שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גאונה וחצי: אלנה פרנטה עושה זאת שוב
    סדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה היא האירוע הספרותי הבולט של התקופה, ונראה שמעריציה רק הולכים ומתרבים. ענת עינהר ואריק גלסנר קראו את הרומן השלישי בסדרה, ומנסים להסביר איך הצליחה איטלקייה אנונימית להחזיר לספרות את כוח המשיכה

    ענת עינהר התחילה כחשדנית וסיימה כאחרונת המכורים

    פעם, אחרי כמה שאכטות עודפות של חשיש טהור, נדמה היה לי שנפתחו בפניי השערים אל זיכרונות הילדות העמוקים ביותר. התאכזבתי לגלות שבסופו של דבר אני משוגרת אל חזיונות שנדפסו בי מזמן, תמונות ממוחזרות שאין בהן גילויים חדשים או מסתורין מיוחד. לא אחת, בעת קריאת הכרך הראשון של סדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס), עלתה בזיכרוני החוויה הנרקוטית הכוזבת ההיא.

     

    מתוך הביקורות על הספר

    מתוך הביקורות על הספר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    'החברה הגאונה' נפתח בתעלומה: לילה צ'רולו, חברתה הוותיקה והכריזמטית של אלנה, נעלמת יום אחד בגיל 66, בלי להשאיר עקבות. אלנה הפגועה מחליטה לקרוע את המטפחת מעל פניה של לילה ולהשיב אותה לחיים במעשה הכתיבה. הספר חוזר אפוא לנקודת ההתחלה, למן רגעי החברות הקדומים ביותר של אלנה ולילה ועד ימי נעוריהן, ומתאר אותם לפרטי־פרטים, בגובה העיניים, במין בום־טראח תודעתי.

     

    אף שכ־60 שנה חלפו מאותם ימים, פרנטה אינה מניחה לאלנה, המספרת, לגשש ולו לרגע באפלת השכחה, לתעות בין חדרי ההיזכרות, לעכל את עוגיית המדלן. הזיכרונות נערמים כאן בזה אחר זה במלוא גופם, עד שלעיתים נדמה שכתיבתה של פרנטה היא, מעל לכל, מין מעשה רסטורציה נגרותי, המעמיד רהיטים יציבים ופונקציונליים לנוחות הקורא.

     

    הכרך השלישי של אשפית הניואנסים (הקיבוץ המאוחד) (הקיבוץ המאוחד)
    הכרך השלישי של אשפית הניואנסים(הקיבוץ המאוחד)
     

    לעומת לילה, המאופיינת שוב ושוב כ"רעה, רעה, רעה", אלנה היא הצלע ה"טובה" בחלוקה בין השתיים: שקולה, צייתנית, נשית, שקדנית מאוד. הרוח השקדנית הזאת סוללת אכן את אופן כתיבתו של הספר: האירועים, הזמנים והדמויות - כולם מתוארים עד דק. עינה הפקוחה של אלנה אינה גורעת מהקורא את כוונותיהן הנסתרות של הדמויות ואת דחפיהן, שוב ושוב היא פותחת אפיזודות בהקדמה מותחת, והפרקים נוטים להסתיים בשיאים דרמטיים. כך מחודדים חושיו של הקורא לקראת הבאות והוא מתפתה להפוך דף אחר דף, כמקובל בספרי נוער. זוהי כתיבה גולמית, סיפורית, כתיבה מקיר לקיר, בלי קומה נוספת של הרהור על התעתוע האורב להיזכרות, בלי הפשטה או תחכום אסתטי, עד שכמעט מתבקש להחליף את שם הספר מ'החברה הגאונה' ל'התלמידה המצטיינת'.

