למטפחת, ובזכותו המטפחת נראית טוב ואינה זזה.

רינתי: "אני מוכרת בחנויות וירטואליות כמו Etsy.com, וברוך השם העסק מתגלגל טוב, כך שהתחלתי גם לייצא. בשנה האחרונה שיפצנו את הסטודיו בירושלים ויש בו גם ברטים, טורבנים, אביזרים ליומיום, וסלון מיוחד למטפחות אירועים שבו נשים קובעות פגישה איתי ובאות כדי להתאים מטפחת. אנחנו גם מוכרים לסיטונאים". השם לקל הגיע מהמלה לָאֵל (לכבוד האל), אבל לדתיים אסור לבטא כך, וה־ק' מחליפה את ה־א'.

העסק הוקם ב־2010 ומגלגל כ־2 מיליון שקל בשנה. הוא מייצא לאירופה, לארה"ב ולקנדה, לדרום אפריקה, דרום אמריקה ואוסטרליה. ליוותה אותו עמותת "קעליטה", ארגון הגג של עולי צרפת בישראל, המלווה ומסייע לעסקים של יוצאי צרפת.

רגע של נחת: "כשלקוחות באות להודות לנו על כיסוי ראש שייצרנו להן, או כשכלות באות בחשש מלהתחיל ללכת עם כיסוי ראש ויוצאות מרוצות. נחת לעזור לנשים לקיים את מצוות כיסוי הראש".

הקהל: נשים דתיות ומסורתיות.

מי בעסק: 12 עובדות.

האתגר: "לתת אפשרויות חדשות לנשים דתיות. לפני עשר שנים מטפחות מעוצבות היו נדירות. לא היו בכלל מטפחות ערב. נתנו להן אפשרות להיות יפות עם כיסוי ראש".

מה הסוד: "לחדש את הדגמים — ארבע קולקציות בשנה, לקבל השראה מעולם האופנה ומהמעצבים הבינלאומיים הענקיים, לתת לדתיות אפשרויות שלא היו להן לפני כן — וכל הזמן לחדש".

מה באופק: "לפתח מוצרים חדשים ואביזרי אופנה, וכמובן לפתוח עוד חנויות בארץ".

החווה של חוה | חווה חקלאית חינוכית–תיירותית

עסק חי

בעלים: חוי זליגר (72), נשואה ואם לעשרה (הבת קרן: "חוץ מזה, ההורים שלי כל הזמן אימצו, פורמלית ולא פורמלית, נערים שלא הסתדרו בבית, זקנים עריריים ואנשים בעלי צרכים מיוחדים").

איפה: קיבוץ חפץ חיים (ליד גדרה).

ההתחלה: חוי הייתה הגננת של הקיבוץ 30 שנה ואחר־כך אחראית על משק החי. כשהופרט הקיבוץ הייתה כוונה לסגור אותו, אבל חוי ביקשה להמשיך להפעיל אותו והסכימה לוותר בתמורה על זכויות הפנסיה שלה. וכך – ללא חשבון בנק או ידע עסקי בסיסי – היא פתחה אותו כעסק תיירותי שיוכל לממן את עצמו.

(ישראל יוסף)

חוי: "ההתחלה הייתה קשה מאוד, והילדים הכניסו כסף לחשבון הבנק כדי שיהיה אוכל בבית, אבל לאט־לאט התרוממנו וכיום אנחנו אטרקציה מוכרת". בחווה חיות שונות, כולל רפת, עזים, רכיבה על חמורים, אפיית פיתות, מתנפחים וג'ימבורי, פעילויות עונתיות שונות, מוזיאון, סיור ברכבת, ועוד ועוד. "דאגנו גם לנגישות לבעלי צרכים מיוחדים". העסק, שהוקם ב־2001, מגלגל 2 מיליון שקל בשנה.

הרעיון: "אהבת הטבע. החווה גדולה מאוד, וכל הפעילויות כלולות במחיר הכניסה".

רגע של נחת: "חוי: "ליאור סורין הוא בחור אוטיסט שבגיל צעיר גילה את החווה ובא כל חופש. יום אחד, כשהלכתי להדריך בחליבה, גיליתי אותו מדריך במקומי... מתברר שהוא למד את החליבה בעל פה, והחליט להחליף אותי. התלהבנו מהילד ומהוריו, ומאז כל חופש (הוא כבר בן 20) הוא מגיע ומופיע בלהטוטים ובשירה בפני הקהל לשמחת כולם".

