שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאה איני: "איך קרה שהפכתי להיות האויב?"
    הזלזול בחיי אדם, האלימות ברחובות, רדיפת השמאלנים, קדחת הנדל"ן והטרור שמופעל על נשים ללדת עוד ועוד ילדים. לאה איני כתבה ספר עצבני על מדינה שירדה מהפסים
    עגלת סופּר, תינוק ומחבל תיאורטי הולידו את ספרה החדש של לאה איני. היא הייתה אז בכלל בעיצומה של כתיבת רומן אחר. אז - באוקטובר 2015, "בהתחלה של מה שנקרא בשם הרומנטי 'אינתיפאדת הבודדים'". כתיבת הרומן נעצרה. "זה לא היה הטרלול הרגיל אצלנו של כניסה לכוננות מלחמה. מדובר על מחבלים ילדים בני 15 ו־16, שאין מאחוריהם ארגון מסודר. אי־אפשר פשוט להפציץ את עזה. אי־אפשר היה אפילו לדבר על ממ"דים וחדרי מדרגות כאמצעי מיגון. והמצב הכאוטי הזה, בתוך העורף, הביא לגובה להבות מטורף. אני עוד זוכרת את התמונה של אישה נוסעת באוטובוס עם מערוך, כמו שאמרו לנו לעשות אז כדי להתגונן. לצאת עם מספריים לרחוב, כי המכה יכולה לבוא בכל רגע. נדמה לי שניסו להעביר אז חוק בהול: כלי נשק בכל בית בישראל. המערב הפרוע".

     

    "מתורגלים באבסורד", לאה איני (צילום: יונתן בלום) (צילום: יונתן בלום)
    "מתורגלים באבסורד", לאה איני(צילום: יונתן בלום)
     

    די מדהים. עברה שנה וחצי, והצלחתי לשכוח את כל זה לחלוטין.

    "אני לא הצלחתי. מי שיש לו ילדים לא יכול להתנתק. באחת מתוכניות הבוקר ישב אז מישהו מפיקוד העורף, ובפאנל סהרורי העלו אזרחים לדבר איתו. אישה אחת התקשרה, 'אתם אומרים לנו להיזהר, אבל לי יש ילד קטן בעגלה, אני חייבת לצאת איתו. מה אני עושה אם מחבל תוקף אותי בקופת חולים או בסופר, אם הילד בעגלת קניות או על הידיים?'

     

    "אז הוא חשב רגע ואמר לה, 'צאי, תמשיכי את החיים כרגיל. אם מגיע מחבל לסופר - תהדפי את הילד עם עגלת הקניות לכיוונו של המחבל. תפחידי אותו, תשבשי לו את הכוונות ותברחי. אם יש לך מטרייה את יכולה להשתמש גם בה'. פתרון יצירתי, אתה חייב להודות: להשתמש בעגלה בתור מרכבה. התינוק, עם הירקות והקניות, רוכב על טנק קטן. אנחנו הרי מתורגלים כבר באבסורד מסוג כזה. אתה צוחק עכשיו, אבל לי יצא עשן מהאוזניים".

     

    העשן הפך לאבק בנייה וחול מדברי ב'תשאלי' (הוצאת דביר ומכון הקשרים) - נובלה עצבנית ופעורת עיניים, שבה איני משתמשת בגיבורה נטולת שם כדי לבדוק ולתעד: איך הפכו החיים האזרחיים כישראלית לשדה קרב וכוח, גם במרחק מוגן ממחבלים וכלי נשק. בניית בית, שליחת ילדים למערכת החינוך, תקשורת פשוטה עם שכנים - נצבעים בסימן מלחמה והכנעה. פתיחת הרומן מתארת את הרגע שבו הגיבורה מקבלת ממכבסה ציבורית את בגדיה מעורבים בבגדים זרים, לא מוכרים. במכבסה הלאומית, אומרת איני, אין הבדל בין הבגדים שלך לבגדים של אחרים, אין מרחב פרטי, והגבול בין שגרה לחירום לא מתקיים ולו לרגע.