     

    מתי כבר יוצא הכרך הרביעי? (איור: ירמי פינקוס) (איור: ירמי פינקוס)
    מתי כבר יוצא הכרך הרביעי?(איור: ירמי פינקוס)
     

    אז מה משך כל כך הרבה קוראים להתאהב באלנה פרנטה, לדבוק בה ולעקוב אחרי ספרי הסדרה בקנאות, כאילו מדובר לפחות בהארי פוטר? אולי מתגנבת הנה דווקא מסורת אחרת, נפרדת ממסורת הקריאה. הרי אם יש לבעלי הפנאי שבקרבנו מכנה משותף בעת הזאת, אלו הן סדרות הטלוויזיה, או כפי שהן מכונות בקצרה מוסכמת, "סדרות". צופי הסדרות מדברים ביניהם בהתרגשות על הנפשות הפועלות, מתווכחים על טיבן, מנבאים את גורלן, מתאהבים בהן, מתאכזבים מהן עד עמקי נשמתם. מצהירים ברשתות החברתיות שעכשיו, משתמה עונה אחת, אבד הטעם לחייהם עד העונה הבאה.

     

    גם הפרויקט הנפוליטני של פרנטה מחולק למעין ארבע "עונות טלוויזיוניות", וההפרשים בין יציאתן לאור נדמים מחושבים, מורטי עצבים במכוון. הכרך הראשון מסתיים ברגע השיא שלו, אבל אז סוגרת עלינו פרנטה את דף הכריכה האחורי - זה שהמחיר "94 ש"ח" נקוב עליו - ומשאירה אותנו עם כאב ביציות מר. אנחנו רוצים את העונה הבאה - ועכשיו. בפתיחת הכרך השני, 'הסיפור של שם המשפחה החדש', כבר מפקידה לילה בידי אלנה שמונה מחברות ובהן גרסתה־שלה לקורות חייהן.

     

    על פי הנוסח המודרניסטי של פרנטה, סיפור־העל של לילה ושל אלנה הוא אותו סיפור ממש, ואין עוררין או סטיית גרסאות בין השתיים. לקורא בן־זמננו, שכבר שמע דבר או שניים על מציאויות סותרות, חפיפה כזאת יכולה לצרום. אבל דווקא השכנוע העמוק של אלנה והתנופה הסיפורית שלה, שאינה מתעלה אל הנשגבות וההטמרה, הם אלה שפיתו אותי להניח למיומנות השלמת הפערים והקריאה בין השורות שרכשתי בעמל רב, ולזכות בסמכות סיפורית סוחפת - אותו כוח מסמם המוכר לנו מסדרות הטלוויזיה. כאן כבר הודיתי ביני ובין עצמי: הופה, העונה השנייה הרבה יותר טובה!

     

    מרגע שעשיתי כן, נפער לנגד עיניי עולם הולך ומתעצם, מין אישון מתרחב שהכל נספג בו: החל מסיפור חניכה בשנות ה־60 ברחבי איטליה, וכלה בפרק היפה ביותר עד כה - הכרך השלישי בסדרה, 'הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו'. כאן אלנה היא סופרת צעירה של רומן סנסציוני מצליח, בת נפולי שנישאה לאינטלקטואל וחיה עימו בפירנצה. הכרך נפתח בשנת 1968, שיאה של מהפכה חברתית ומינית שמעמידה במבחן כל אישה ואיש בספר, בין שהם פועלים מנוצלים, מתעשרים־חדשים, אינטלקטואלים אמידים, נשים וגברים. כאן גם נפערת תודעתה הפוליטית של אלנה, ושכונת הפועלים הישנה, שהייתה לה פעם עולם שלם עם חוקים משלו, נצבעת בתיאורים ניאו־ריאליסטיים יפהפיים, המיישירים מבט לא־סנטימנטלי אל הייאוש והעליבות.