הבת קרן: "אחד מהחבר'ה שהגיע אלינו היה אדם לא צעיר שסבל מהלם קרב קשה ולא הצליח לעבוד באף מקום. הוא התחיל לעבוד בחווה דרך ביטוח לאומי, ובמקרה התגלה שהוא גם מדריך בחסד. ההדרכה בחווה ריפאה את נשמתו. היום הוא שכיר בחברה שמפעילה חוגי חיות לגני ילדים ומצליח מאוד".

הקהל: "כמו בתיבת נח, יש מקום לכולם".

מי בעסק: חוי ובעלה יעקב (75) – המייסדים, חלק מילדיהם (נועם המנהל, קרן ואביה) ומהנכדים (רון ועדי), כשישה פנסיונרים בתשלום, משוקמי ביטוח לאומי, וכן צעירים נוספים מהאזור.

האתגר: "לחנך לאהבה לטבע ולחי ולקבלת האחר, עם שמירה וטיפול נאות בבעלי החיים".

מה הסוד: "לכולנו חסר טבע. החיים המודרניים והפחדים גורמים לנו להתרחק. החווה היא משהו אמיתי. והלקוחות מרגישים את זה".

מה באופק: "התחלנו להפעיל סיורים לגיל השלישי, כולל ביקור במוזיאון הקטן שפתחנו, שמספר את סיפורו של חפץ חיים, הקיבוץ החרדי הראשון".

מור קאפקייקס | קונדיטוריה

מעיצוב אופנה לעיצוב קינוחים

בעלים: מור (33) וג'ואקים (28) גרטנר, הורים לבן שנתיים ולבן חודש.

איפה: מושב אביחיל בעמק חפר.

ההתחלה: מור גרטנר היא תושבת חוזרת, שעלתה לפני שנתיים לארץ עם בעלה ג'ואקים מלונדון, אחרי עשר שנים בחו"ל. "אחרי שנים שעסקתי בעיצוב ואופנה, גיליתי שיש לי תשוקה עזה לאפייה והתחלתי ליצור קינוחים בסגנון הקאפקייק האירופי", היא מספרת. "רכשתי ניסיון בבוטיק לקינוחים המפורסם בעולם של לוריין פסקל, ועליתי לארץ עם כל הידע וההשראה שצברתי בחו"ל עם כוונה להטמיע את תרבות הקאפקייקס והמקרונים גם בארץ ולהציע קינוחים טריים מלאים בארומה איכותית.

(יאיר שגיא)

"אנחנו גרים באביחיל, ובתחילה שיווקתי את הקאפקייקס בירידי אוכל בקניונים ובשוקי אוכל שונים. במקביל העליתי את העסק לפייסבוק ופרסמתי שניתן לעשות הזמנות לכל סוגי האירועים: חתונות, ימי הולדת ומסיבות וולנטיין דיי. כך בעצם נולד החלום".

הרעיון: "קינוחי ביס מעוצבים שמתאימים לכל כיס. הקינוחים שלנו הם מאפינס קטנים ב־30 טעמים שונים עם קישוטים וזילופים מעל (קרמים, גנאשים וקצפות), כשהדגש הוא על אסתטיקה. כיוון שהם קטנים, אפשר להרכיב קינוח מכמה טעמים שונים".

רגע של נחת: "הרגע שעברנו לאפות את הקאפקייק שלנו מהטוסטר־אובן הקטן במטבח הביתי הצנוע לתנור אפייה תעשייתי במפעל הקטן שפתחנו בעמק חפר. אני נהנית מאוד לייצר אריזות ממותגות בהזמנה אישית. בימים אלה, בעקבות דרישה, השקנו קולקציה של מיני קאפקייקס טבעוניים". העסק, שהוקם ב־2015, מגלגל היום מחזור של 830,000 שקל. יש להם חנות בשרונה מרקט וכ־20 נקודות מכירה ברחבי הארץ, בעיקר בקניונים ובמרכזי בילוי.

הקהל: "שני המינים, כל הגילים. אירועים, ועדי עובדים ועסקים. בינתיים אנחנו לא עושים שיווק מסודר אלא מפה לאוזן".

מי בעסק: מור, שהיא כאמור קונדיטורית, ג'ואקים, ענבל, אחות של מור, שעוזרת בניהול המטבח, בעלה נדב, שהוא קונדיטור, ואדיר, קונדיטור נוסף. יש גם צוות מכירות נוסף שעובד בסופי שבוע בלבד.

האתגר: "לגדול ולשמור על אותה רמת איכות".

מה הסוד: "שמירה על האיכות והרכבת צוות מדהים. מה שמייחד אותנו זה המוצר שלנו".

מה באופק: "הקמת סניפים נוספים בזכיינות".