     

    "תשאלי", נובלה עצבנית ופעורת עיניים (עטיפת הספר ") (עטיפת הספר
    "תשאלי", נובלה עצבנית ופעורת עיניים(עטיפת הספר ")

     

    איני היא סופרת ותיקה, מוערכת. העשור האחרון ציין שינוי משמעותי במעמדה, בתשומת הלב שהיא מקבלת, באהדת קוראים, מאז פרסום הרומן האוטוביוגרפי 'ורד הלבנון' ב־2009 ("חיבוק קאנוני", היא אומרת, "אחרי שנים מרות של התעלמות"). סופרים אוהבים להכריז שהם לא כותבים כדי לקבל אהבה או הכרה ממסדית. גם איני. ספרה החדש בהחלט מוכיח את הנקודה, וכמו מאפשר לקוראים שגילו אותה, למשל בספרה האחרון 'בת המקום', להפנות לה עורף. גם הביקורת מוזמנת להסתייג, כפי שקורה אצלנו לא פעם, מכתיבה פוליטית גלויה וישירה מצד סופרת אישה.

     

    "היו פעמים שכתבתי כמתאגרפת בלי כפפות ובלי הסוואה, והיו פעמים שהתאגרפתי עם הסוואה. אבל הספר הזה לא מתפייס. כתבתי אותו בתור אמא, קודם כל, והאמא עומדת כאן לפני הסופרת. אני בת 54, יש לי בת אחת, ואני מאחלת לעצמי להפוך לסבתא בשנים האלה. תהיתי אם גם הבת שלי תקבל את העצה הזאת, להשתמש בעגלת תינוק כטנק; אם גם היא תחווה אותם מחזורים של מלחמה, שבה האזרחים מצופים להתגונן עם מערוך מטבח".

     

    הגיבורה שלך היא אישה נורמטיבית. כמו גיבורות אחרות שכתבת, את הודפת אותה למצב קיצוני – הבית שהיא מבקשת לבנות הופך למלכודת קרקסית של ליקויי בנייה וטיח מתפורר.

    "זה לא דימוי מבחינתי. ולא רק בגלל שאני ואנשים סביבי חיים את הג'ונגל שהוא שוק הנדל"ן הישראלי. במובן הכי פרטי, בתור בת של אבא ששרד את השואה, של אמא שהייתה עקורה ומהגרת - גלות וגירוש וחורבן הם מבחינתי דבר ממשי. כמו כל היהודים שהתיישבו כאן, ההורים שלי עברו תלאות ורצו להקים בית קטן וצנוע. בהרבה עבודה קשה ורצון טוב. הם היו אזרחים טובים, וכשצריך גם חיילים טובים. ומה יצא מכל זה?

     

    "מוכרים לנו אשליה של בית לאומי, של מולדת והמנון וטקסים. אתה צריך להגיד תודה על הבית המתפורר שיש לך - כי בדלת כבר דופקים הנאצים ודאעש. משכנעים אותך להרגיש שאתה שייך למקום רק על סמך פחד וחרדה. גאוות יחידה שמתבססת על שנאה. לכאורה, החיים שלנו יהפכו לנורמליים כשנתגבר על האויב התורן - על הערבים, על הפלסטינים, על איראן. אבל כשהאיום הזה מתחיל להתקרר, עולה אויב חדש: השמאל, או כל קול שמזוהה עם מחשבה הומניסטית. כל מי שלא מספיק חזק מבחינת הרוח הפשיסטית. בסבבים הקודמים של הלחימה, אפילו ב'צוק איתן', עוד היה אפשר לעמוד ולדבר על פוליטיקה בחדר המדרגות, בזמן האזעקה. חילוקי דעות עוד היו עניין לגיטימי. אבל היום אני כבר שייכת ל'אויב', כלומר לשמאל. בוגדת. איך קרה שאני הפכתי להיות האויב? מה פשעי? הרי אין לי בית אחר ללכת אליו, גם אם תגיד לי ללכת לעזה או לעזאזל. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהבת שלי, שחינכתי אותה לאהוב את המקום הזה, תיחשב לזרה ולא רצויה כאן, ואני לא רוצה להפוך לסבתא שמדברת עם הנכד שלה בסקייפ".