     

    זהותה של אלנה משוסעת בין התדמית הנועזת שהוציא לה ספרה, לבין נשיותה המתערערת לנוכח מתירנות מינית גואה, גברים ליברליים המסבירים לה מי להיות ואיך לחשוב, ופמיניסטיות רדיקליות מסרסות. לפעמים היא מודה שעדיפים לה "הגברים הישנים" מהשכונה, מי שלא היססו להכות את נשותיהם ולגמור עניין, על פני סתימת הפיות המשפילה של "הגברים החדשים", שהלהט הפוליטי שלהם מייתר את הנשים שלצידם ומדגיש את נחיתותן האינטלקטואלית.

     

    לרגעים נדמה שאלנה יצוקה בדגם נשיות שהתפורר ונפרץ זה מכבר, ואולי אף באישה שמרנית גם בזמניה־שלה (די להיזכר בשני ספריה של רחל איתן, 'ברקיע החמישי' ו'שידה ושידות', המהלכים בזמנים דומים במקומותינו ומתארים גיבורה שבאה מרקע דתי נחשל וצמחה לסופרת מצליחה; אבל לצד האלימות והמין הכוחני שמטעימים לה גברים שתלטניים, כל העת מנשבת בה רוח חופשית והתרסה אינטלקטואלית, שמפוררת את כוחם עד דק). אלא שרק בחודש שעבר העלתה לינה דנהאם פוסט בבלוג הפמיניסטי LENNY, ובו היא מתוודה על הפער הניכר בינה - אישה צעירה שבני זוג מיניים מצפים ממנה לתעוזה אך עדיין מטילים עליה מורא ותובעים ממנה צייתנות - ובין האנה הורבת', בת דמותה האקסהיביציוניסטית מהסדרה 'בנות'. דנהאם מבהירה שם כמה מעט השתנה מאז, ועד כמה תקפות מחשבותיה של אלנה גם כיום.

     

    כמו דנהאם, אלנה של פרנטה מתארת בגילוי לב את הטכניקות המיניות של מאהביה, את מידת הסיפוק שהם מסבים לה, את כמיהתה הרומנטית לנינו, מין "מיסטר ביג" בא והולך. אבל מה עם הדחף המיני, "העמדה המינית" כפי שקרא לה פרויד, שורש המיניות של אלנה ולילה לאורך השנים? פרנטה מוחקת מתודעתה של אלנה כל זכר לפנטזיות שאינן רומנטיות, לפרוורסיה, לאוננות, וכופה עליה וידוי מעודן, חלקי מאוד. זאת גישה ספרותית שמרנית בעיניי, שמעלימה עין מאחד מיסודות החניכה המעצבים ביותר של דמות ספרותית מורכבת.

     

    אבל ככל שהקריאה מתמשכת, מזדקרת מהספרים הבנה אחרת, שעוקפת את ענייני המגדר - עניינים שאותי, לפחות, מייגעים די מהר. ככל שאלנה מתבגרת, מבשילה, מתעצבת ומשתכללת, כן זהותה הולכת ומתפרקת, הופכת זרה לעצמה, מתפצלת לכל רוח. כך קורה גם לסובבים אותה: הסוציאליסטים של שנות ה־60 מסתאבים מבלי דעת לקראת הקפיטליזם של שנות ה־80, החברים הקרובים ביותר נחשדים במעשי רצח והונאה, המשכילים מתגלים בערוותם הרגשית, ילד של אב אחד לובש בבגרותו תווי פנים של אב אחר, תרבות־הנגד מתגלה ככוח דוגמתי וריק מתוכן.

     

    ככל שמבטה של אלנה מתחדד פנימה והחוצה, כך אובד לו המיקוד, עד כדי טשטוש ואשליה: "אני אחרת שלי רצתה להתקומם מן המעמקים שבהם נקברה תחת קרום המתירנות, והתווכחה איתי בתוך חזי, עירבבה איטלקית וקולות מן הילדות, הייתי כולי כמרקחה". זאת בעיניי התפנית המלהיבה של הסיפור, רגע שמתעלה בחשאי מעל פני הריגוש והסאגה, עובר בשכנוע מהנוסח המודרניסטי לפוסט־מודרניסטי, ומגלה סוף־סוף את כוחה המצטבר, הסוחף, של הסדרה מתחילתה עד סופה. אין מדובר פה עוד בסיפור פרטי של אישה לא־מאוד־מרשימה, אלא בחדירה אל קרביו של המופע האנושי. ולא נותר לי אז אלא להפנות לחלל את השאלה הנואשת: מוח כוורת, מתי כבר יוצא אלנה פרנטה הבא? 