רביולון | מפעל לייצור פסטות בוטיק

פסטה משפחתית

בעלים: רוזליה (70) והקטור (73) שיינברג, הורים לשלושה, גרים באשקלון.

איפה: אשקלון.

ההתחלה: הקטור (מהנדס מזון) ורוזליה התחילו להכין פסטה בבית ולמכור לחברים. כשראו כי טוב, עלה הרעיון להפוך את העניין לעסק מסחרי. הם הקימו מפעל קטן וצירפו את הבת קרינה סלומון, היום בת 48 ואם לשלוש, ומנהלת את העסק. קרינה: "אנחנו עסק משפחתי. ההורים שלי הקימו את העסק לפני כ־15 שנה, והיה להם מאוד חשוב להמשיך את השושלת בעסק. כיוון ששני האחים שלי גרים בחו"ל, הם שמחו מאוד כשהחלטתי להצטרף לעסק. עזבתי משרה טובה מאוד בחברת היי־טק אחרי 16 שנה".

(ישראל יוסף)

הרעיון: "אנחנו מייצרים פסטות בוטיק, לא תעשייתיות, ומוכרים לפי משקל למסעדות וללקוחות פרטיים. למעשה, אנחנו היחידים באזור הדרום שמייצרים פסטה טרייה. יש גם אופציה להזמין דרך האינטרנט. אנחנו מייצרים גם פסטה טבעונית ומקבלים הזמנות מיוחדות, וגם מספקים מתכונים באתר. מחזור המכירות שלנו הוא 1.4 מיליון שקל בשנה וצפי המכירות שלנו ל־2017 עומד על 1.6 מיליון שקל".

רגע של נחת: "אני נהנית מכל רגע בעבודה המשותפת. אנחנו מפרים אחד את השני. ההורים שלי מביאים שנים רבות של ניסיון, מקצועיות, ואני מביאה רוח חדשה, כלים ניהוליים והרבה מאוד ניסיון בהיי־טק. אני לומדת כל יום מאבא שלי, אנחנו נהנים מהיחד המשפחתי, עושים כל יום הפסקת בוקר וצהריים ואוכלים יחד אוכל ביתי.

בתקופות החגים כל המשפחה נרתמת לעזור, במיוחד בשבועות, שזה "החג שלנו". שלוש הבנות שלי באות לעזור. עד לא מזמן סבתא שלי, בת 93, עבדה במקומן באריזה. אח שלי הגיע מפרו לתת יד. וכמובן, מתגברים את הצוות המקצועי המדהים שלנו שעובד יום־יום".

הקהל: "מסעדות חלביות מאזור הדרום והשפלה - מבאר־שבע ועד ראשון, נס־ציונה, אשדוד, אשקלון. כמו כן מגיעים לקוחות פרטיים מאשקלון, מקיבוצים ומושבים מהאזור וכל פעם הרדיוס מתרחב, מגדרה, להבים ואפילו מירושלים".

מי בעסק: "שבעה עובדים, רובם מהמשפחה שלנו".

האתגר: "בתקופת צוק איתן סבלנו ונאלצנו לסגור את המפעל באופן זמני. למרות הקושי הביטחוני, שמאיים על האזור, האתגר שלנו הוא שכל הדרום ייהנה מהפסטות האיכותיות שלנו ולא יצטרך לנסוע למרכז כדי לקנות מוצרים איכותיים. אני גרה בקיבוץ אור הנר בעוטף עזה, וחשוב לי מאוד לפתח את הכלכלה המקומית. כל עוד אפשר, אנחנו קונים מספקים מקומיים.

הציפייה שלי היא שגם מסעדות באזור שלנו יחושו שחשוב לפתח את הכלכלה המקומית. למה לקנות מחברה רחוקה אם יש מפעל ממש בשכנות? יש כל מיני אתרים בפייסבוק כמו 'גם אני קונה בדרום', 'אמהות צפון הנגב' וכו', שמשתפים איתנו פעולה וקונים סחורה מקומית".

מה הסוד: "אנחנו לא מתפשרים על איכות, גדלים לאט־לאט, לא מוכנים לעבור בשום פנים למכונות תעשייתיות, שומרים על איכות חומרי הגלם, על ניקיון ועל צוות מקומי ומקצועי. אנחנו קשובים מאוד ללקוחות. אם לקוח קבוע נשאר ללא סחורה, אנחנו נשנה תוכניות ונספק לו את מה שצריך. אנחנו גמישים מאוד: מוצרים חדשים, צורות חדשות על פי רצונות הלקוחות".

מה באופק: "לכבוש את אזור הדרום: שכל תושב הדרום יכיר את רביולון, וכל המסעדות באזור יקנו מאיתנו. וכמובן שהשושלת המשפחתית תישמר לעד".

שגמור לפסטיליה | מוצרי בצק ללא מרגרינה

מפגש גורלי בצרפת

בעלים: משה אוחנה (62), נשוי ואב לארבעה, מתגורר ביישוב לי־און ליד בית־שמש.

איפה: אזור התעשייה הר־טוב, פארק תעשיות שורק נשר, בית־שמש.

ההתחלה: בשנת 1983, לאחר שהשתפשף בתפקידים ציבוריים כגזבר במושבים, החליט משה אוחנה לצאת לחופשה בחו"ל, לאחר שנים שבהן לא לקח חופשה. במהלך טיול בצרפת הוא נתקל בשקית שהיה כתוב עליה: "עלי בצק לאגרול".

(עמית שאבי)

"אמרתי לנהג המונית שיסיע אותי למפעל שבו מיוצרים עלי הבצק", הוא מספר. "הגעתי ולא נתנו לי להיכנס. התעקשתי ובסוף בעל הבית יצא החוצה, והתברר שהוא יהודי ואפילו יש לו קרבה משפחתית להורים של אשתי בצרפת. התיידדנו וקבענו להיפגש שוב. אחרי חודש שוב באתי, והוא הכניס אותי לראות את העסק.

הנושא הדליק אותי, ובעקבות הפגישה הזאת הבאנו לארץ מכונה קטנה וצנועה לייצור בצק, שהתחילה את כל העסק. הקמנו מפעל קטן בבית־שמש והתחלנו לייצר עלי אגרול ועלי בצק לסיגרים, ובמעט הכוחות שנשארו לנו נכנסנו לאולמות ולחברות קייטרינג. השם 'שגמור' הוא קיצור של שמות בנותיי, אבישג ומור, ו'לפסטיליה' בצרפתית זה בצק ממולא".

הרעיון: "הקונספט הייחודי, שהתברר כרווחי מאוד לאורך השנים, הוא מוצרי מזון ללא מרגרינה: אנחנו הבנו כבר בתחילת שנות ה־80 שמרגרינה זה רעל ושמנו הרבה דגש על פיתוח של מוצרים ללא מרגרינה. מתישהו הבנו שזה רק ילך ויגדל, וקיבלנו חיזוקים מארגונים בעלי כוח ועוצמה ומשפים שיעצו לנו. אנחנו מייצרים מוצרי בצק ללא מרגרינה וללא שומן טרנס – אגרול, בלינצ'ס, סיגרים, בורקס ועוד".

רגע של נחת: "אחת מפריצות הדרך הגדולות שלנו הייתה כשהצלחנו לחבור לחברת גולד פרוסט. באתי לאמנון ביק, שהיה המנכ"ל אז, ואמרתי לו: לך יש ירקות עם פחת, ולי יש מוצרים שיכולים לעטוף את הירקות, כמו אגרול. במקום שתזרוק את שאריות הירקות, בוא נשתמש בהם למוצר שלי. וזה עבד".

הקהל: המפעל מייצר עבור מותגים שונים בארץ, בהם שלושת האופים, שופרסל, מגה, משה שגב, פילסברי, תלמה ועוד לקוחות רבים, עם 200 נקודות קצה ברחבי הארץ, וגם לחו"ל – ארה"ב ואירופה.

מי בעסק: "אשתי אורנית היא מנהלת אבטחת האיכות, אחי יעקב אוחנה הוא מנהל תחזוקה וסמנכ"ל, ושני בניי, רואי ואברהם, לומדים את העסק לבניית דור ממשיך. בתי הגדולה מור אוחנה היא מזכירה בכירה. יש לנו 48 עובדים".

האתגר: "להגדיל את יכולת הייצור של המפעל. כרגע אני לא מצליח לספק את כל הביקוש ונאלץ לפעמים לסרב להזמנות".

מה הסוד: "ייצור מוצרים שמתחשבים בנושא הבריאותי וייצור מוצר ללא מגע ידי אדם לכל אורך התהליך".

מה באופק: "אנחנו משקיעים 35 מיליון שקל בהקמת מפעל חדש ומקווים שיקום בשנה הבאה".

בית החולים הווטרינרי הרצליה

רפואת כלבים וחתולים 24 שעות ביממה - הכל מתחיל באהבה אמיתית לבעלי החיים

בעלים: ד"ר שחר ברוך (43), נשוי ואב לשלושה, גר בכפר הרי"ף, וד"ר אריאל זיו (46), נשוי ואב לשניים, גר בהרצליה.

איפה: הרצליה.

ההתחלה: ד"ר ברוך: "עבדתי בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי של האוניברסיטה העברית, וחלמתי לפתוח מרכז פרטי שיוכל לתת רפואה הכי טובה ומתקדמת יחד עם שירות של רפואה פרטית".

(דנה קופל)

הרעיון: "בית החולים שלנו מאויש 24/7, 365 ימים בשנה, וערוך לתת פתרון מקצועי ואנושי לכל מקרה רפואי. אנחנו מתמחים ברפואת חירום, כירורגיה, רפואה הפנייתית. אמנם אנחנו לא מטפלים בחיות בר, אבל באופן תקופתי כן מעניקים טיפולים לחיות אסופיות שמגיעות אלינו (למשל, מעמותת 'חבר למען הכלבים והחתולים')".

רגע של נחת: "בכל יום שאני מלטף בעל חיים שאני יודע כי אלמלא הטיפול שלנו לא היה איתנו עכשיו. לפני זמן מה נקראנו להציל חתולה שנכנסה להתחמם בליל חורף קר במנוע של רכב חונה, ובבוקר כשבעל הרכב הניע היא נלכדה במנוע. ביצענו הליך כירורגי של קטיעה חלקית של הרגל בתוך המנוע, ולקחנו אותה לבית החולים להשלמת הפרוצדורה. אחרי מספר ימים מצאנו לה בית מאמץ, והיום היא חתולה בריאה ומקסימה שהולכת על שלוש רגליים ועונה לשם סאנשיין".

הקהל: "כלבים וחתולים שצריכים טיפול רפואי מצוין".

מי בעסק: "22 עובדים, מתוכם 16 נשים - שתיים בחופשת לידה, שתיים בהיריון מתקדם, שתיים הן רופאות חד־הוריות (אחת שכירה ואחת פרילנסרית)".

האתגר: "לשמור על שירותיות ומסירות בכל שעות היממה במשך שנים".

מה הסוד: "ישנם הרבה סודות... הראשון הוא אהבה אמיתית לבעלי החיים המטופלים ודאגה אמיתית למצוקה ולכאב שלהם. סוד שני הוא צוות מקצועי שאוהב את העבודה ואוהב את מקום העבודה, שהוא הבית השני של כולנו. יש לנו צוות ותיק, מקצועי ומסור. והסוד השלישי הוא קידום אקדמי של הצוות - לי (שחר) יש הסמכה אירופאית בהדמיה, יש לנו יועצת התנהגות מוסמכת, רופא עיניים, כירורגית, רופאי חירום מצוינים ועוד.

היום אנחנו אחד מבתי החולים הווטרינריים הגדולים במדינה ועדיין שומרים על צביון משפחתי". העסק הוקם ב־2005. היום הוא מגלגל 4.4 מיליון שקל בשנה.

מה באופק: "הרבה דברים, אבל על רובם לא ניתן לפרט כרגע".

שוק הדגים | חנות אינטרנטית לדגים טריים

מה זה פה, שוק?

בעלים: רז שרוט (46), נשוי אב לשלושה, גר בהוד השרון.

איפה: שרוט: "כששואלים אותי איפה אני תמיד עונה 'אצלך בבית'. פיזית מקום הייצור והמכירה נמצא בתל־אביב, ברחוב חזנוביץ'".

ההתחלה: "אני בן של דייג. אבא, מאז שאני זוכר אותו, עסק כל השנים בתחום הדגים. וגם אני נשאבתי לתחום. רק שלא יצאתי לים עם חכה - הלכתי בכיוון קצת שונה. אני קורא לזה 'דג־טק'. אחרי לימודים במבואות ים ושירות בחיל הים, יום אחד עלה לי רעיון להקים מיזם אינטרנטי, כשנפגשתי עם חבר שיש לו חברה בשם SOGO לפיתוח פלטפורמות לשיווק דיגיטלי. הם אלו שבנו לנו בהמשך את האתר ומלווים אותנו כל הדרך. ב־2011 פתחנו את האתר. בהתחלה כולם סביבי צחקו מהרעיון, אבל ההצלחה לא איחרה לבוא".

(אביגיל עוזי)

הרעיון: "אנחנו מקבלים הזמנה באינטרנט ומשווקים עד בית הלקוח. קונים דגים טריים ישירות מהדייגים, כולל סלמון טרי שמגיע בהטסה מנורווגיה". העסק הוקם ב-2011 ומגלגל כ-2 מיליון שקל בשנה.

רגע של נחת: "כשהשף אהרוני הזמין דגים שלוש פעמים בעילום שם, ואחר כך פירגן בכתבה ב־'7 ימים'. או כשקיבלתי טלפון מחבר שסיפר לי שכתבו עליי בעיתון 'לאשה'. שלא לדבר על הרגע שבו קיבלנו בקשות לפתיחת זיכיונות באיטליה, באר־שבע, ירושלים וחיפה".

הקהל: "מזוגות צעירים שמתפנקים בדגים לארוחה רומנטית ועד משפחות שמארחות 35־60 בשבת ובחגים".

מי בעסק: "שתי טלפניות, שני עובדי ייצור, שף מלווה קולינרי, מנהל שיווק ואני כבעלים שגם מנהל את העסק, הרכש והתפעול".

האתגר: "לשכפל את ההצלחה לעולם. קיבלנו כבר פנייה מפירנצה".

מה הסוד: "טרי, טרי, טרי. שירות שכולל ייעוץ קולינרי בעת ההזמנה, איכות בחיתוך ובפילוט הדגים, והקפדה חריגה על המוצר המוגמר".

מה באופק: "פתיחת הזיכיונות, הגדלת שיתוף פעולה עם ספקים (יש כבר עם יקב טפרברג), ולהתרחב לקטגוריות נוספות".

Make sense | הנגשת אתרי אינטרנט לבעלי מוגבלויות

אמזון, אי–ביי, פייסבוק וגוגל כבר מתעניינות

בעלים: דוד אדי (41), נשוי פלוס שניים, גר בפתח־תקווה.

איפה: פתח־תקווה.

ההתחלה: אדי סובל מליקוי שמיעה, ובינואר 2016 החליט להקים חברה להנגשת תוכן דיגיטלי, בהתאם לחוק החדש המחייב אתרים להיות מונגשים לבעלי מוגבלויות. אריה ברקוביץ, סמנכ"ל המכירות: "גילינו שרבים לא מודעים לחוק, וגם יש קושי ליישמו טכנולוגית".

(יאיר שגיא)

הרעיון: החברה פיתחה כמה כלים. הראשון הוא Aweb – המנגיש את האתר מבלי לשנות את קוד המקור שלו. "למשל, כדי להתאים אתר לאדם שסובל מעיוורון צבעים, אנחנו הופכים אותו לשחור־לבן. או כדי להנגיש לחולי אפילפסיה אנחנו עוצרים הבהובים, וכן הלאה.

השני הוא Adoc - שמנגיש מסמכים בקובצי PDF וּוורד, Acheck - מעין תהליך ניטור שבודק עד כמה האתר מונגש ונותן התראות והסברים איך לתקן, והשלישי הוא מוצר לאנשים פרטיים - Atogo, המאפשר לכל אחד להנגיש את מרבית התוכן במרבית האתרים".

רגע של נחת: "הצלחנו להפוך את הלשכה הטכנולוגית של הממשלה ללקוח אסטרטגי שלנו, והתחלנו לצאת לחו"ל – אוסטרליה, אירופה וארה"ב. קיבלנו מכתב המלצה חם מיו"ר עמותת נגישות ישראל".

הקהל: בזק, חברות ביטוח, בנק הפועלים, הוט, בנק ישראל ועוד. החודש הופיעו בכנס הנגישות בסן־דייגו וזכו להתעניינות מצד אמזון, אי־ביי, פייסבוק וגוגל. "כבר יש זימונים לפגישות לשיתוף פעולה".

מי בעסק: מלבד אדי וברקוביץ, דודי אליאב, ממציא המוצר וראש צוות המתכנתים, רון שילר, מנהל השיווק, רינת אדי (אחותו של דוד), מנהלת מכירות, שמעון דווינו, מפתח ראשי ועוד שישה עובדים.

האתגר: "בעיקר ההתמודדות הטכנולוגיות".

מה הסוד: "אנחנו חברה שמאמינה במטרה מעבר למודל העסקי".

מה באופק: "לקפוץ לשוק הגדול. הכלי שלנו תומך בעברית, ערבית, אנגלית ורוסית, ומשם ההתאמה לכל שפה אחרת היא פשוטה יחסית".

עסקים חברתיים

בריילו | מוצרים מעוצבים בשילוב כיתובי ברייל

"פריט רגיל כמו צעיף פתאום מקבל משמעות ותוכן"

בעלים: שרי סגל־בן מיכאל (38), הדס ברטל־בלום (37) ומיכלי מררי (44).

איפה: מושב בני־ציון

התחלה: הרעיון צץ במוחה של סגל־בן מיכאל כשראתה חולצה עם כתב ברייל ב"חנות למשמעות" בעכו, חנות שמעסיקה צעירים בעלי מוגבלויות. "אני באה מעולם התוכן ועיתונאית, ובאיזשהו שלב החלטתי לעסוק בעסק חברתי", היא מספרת. "נתקלתי במודל המדהים של טומ'ס שוז, שנותנים זוג נעליים לילד שצריך על כל זוג שמישהו קונה, וחיפשתי מודל חברתי משלי. כשראיתי בחנות בעכו חולצות עם כתב ברייל זה הצית לי רעיון להפוך ברייל לקוד".

הרעיון: "כל מילה בכתב ברייל מתורגמת למילה באנגלית ולשפה עיצובית. למשל, צעיף שכתוב עליו בכתב ברייל 'All you need is love' הוא פריט מרגש. פתאום יש משמעות ותוכן לפריט רגיל כמו צעיף".

(שאול גולן)

באשר למודל החברתי, היא מספרת שהן תורמות עשרה אחוזים מכל קנייה. "לא מהרווח, אלא מההכנסות עצמן. אותו כסף הולך לעמותת "כיוונים", למימון שעות הכשרה של צעירים עם מוגבלות, ובעיקר לנוער בתוכנית 'בגובה העיניים', תוכנית שיוצרת קהילה ומוציאה לבילוי נוער עם בעיות ראייה".

רגע של נחת: "הגיוס המוצלח בהדסטארט, הילדים שלנו שמזהים את אותיות השם שלהם בברייל וכמובן, לפגוש אנשים ברחוב לובשים משהו שלנו. מרגש שזה מתחיל להתפזר בעולם".

הקהל: מגוון, אך בעיקר נשים חובבות עיצוב וסטייל ואכפתיות.

מי בעסק: סגל־בן מיכאל חברה למעצבת הדס ברטל־בלום. "חברה אחרת חיברה לנו את מיכלי, אשת שיווק שאח שלה, נתי ביאליסטוק, הוא מנכ"ל המרכז לעיוור ובעל לקות ראייה. אנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה בכל העניין של שינוי עמדות".

האתגר: "לפרוץ החוצה. להיות מותג בינלאומי משמעותי וככה לתרום יותר. אנחנו שלוש נשים, אז זה גם אמהות וגם קריירה".

מה הסוד: "מבחינתנו הסוד הוא איך עושים גם וגם - גם מרוויחים וגם תורמים. גם לקנות מוצר טוב וגם לעשות טוב, זה ווין-ווין לכולם".

מה באופק: "התחלנו בהדסטארט, אחר כך הקמנו חנות אונליין ועכשיו אנחנו לקראת אתר לקהל בחו"ל".

ביקיינד | עידוד עשייה חיובית

"רוצים ליצור פה חברה אכפתית"

בעלים: ערן רוזן (29), דן ליבשוץ (33) ועידו פרנקל (36).

איפה: כל אחד עובד במשרד בבית שלו או במרחב עבודה בתל־אביב.

ההתחלה: רוזן: "הכרתי את דן בדרום־אמריקה לפני כמה שנים, ויחד הבנו שמעניין אותנו ליזום דברים שישפיעו לטובה על החברה. לפני שנה באתי אליו עם הרעיון של ביקיינד, ובהמשך עידו הצטרף לחברה כשראה כתבה שעשו עלינו בערוץ 10. הוא הציע לתת לנו קוד שפיתח ואנחנו, שראינו שהוא סופר כשרוני וערכי, אמרנו לו שאנחנו רוצים אותו ולא רק את הקוד".

(יריב כץ)

הרעיון: "אנחנו עסק חברתי חינוכי שמעודד עשייה חיובית ואכפתיות בין אנשים. אנחנו עושים את זה בעזרת פלטפורמה טכנולוגית ורשת חברתית (www.bkind.world), והייחוד שלנו הוא הכרטיס שפיתחנו, שבאמצעות קוד ייחודי מאפשר להתחיל שרשרת של מעשים טובים בין אנשים. כל מי שעשה מעשה טוב באמצעות הכרטיס, או שנעשה לו מעשה טוב, מעדכן ברשת וכך יודעים אם המעשה שלך הפך לשרשרת של מעשים טובים. אפשר גם לראות אם מכרים שלך עשו מעשה טוב ולעודד אותם".

רגע של נחת: "עשינו פעילות בבית ספר בבת־ים וגם המורים והתלמידים התחילו שרשראות של מעשים טובים. היה מדהים לראות שהם דחפו אחד את השני לעשות מעשים טובים. מרגש אותי לגלות שפונים אלינו כי רוצים ליצור פה חברה נדיבה יותר".

הקהל: בתי ספר, עיריות, מגזר ציבורי ופרטי.

מי בעסק: "כשהתחלתי את הרעיון רצינו לבדוק אם יש לנו 'מתחרים,' וכך יצא שפגשנו חבר'ה מדהימים שחשבו על רעיון דומה והוציאו אותו לפועל - יוגב קניג, אסף בר יוסף, מור רפאלי, ודניאל הרלב. אחרי הפגישה ראינו שיש חיבור ערכי ומטרות דומות, אז החלטנו לצאת לדרך משותפת. הם מגיעים מתנועות נוער והדרכה במכינות ובכל יום נמצאים במרכז חינוכי אחר בארץ".

האתגר: "מרבית ההכנסות הן מפעילויות, הרצאות ורכישת הכרטיסים, והיינו רוצים לפתח את זה. אנשים אוהבים לתת את הכרטיסים כמתנת שחרור או יומולדת, ואומרים ששמחו לקבל מתנה עם משמעות".

מה הסוד: "זה בוער בכל מי שבצוות שלנו, אנו רואים בזה משימת חיים. אנחנו רוצים שהחברה שהילדים שלנו יחיו בה תהיה טובה יותר".

מה באופק: "מסתכלים קדימה להגיע לכמה שיותר שיתופי פעולה בישראל ורוצים גם לפרוץ עם הרעיון לחו"ל".

דרך הידיים | חברת גינון שמעסיקה ומכשירה נוער בסיכון

נותנים לנוער כלים שיעזרו לו להשתלב הלאה

בעלים: סלע מרום (27), נשוי פלוס תינוק בן חודשיים

איפה: מושב צוחר, עוטף עזה

ההתחלה: "למדתי גינון טיפולי כדי לשלב שני עולמות: עבודת ידיים ועבודה חינוכית טיפולית.

הקמתי חברה לגינון שמפעילה תוכנית לשילוב נערים בסיכון. הנערים שנפלטו ממסגרות משתלבים אצלנו למשך שנה, ואז אנחנו עוזרים להם להתקדם. אנחנו לא רוצים שיישארו אצלנו לנצח, אלא שיקבלו כלים לחיים".

(ישראל יוסף)

הרעיון: "אנחנו נותנים לנערים כלים מקצועיים של עולם הגינון וכלים תעסוקתיים כמו איך לעבוד בצוות, מול מנהלים ומול לקוחות, ואיך לעמוד בזמנים, להתחייב ולהתמיד. הנערים, כמובן, משתכרים ואפילו מעל שכר המינימום. אנשי הצוות מקצועיים וממש פורשים עליהם חסות. אנחנו מקבלים נערים עם רקע של אלימות כדי לא לסגור בפניהם את הדלת לעתיד, אבל אם מישהו נוהג באלימות כלפי אנשים או פוגע בציוד, הוא יורחק ממשמרות".

רגע של נחת: "היה לי נער שגר לבד, נשר מבית הספר וחיפש את עצמו. לפני כמה שבועות הוא התגייס. היה לו כיף לעבוד אצלנו ולהרגיש כאילו אנחנו בית בשבילו, שהוא תמיד יכול לחזור אליו".

הקהל: "מוסדות, עסקים ובתים פרטיים באזור הנגב".

מי בעסק: "את העסק הקמתי לבד יחד עם קרן דואליס-יוזמה להקמת עסקים חברתיים. עמותת על"ם היא השותפה שלנו בצד החברתי ומלווה את המנהלת החברתית שלנו".

האתגר: "להצליח לגדול משמעותית, להתייצב ולהגיע להרבה מוסדות כדי שנוכל להעסיק עשרות בני נוער ולהעביר אותם תהליך משמעותי, כך שיצליחו לחיות חיים נורמטיביים".

מה הסוד: "להיות אנשים טובים, להאמין במה שעושים, לעשות הכל באהבה ומתוך תחושת שליחות. כאנשי חינוך גם ברור לנו שכדי ללמד משהו את הנערים אנחנו חייבים להחזיק עסק מקצועי ולתת ללקוחות את השירות הטוב ביותר".

מה באופק: "המטרה היא לשכפל את המודל שהקמנו. יש הרבה נערים שזקוקים להכשרה הזאת. לצערי, כרגע אין נערות שעובדות בחברה, אבל אנחנו פתוחים לרעיון, רוצים לשלב גם אותן ומאמינים שנצליח בכך".

בשיתוף בנק הפועלים