     

    הפיכה להורה בישראל, לפי הספר, הופכת אותך למין בן ערובה. הגיבורה שלך היא אמא לבת יחידה – עניין שמראש מציג את המשפחה שלה בסימן חריגה. את מכירה את זה באופן אישי?

    "הורה לילד יחיד בישראל, גם בחברה החילונית ביותר, צריך לענות בלי הפסקה לשאלה לגבי ילדים נוספים. אתה לומד לספוג את הרמת הגבה מולך כהורה. אפילו משפחה עם שני ילדים לא נחשבת בארץ למשפחה אמיתית. זה חלק ממבחן רחב יותר שבודק אם אתה משלנו או לא. כמו הגיבורה שלי, ראיתי שמורה אחרי מורה בבתי הספר של הבת שלי מתייחסות לנקודה הזאת, וברצינות מוחלטת. הילדה עצמה, בשאלונים נוסחתיים, צריכה להכריז כמה אחים ואחיות יש לה, ולא אם יש לה בכלל אחים. זה עניין שיטתי, שמקבל פנים בשיחות יומיומיות, ובכל תהליך החניכה בבית הספר. קל להיכנס לך לקרביים כשמתעלמים מהרעיון של בחירה פרטית, אינדיבידואלית, כמו הבחירה לגדל ילדים וכמה ילדים.

     

    "גם אני, באופן אישי, לא רציתי שהבת שלי תגדל כבת יחידה. כמובן שאם מישהו לא מעוניין להיות הורה, זאת זכותו, וגם להיות הורה לילד אחד. אבל אני רציתי שלבתי יהיו מיומנויות חברתיות שלא רוכשים אם אין עם מי להתווכח על שלט הטלוויזיה. ולצערי, זה לא קרה. וניסיתי. גם על זה צריך עוד לכתוב, על כל השעבוד ההורמונלי שכרוך בטיפולים".

     

    את לא כותבת את זה במפורש בספר, אבל נדמה שמהדהד כאן גם הרעיון שהקמת משפחה גדולה היא תגובה מוקדמת לאפשרות של שכול ומות ילדים במלחמות, בצבא.

    "כשחוקרים אותך כהורה לילד יחיד, גם זה יעלה, באופן ישיר או עקיף. בתחילת שנות ה־90, בתור אמא צעירה, פירסמתי את הרומן 'גאות החול', שהגיבורה שלו היא אלמנת צה"ל שמקימה אוהל על הקבר של בעלה. כשהאמהות האחרות בגן גילו שאני סופרת, הייתי שומעת בדיוק דברים בסגנון הזה: 'אני כל כך שמחה שיש לי בת ולא בן, בגלל הצבא'. אמהות לתינוקות שעוד משחקים בארגז חול אמרו לי שכבר עכשיו הן משקשקות. אלה בורות שלא מדברים עליהם, על המחיר של חיים בפחד מתמיד כאילו הוא עניין נורמלי.

     

    "כשאתה מבין שרק משפחה של שלושה־ארבעה ילדים נחשבת למשפחה אמיתית, אתה מבין איזה תפקיד השואה, השכול, הבית היהודי משחקים. הרי לא מולידים ילדים, אלא 'עושים אותם'. אנחנו מגויסים, וגם המשפחה מגויסת. והעצה הזאת, ההתעניינות הכביכול הורית הזאת, היא דרך לנרמל את הפחד - לאמץ היגיון הפוך שאומר שצריך הרבה ילדים בגלל הסיכוי שילד ימות בצבא, במקום לבחון אותו, לצאת נגדו, לשאול שאלות".

     

    בהערה יחסית צדדית, אבל נוקבת, הגיבורה בספר מזכירה הפלה שעברה סמוך למלחמת המפרץ, ואת ההקלה המוזרה שבאה איתה. "הייתה זו הפעם הראשונה שבה רווח לי... לא הייתי מן הסתם לוליינית אמיצה דיי על מנת לסכן את תינוקי בפעלולי על־החיים־ועל־המוות של אוהל השאול". גם אם לא מדובר בספר אוטוביוגרפי, איני שותלת בו חוויות אישיות, כמו במקרה הזה.

     

    "זאת הייתה הפלה מאוד כואבת, בשלבים מאוחרים של ההיריון. אבל באמת הייתה לי תחושת רווחה, שלא הייתי צריכה לעבור את המלחמה עם תינוק. גרנו אז ברמת־גן, שספגה טילים באופן ישיר. והיה דגם מיגון מיוחד לתינוקות למקרה של התקפת טילים כימיים. אם יוצאים מהפיתה הישראלית, אם חוצים את הכביש ומסתכלים על הסצנה הזאת מהמדרכה השנייה - אתה חייב לתהות לגבי הטירוף. אתה חי כביכול בחברה מודרנית, שמתיימרת להיות מערבית ודמוקרטית, ואתה מקבל על עצמך באופן צייתני את התרגול הזה. אני מאוד לא אוהבת להיקרא 'דור שני', אבל סבתא שלי מתה במקלחות של הנאצים. הדיבור על תקיפה בגז כימי מוביל אותי מיד לשם. הייתי אמורה ללדת ממש בתוך המלחמה. אז עכשיו לשים תינוק בן־יומו באוהל הזה?"

     

    כחלק מאותו אבסורד, הגיבורה שלך צריכה להמציא לילדה שלה אילן יוחסין לאלבום שורשים.

    "הבת שלי גדלה בידיעה שיש פער בין הבית לבית הספר, בין הקודים שלנו והקודים הרשמיים. כשהיא הגיעה עם פורמט מוכן של אלבום שורשים, ניסיתי לומר למורה בעדינות שאין לנו כמעט משפחה, שזה נושא רגיש ועדיף להגיש עבודה מסוג אחר. אבל היא פשוט לא קיבלה את זה. זה עניין סמלי - אין לנו עתיד, רק עבר מדומיין ורעיל. אבל לא אמור ולא יכול להיות דגם אחיד של משפחה. אנחנו לא הדוכס מקיימברידג' עם שושלת חוטרים וענפים היסטורית. מותר שיהיו משפחות קטנות, מכל מיני סיבות. מותר להתרחק מחברי משפחה. שלא לדבר על העובדה שאין אדם שלא נוגע בו השכול, ויש משפחות שענפים שלמים נגדעו מהן. אבל המשפחה הישראלית אמורה למלא מין מכסה מדומיינת, את הפנטזיה של 'עם לבדד ישכון'. אז במקום שהבת שלי תעמוד עם משפחה של שלושה עד חמישה דודים מול משפחות בגודל שבט אצל שאר התלמידים, בראנו יחד משפחה. אחר כך עוד היינו צריכים להדביק לאנשים המומצאים תמונות. המורה רצתה שקט תעשייתי, ואנחנו סיפקנו אותו, את הסוף הטוב למעשייה הזאת".

     

    הבית החדש שהגיבורה קונה, בלב יישוב כפרי, בעצמו מתמוטט ונסדק, בלי עזרת טילים. חומרי בנייה זולים, חיסכון של חברת בנייה. מצבורי הניילון והמסקינגטייפ מסיבובי מלחמות קודמים משמשים את הגיבורה ובעלה כאלתור אזרחי.