     

    אריק גלסנר מוחל לפרנטה אפילו על שנאת הגברים

    זינקתי על הספר הזה, התנפלתי עליו כמו ממארב בסוואנה, וטרפתי אותו בארבע־חמש תנופות לימין ולשמאל שכדוגמתן רואים בסרטי טבע. ואז עצרתי, מתנשם, מקנח את פי: מה זה היה?

    השטף הסיפורי כאן מדהים. יותר מאשר בחלק השני, אולי גם יותר מבראשון. לפרקים, זה שטף פראי וכמו כתוב בהינף אחד - ועם זאת תמיד בשליטה, לעולם לא כאוטי. אבל מה בדיוק הופך את הקריאה ברומן למהפנטת? נכון, ישנה העלילה. ואלנה פרנטה כבר הוכיחה לפחות פעמיים שאין כמותה בבניית עלילה לופתת.

     

    בחלק הזה, השלישי מבין ארבעה, התפצלו כבר דרכיהן של אלנה ולילה. בין גיל 24 ל־32 שלהן, בין 1968 ל־1976 - פרק הזמן שבו מתרחשת עלילת הכרך השלישי - הפכה אלנה לסופרת מפורסמת, נישאה לפייטרו, איש האקדמיה המבריק, בן למשפחת אצולה של השמאל התרבותי האיטלקי. היא חיה בפירנצה חיי אמידות ואנינות, יולדת שתי בנות, עיתונים מחכים למוצא פיה באשר לסערות הפוליטיות של התקופה: המאבק בין הקומוניסטים לניאו־פשיסטים, התסיסה בקרב הסטודנטים. גם נינו סאראטורה, מאהבה של לילה לשעבר, מתחיל לחוג סביבה, אולי אף מתעתד לנחות. ואילו לילה נותרה בנאפולי הנחשלת, עובדת כפועלת במפעל הנקניקים, חושדת שבנה אינו ילדו של סאראטורה אלא של סטפנו, בעלה־בנפרד האלים והמאוס, חיה עם אנצו טוב הלב באותו בית אך ללא יחסי אישות.

     

    לכאורה תם המאבק. מתח התחרות בין שתי החברות, שהזין את הסדרה עד כה, נראה פתור, והאופק העלילתי נדמה, לפיכך, משעמם. אלא שאז - "כבמטה קסם", אומרת הקלישאה - מחזירה פרנטה את לילה לחזית. תחייתה מפתיעה, אך בו בזמן אמינה מאוד ובעלת השלכות מעמיקות מבחינה סוציולוגית. בעוד אלנה נמצאת בפסגת האריסטוקרטיה התרבותית, לילה מתחילה להתעניין בעולם המחשבים הצעיר, והופכת למתכנתת מבוקשת. כך, במרוצת הרומן, מוצאת עצמה אלנה, לתדהמתה ולתדהמת הקוראים, שוב מאחורי לילה. במקביל, מרוויחים הקוראים גם תיאור מבריק של התבססות הטכנוקרטיה בעשורים האחרונים ושקיעת יוקרתה של ההשכלה ההומניסטית הקלאסית, שעליה שמה אלנה את יהבה מגיל צעיר. התחרות שבה לסדרה. העלילה דרוכה מחדש.

     

    ובכל זאת, בעיניי, הגדולה של פרנטה, עונג הקריאה העז בספריה, אינם נובעים דווקא ממתיחתם הנמרצת וההדוקה של קווי העלילה הגדולים. גם לא מהמבנה הכולל של הסדרה, כלומר מיכולתה להשתית סיפורת של כמעט אלפיים עמודים על יחסיהן של שתי דמויות ועוד כמה דמויות משנה קבועות. למעשה, המבנה הקשיח הזה נראה לי דווקא מגבלה של הסדרה, היות והוא חשוף ומאולץ מעט. הגדולה של פרנטה נובעת מכך שהקורא דרוך, שורה אחר שורה, לא כדי לדעת "מה הלאה?" אלא מתוך ידיעה שכמעט כל עמוד צופן בחובו איזו הברקה, איזו הערה מעוררת השתאות, איזו תובנה פסיכולוגית או פילוסופית, איזה ניסוח מושחז, מדויק, שרטוט תמציתי ועז של אדם, נוף פיזי או אקלים אינטלקטואלי. הדריכות הזו, שבאה על סיפוקה מדי כמה פסקאות, היא המוקד של הנאת הקריאה כאן. לא המתח העלילתי אלא הציפייה להתפעמות תדירה.

     

    השנים שבהן מתרחש החלק הזה הן, כאמור, שנים סוערות מאוד מבחינה פוליטית באיטליה. שנים של טרור שמאלי וטרור ימני. פרנטה מתארת את המעבר של חלקים אינטלקטואליים מהשמאל המסורתי, הקומוניסטי, לחשיבה רדיקלית יותר ויותר, ל"שמאל החדש". ובתוך התהליך הזה היא מתמקדת בצמיחתו של הפמיניזם הרדיקלי, פמיניזם שמאס בקפיטליזם ובקומוניזם כאחד, פמיניזם שטען לעליונות המאבק שלו על פני כל המאבקים האחרים. אלנה, למשל, שוקדת על כתיבת טקסט מסאי שטוען כי נשים אינן יודעות למעשה מי הן, משום שכל הקטגוריות של התודעה העצמית שלהן הן מעשה ידי גברים.

     

    התמה הזו נובעת מהמיקום ההיסטורי של החלק השלישי, אבל היא גם אחד הנושאים המרכזיים של הסדרה כולה, ואני משער שהייתה לה תרומה לא מעטה להצלחתה של הסדרה - בעידן חשדני ובדלני בכל הנוגע ליחסי גברים ונשים, כמו זה שבו אנחנו חיים. הן אלנה והן לילה חוות ברומן הטרדות והתקפות מיניות. הן אלנה והן לילה מביעות ברומן את הסתייגותן מחדירה גברית (לילה אף טוענת שהיא אינה נהנית באמת ממין, "המטרד של ההזדיינות", כלשונה).

     

    אבל מעבר לטענה הבלתי מעורערת בדבר זכותה הבסיסית של אישה על גופה, ומעבר לתזכורת הלגיטימית שיש כאן לדגדגן הזנוח (אגב, בצורה ביישנית ונבוכה למדי), יש בספר הזה אבק - ואולי יותר מאבק - של מה שניתן לכנות "שנאת גברים". וזו, כמו "שנאת נשים", נראית לי תמיד חולשה מוסרית. לא משום שצריך לאהוב "גברים" או "נשים"- בינינו, מה יש לאהוב? - ולא בגלל ה"אסור להכליל" הבנאלי. שנאת גברים, כמו שנאת נשים, היא לא פעם מוצא נוח מדי לביטוי האכזבה (פרטית או כללית) שמנחיל לנו הקיום. קל יותר לתלות את מפח הנפש שלנו במישהו, במישהם, מאשר להכיר בכך שהחיים עצמם הבטיחו ולא קיימו.

     

    את פרנטה, אם כן, אני קורא - מה קורא, טורף - לא בגלל האידיאולוגיה הפמיניסטית, או בגלל קווי העלילה הגדולים, אלא בעיקר משום שפרנטה היא אשפית הניואנסים של התקופה.

     

     פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

      

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים