שחר מגן, רווק, נולד בשנת 1976 וגדל ברמת־גן. למד בתיכון תלמה ילין, בצבא שירת כמדריך נ"מ, למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. ב־2006 פירסם את הרומן 'שחיטה שחורה' והיה מועמד עליו לפרס ספיר לספרות. לאחר מכן כתב לטלוויזיה והשתתף ביצירת סדרות כמו 'חשופים' ו'ילדי ראש הממשלה'. כעת משודרת ב־HOT העונה השנייה של הסדרה 'בתולות' שיצר יחד עם אדם סנדרסון. כותב בימים אלה סדרה לקאנאל פלוס, ערוץ הכבלים הצרפתי, וגם עובד על העונה הבאה של 'בתולות'.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"בדיקת מח עצם בגיל 3. בגב. כאבי תופת. בלי הרדמה. אני זוכר שלא נתנו לאמא שלי להיכנס ותפסו אותי בידיים. וצרחתי. היו לי פריחות וחום ולא היה מושג מה יש לי, עשו המון בדיקות ופחדו ממלא דברים. תחושת המחלה הזו, שיש משהו בגוף שאתה לא שולט בו, זכורה לי היטב. אחר כך הגיע מומחה וזיהה שזו קדחת מקרצייה של כלב".

איזו עצה היית נותן לשחר מגן בן ה־16?

"זה דבר טוב להתלהב. המילה מתלהב הייתה כינוי גנאי אצלנו בשכונה, אז אתה מרגיל את עצמך לצנן את עצמך פה ושם, לא להראות מה מסעיר אותך באמת. וזה הרי דבר כל כך יפה, להתלהב, להפליג במחשבות, לדמיין שאפשר יותר. ואחרת".

מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

"נסעתי פעם עם חברה לספרד. ושתינו אבסינט, 'הפיה הירוקה'. אומרים שבגלל המשקה האלכוהולי המוזר הזה ואן גוך חתך את האוזן, ואוסקר ויילד הבטיח שאחרי כמה זמן רואים דברים מופלאים. אז לרגע ראיתי בעין הפחות טובה שלי, וזהו, שום פלא ושום כלום. הקיבה נהרסה, הקאנו ולקח לנו את שארית הטיול להתאושש מהפיה הזאת".

מתי היית הכי מאושר?

"גיל 15, הגעתי לבית הספר תלמה ילין מרמת־גן ופגשתי שם את החברים הכי טובים שלי, עד היום. אנשים שהדבר היחידי שעניין אותם זה לא להיות כמו כולם, אבל בסוף נראו כולם קצת אותו דבר. תקופת הנעורים, שיכולה להיות איומה, הייתה נפלאה. הרגשתי שאני נמצא בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות ושאני יכול להיות כל דבר שאני רוצה. אני חושב ששם פיתחתי את היהירות, שזו תכונה חשובה ליצירה - כל עוד בסוף היום אתה בטוח שעוד רגע יעלו עליך ושעבדת על כולם ושאתה לא מי יודע מה".

אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזר?

"המהפך של 77', הייתי רוצה להיות ברחובות באותו ערב, לראות את האופוריה, להיות שותף לרגע הזה. זהו רגע חד־פעמי ונטול ציניות, והוא גם כמובן רגע מאוד בעייתי, בעיקר בגלל מה שבא אחריו, ובגלל מה שיש פה היום".

מתי בכית לאחרונה?

"בסרט 'וויפלאש', שצפיתי בו באיחור. משהו ברצון של הנער הזה להיות יותר, לא להיכנע לבינוניות, להתמכר לאובססיה, זה שבר אותי".

מה היה הרגע הכי מביך שלך?

"כתבתי פעם, לפני שנים, תפקיד לשחקנית ענקית שאני מאוד אוהב. פניתי אליה בהיסוס גדול, הבהרתי לה שהיא הייתה ההשראה להכל וזו חייבת להיות היא ורק היא. היא נעתרה, אבל בסוף לא התאימה לתפקיד. מכל מיני סיבות שבכלל לא קשורות אליה, אבל התחושה הייתה של מבוכה במקרה הטוב ושל הונאה במקרה הפחות טוב. מאז אני לא כותב לשום שחקנית, לא מדמיין אף אחת וגם אם כן אני לא מספר לאיש. כמעט".

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?