     

    איני ובעלה, נוירו־פסיכולוג במקצועו, עברו כמה וכמה בתים לאורך 20 השנה האחרונות. היא ראתה במו עיניה את קרעי הנייר שנתחבים לקירות הבית, את הבנייה הסמרטוטית "שמוסווית היטב מתחת לבית יפה". היום הם גרים בדירה בגבעתיים, "תחת משכנתה גדולה. בעלי חגג 59, ואנחנו עדיין במצב של זוג צעיר מבחינה כלכלית, בגוף של אנשים מבוגרים. אבל כל המדינה הזאת נמצאת בגיל ההתבגרות שלה. כולנו כמו נערים בגיל ההתבגרות, שלא מפסיקים לכופף אחד לשני את הידיים, כאילו החיים כאן לא מספיק קשים גם ככה. אנחנו מתקוטטים אחד עם השני בתוך ערימת החרא, ויש מי שבונה ארמונות למעלה, בראש הערימה".

     

    "יש לי מראה של מורה או דודה", אומרת איני כשאני שואל אם מאבקי ההישרדות היומיומיים שהיא מתארת הפכו אותה לאדם ממולח או תקיף יותר. "נהגי מוניות רואים אותי וישר מוסיפים לנסיעה סיבובים מיותרים. אבל למדתי עם השנים להילחם ברמאויות קטנות, ברשלנות של בעלי מלאכה שנובעת בדיוק מהזלזול הכללי יותר בחיי אדם - איזה ערך יש לרכוש, אם מלחמה היא עניין מחזורי וטבעי? כולנו שחקנים בריאליטי הגלותי ששמו 'הישרדות', ובינתיים הקבלן הלאומי פשט רגל, והמנוף מתמוטט לנו על הפנים".

     

    המשפחה שאת מתארת בספר עוברת מין גיבוש צבאי מול הבית המתפורר.

    "כשהיינו זוג צעיר, בעלי ואני, לא היה לנו חדר ביטחון בבניין. אז החלטנו שהמקלחת היא החדר הכי אטום בבית. אני זוכרת שבפעם השנייה שהיו אזעקות בעלי נכנס לשם - הכלבה כבר הייתה מצונפת שם רועדת - עם כרית ענקית. חשבתי שהוא רוצה לדאוג שיהיה לנו מושב נוח, כי ישבנו על הרצפה כמו טיפשים. חבשנו מסכות אב"ך, ופתאום, משום מקום, הוא שם לי

    את הכרית הענקית על הראש, בשיא הכוח. לא יכולתי אפילו לדבר בגלל המסכה. רק כשהודיעו ברדיו שאפשר להסיר מסכות, והוא נתן לי לזוז, שאלתי אותו מה לעזאזל הוא עושה. הוא אמר, 'רציתי לשמור על המוח שלך, אני לא אוכל לשרוד אם הוא לא יתפקד'. זאת רומנטיקה נוסח ישראל. בפעם אחרת, כשלא מצאתי את כתב היד של 'גאות החול', גיליתי שהוא עטף אותו בניילון והטמין אותו במקלט, כדי להגן עליו אם הבית יתרסק בהתקפת טילים".

     

    עושה רושם באמת שהספרים הם התחמושת שלך. נשק יום הדין.

    "אבא שלי פחד כל חייו שיתפסו אותו, שיחילו עליו את המנגנון, את השיטה, את הפתרון הסופי. בשבילו המנגנון הזה היה מוות. בשבילי, המנגנון הזה הוא המנגנון שמאיים לקחת ממני את החירות הקטנה הזאת, שהיא פנימית. אבל גם אני חיילת ישראלית טובה, בסופו של דבר, וגם אני יודעת להילחם בחזרה. אני כותבת ספרים. הם לא נמכרים בעשרות אלפים, אבל אני משמיעה את הקול שלי. ואני נאמנה לעצמי, גם אם זה מאמץ דון קישוטי. כן, כשאני כותבת אני מרגישה שלא יתפסו אותי. אני אמשיך ואיאבק 'בכם'. לא תגרמו לי להיות אחת מההמון, להיות אבק מנשֵב או עדר. ואם זה אומר להישאר קצת נערה או אידיאליסטית או תמימה - מה רע בזה?"

     

    הראיון התפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים