חייתי בתחושה שחיי עלובים כי אני רווקה
למרות שהיו הרבה דברים טובים בחיי, לא באמת הצלחתי ליהנות משום דבר. מבחינתי, כל עוד לא הייתה לי זוגיות, שום דבר לא נחשב. ולא רק שלא השכלתי להעריך את מה שהיה לי, תכופות הייתי מבכה על מצבי, ומבזבזת זמן ואנרגיה בלחפש מה רע אצל אחרים בכדי לחוש טוב יותר עם עצמי. אימון אישי
בימים רגילים הייתה מלווה אותי תחושה עזה של אדישות קיומית. הייתי קמה, הולכת לעבודה, עוברת את היום, חוזרת, אוכלת, טלוויזיה ולישון. בימים הפחות טובים הייתי מתעוררת בבוקר כשצמרמורת קרה של פחד זורמת לאורך גופי. המחשבה שזה לעולם יהיה ככה - שכל חיי אשאר לבד, ללא זוגיות, ללא תחושת חיוּת, מבלי לחוות את הנשיות שלי ומבלי לטעום את טעם החיים - היתה משתקת אותי, גורמת לי לרצות לצרוח, לברוח. וכשהימים היו מתחילים ככה, הם היו ממשיכים בכעס בלתי פוסק. כל דבר היה מכעיס אותי, כל דבר שימש כהוכחה לעליבות חיי, לכך שמצבם של אחרים טוב משלי.
למרות שהיו הרבה דברים טובים בחיי - משפחה אוהבת, חברים, עבודה מעניינת ששכר נאה בצידה, בריאות, מראה נאה וראש על הכתפיים - לא באמת הצלחתי ליהנות משום דבר, שכן מבחינתי, כל עוד לא היתה לי זוגיות, שום דבר לא נחשב. ולא רק שלא השכלתי להעריך את מה שהיה לי, תכופות הייתי מבכה על מצבי, ומבזבזת זמן ואנרגיה בלחפש מה רע אצל אחרים בכדי לחוש טוב יותר עם עצמי.
את השגרה הלא מלבבת הזו היתה שוברת חופשה של שבוע בשנה, שבוע אחד שבו הרגשתי חיה באמת. שבוע שבו נהניתי מעצמי, מחיי ומהאנשים שסביבי. והיו גם הרגעים שבהם שחררתי רסן ונתתי לעצמי חופש לעשות דברים מבלי לבחון עד הסוף את תוצאות מעשיי, משום שלא יכולתי לשאת עוד את התסכול שבתוכי; רגעים בהם "פרקתי", או נכון יותר - הקאתי את רגשותיי החוצה, לרגע חשה שחרור אדיר, ובמשנהו אוכלת את עצמי על התנהגותי. והיו גם את הרגעים שהיו קשורים בגברים שמעת לעת הפציעו בחיי. אז, מבלי לחשוב על מה יהיה מחר, הייתי מתמכרת לסיפוק הרגעי, לשכחה, להבטחה, אף אם הקלושה ביותר. מתעלמת מכך שכאשר אני מוכרת את עצמי בזול, אני הורסת במו ידיי את הסיכוי לדבר שאני הכי רוצה - זוגיות הדדית, מאושרת ובריאה.
"כשתהיה לי זוגיות הכול יראה אחרת"
היה לי ברור שהבעיה טמונה בנסיבות המצערות, ושברגע שסוף-סוף אצליח להשיג את הזוגיות הרצויה, הכל ישתנה מקצה לקצה; בבוקר אתעורר עם חיוך, בעבודה אדע לקחת דברים בפרופורציה, ובאופן כללי אהפוך לאדם טוב יותר. נכון שכשהייתי מביטה סביבי, ראיתי שברוב המוחלט של המקרים זה לא מה שקרה לאנשים שהיתה להם זוגיות - הם לא באמת היו מאושרים, ותמיד מצאו משהו להיות מתוסכלים בגללו. אבל זה לא הטריד אותי. "אחרי כל מה שעברתי, אני אדע להעריך את הזוגיות שתגיע", הייתי מספרת לעצמי.
המסע ששינה את חיי
השנים חלפו, ואף שהכרתי גברים שונים, לא הצלחתי להגיע למנוחה ולנחלה. בכל פעם מחדש או שהגבר שמולי לא רצה בי, לפחות לא כבת-זוגו הרשמית, או שאני דחיתי אותו על הסף. בשלב מסוים היכתה בי ההבנה שזה לא מקרי. שיש משהו בי שגורם לתוצאות הלא רצויות, ושאם לא אמצא מהו ואשנה אותו, הסרט הרע יחזור שוב ושוב. התובנה הזו היתה הנקודה שבה יצאתי למסע ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה. מסע בו הפכתי מאדם שהיה רוב הזמן כועס ואומלל לאדם שברוב המוחלט של הזמן חש נינוחות ושלווה.
לכן כשהמטופלות שלי, נשים בגילאי השלושים ואף הארבעים, עדיין עושות לעצמן הנחות כמו אלו שאני נהגתי לעשות לעצמי במשך שנים, אני מודה בפניהן שאני מבינה אותן, כי אני עדיין זוכרת את הריגוש, את תחושת הכיבוש והניצחון, את רגעי הסיפוק, ואת האהבה קורעת הלב אך הבלתי מושגת, בה נתליתי לאורך השנים. אבל אני גם מספרת להן על הכאב שחוויתי, על תחושת ההשפלה, הכעס האינסופי והוויתורים. ולכן, אותם רגעי סיפוק חולף כבר אינם זוהרים בעיניי, להפך, הם מהווים לא יותר מאשר פגיעה עצמית.
"הפסיקי לספר לעצמך סיפורים ולתרץ לעצמך תירוצים", אני עונה להן, "מעבר למילים היפות ולרגשות הסוערים, הוא פשוט לא בחר בך! לא בדרך שאת רוצה, לא בצורה שתעשה אותך מאושרת, וזה לא שאת לא יכולה לפעול בהגיון. זה שאת לא מספיק רוצה, משום שעדיין אינך מוכנה לוותר על הסיפוקים הרגעיים ועל האשליה המתוקה".
את הטירוף שתיארתי את יכולה להפסיק עכשיו - אבל רק אם תעשי הכול כדי להגיע למצב של יציבות נפשית ושלווה פנימית. מצב בו אינך מונעת מפחד משתק ומתסכול מכלה שדוחפים אותך להתלות בכל דבר שיספק שכחה רגעית מהכאוס שבתוכך. רק ממצב זה תוכלי לפעול ביעילות להשגת מטרותייך, וגם ליהנות מאלו שכבר השגת. שכן אומללות היא מצב פנימי, אבל היא בהחלט ניתנת לשינוי.
שרון שחף היא מומחית לאימון רגשי