"ממגי אזרזר. כשעשינו את החזרות לעונה הראשונה אז לדברים לקח זמן לשבת טוב, ככה זה תמיד. אבל לתסריטאים יש פחות סבלנות לתהליכים האלה, הם רוצים מיד ועכשיו. מגי כל הזמן אמרה לאדם ולי, 'שוויה שוויה, חכו לצילומים'. ואני הייתי מסתכל עליה במבט של חתול שנתקע בכביש ורכב עומד ומסנוור אותו, מבט כזה ששואל מתי יתחילו לנסוע. זה יכול לחרפן כל בן אדם ובטח שחקנית בתפקיד ראשי. אבל אז הגיע יום הצילומים הראשון והמצלמה נדלקה והיא נתנה גז כמו שרק היא יודעת".

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

"כשהייתי בצבא שמרתי איזה לילה עם מישהו. פטרול בבונקר. היה ערב קיץ והייתה שיחה מאוד יפה וכנה וגם קצת אינפנטילית, משהו שרק הצבא יכול לאפשר. כל אחד סיפר מה הוא באמת רוצה לעשות בחיים. ואז אמרתי בפעם הראשונה שאני רוצה לכתוב. זה היה מאוד מהוסס, כי מי אני ומה אני ומה כבר יש לי להגיד. והוא הסתכל עליי ואמר לי, 'עזוב, אין לך את זה'. לא אשכח את זה בחיים. אני זוכר הכל, את הבונקר, את הקיץ, את ריח המדבר. אבל למזלו דבר אחד אני לא זוכר - את השם שלו".

מה הדבר שחסר לך כדי לשפר את איכות החיים?

"שינה עמוקה. ברגע שאתה עובר את גיל 40 אתה כבר לא מצליח לישון שמונה שעות רצוף, זה משהו שמשותף לכל החברים שלי כמעט, מסתובבים טרוטי עיניים ומקוננים על האיש שמרעיש עם הפחים בארבע וחצי לפנות בוקר. כל דבר קטן ושטותי הופך מטריד ומפלצתי ברגע שאתה נשכב במאוזן".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"העובדה שיותר ויותר אנשים שאני מכיר עוזבים את הארץ. זה לא רק משגע אותי, זה מעציב ומערער. לא כי הם טועים, כנראה שהם לא, אלא כי אני יודע שאני לא מסוגל לעשות את זה. אני מחובר למקום הזה בצורה כל כך עמוקה. אני אפילו לא יודע למה אני קשור. לשפה? לשרבים? למטקות בים? זה משהו שאני לא מנתח אותו יותר מדי. ככה זה וזהו".

מה התופעה שהכי מייצגת את 2017 לדעתך?

"בינג'. חוסר היכולת לחכות לעוד פרק. הרצון לקבל הכל ועכשיו. זה גם דבר רע כי צריך ללמוד לדחות סיפוקים, אבל זה גם דבר נפלא כי הוא מאפשר לכותבים להתייחס לכל הסדרה כפיצ'ר אחד ארוך".

מי היה משחק בסרט על חייך?

"הייתי רוצה להגיד גל תורן, הוא גילם את אחיה של דינה סנדרסון, בחורה שהייתי שמח שתהיה אחותי. אבל תכלס נראה לי שזה יהיה יותר בכיוון של יובל סמו. זה יהיה פחות מצחיק מ'אלישע', זה בטוח".

ספר לנו סוד בבקשה.

"פעם הייתה לי התמכרות לא ברורה למרב מיכאלי. בתחילת שנות ה־20. קראתי בצמא כל דבר שאמרה, האזנתי לה, הערצתי אותה כמו אחרון הגרופים. אחר כך עבדתי ב'מעריב' והייתי צריך לארגן לה טיסה לראיין את ארווין יאלום - כי מתברר שהיא מאד חיבבה אותו. אז יחד עם כל פרטי הטיסה שנשלחו כיאה לשנות ה־90 עם שליח, שלחתי לה גם ביצת שוקולד. היא הייתה מקסימה והתקשרה והודתה לי בחום. אין לי הסבר למה עשיתי את זה ומה ההיגיון שעמד מאחורי זה, חוץ מזה שהייתי בן 20, עובד שעות נוספות וצמא להכרה".

מה הדבר שאתה הכי שונא בעצמך?

"הקול שלי, הייתי מחליף אותו בלי לחשוב פעמיים. הוא נמרח מדי ותמיד נשמע שאני מקטר, גם כשאני מבסוט. הייתי רוצה את הקול של אלק בולדווין".

באיזה ריאליטי היית משתתף?

"'מאסטר שף'. זה הריאליטי היחידי שאנשים באים לעשות משהו טוב למישהו אחר ולא רק לעצמם".