שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שַדְרַךְ" של שמעון אדף: מה עומד מאחורי השם המסקרן?

    הרומן המד"בי הקצרצר "שדרך" מאפשר צעד נוסף של אינטימיות והתקרבות לקוראים שעוקבים אחרי שמעון אדף והביוגרפיה הפנטסטית שהוא מעצב לעצמו כסופר. מצד שני, הספר מדגים שוב את נקודת החולשה המרכזית שמאפיינת את כתיבתו

    הספרות של שמעון אדף - מהמשכילים, היצירתיים והייחודיים בין הסופרים הישראלים הפעילים היום - מבטאת לא פעם אדישות כלפי האפשרות להגיש לקורא סיפור עשוי היטב, מוצק, ממוצה.

     

    "שדרך". כמנהגו, אדף מפצל בין שני קווי עלילה (הוצאת רסלינג) (הוצאת רסלינג)
    "שדרך". כמנהגו, אדף מפצל בין שני קווי עלילה(הוצאת רסלינג)

    על פניו, הפרסום של ספרו החדש בסדרת הפרוזה הניסיונית של הוצאת רסלינג, אמור לשחרר את הקורא מציפייה כזאת. אבל 'שַדְרַךְ', סיפור ארוך או רומן מד"בי קצרצר (בספר 160 עמודים), דומה במובנים רבים לרומנים הקודמים של אדף - מבחינת סגנון, מבנה, זירת התרחשות, נושאים וטיפוסים ספרותיים. 

     

    אדף נוהג לפצל את סיפוריו בין שני קווי עלילה, ולהציבם זה מול זה כבבואות מרוחקות בזמן, במקום, או בשניהם. שם הספר מתייחס לדמות הראשית בסיפור המסגרת. "שדרך", במקור, הוא שמו של אחד מרעי הנביא דניאל במגילה המקראית. בספרו של אדף, הדמות המרכזית בעלילת המראה נקראת חנניה - שמו העברי של שדרך בטקסט המקראי.

     

    שמעון אדף. דמויות של נערי פלא ונערות מחוננות, נביאים ואנדרואידים (צילום: ליאור פז) (צילום: ליאור פז)
    שמעון אדף. דמויות של נערי פלא ונערות מחוננות, נביאים ואנדרואידים(צילום: ליאור פז)

    שדרך שייך למציאות עתידנית, טכנולוגית, חורבנית. וגם סיפורו שלו מתפצל. הקוראים פוגשים אותו בתחילת הספר, עם פתיחת המעקב שלו אחרי חנניה, מתבגר ישראלי משנות ה־80. שדרך עוקב אחריו כמרגל או כחוקר ביולוגי־היסטורי, בטכנולוגיה שמאפשרת לבני זמנו לחדור לתודעתן של דמויות מההיסטוריה הרחוקה. למרות הלינגו הצפוף ואוצר הדימויים הטכנולוגי שמשרת את אדף לתיאור הסיטואציה הזאת - מדובר במין סיאנס ודיבוק. ולמעשה, בדימוי אחר לכותב המתבונן בדיוקנו האישי, בעודו מגלה, תוך כדי כתיבה, את תולדותיו ואת אישיותו של אלטר־אגו בדוי.

     

    הפרוזה של אדף נצמדת לרוב לסיפורי התבגרות והרפתקה בלשית. כאן, מישור ההתרחשות הכמו־ריאליסטי סובב סביב היעלמותו של נער מוגבל שכלית, שאותו מחפשים חנניה והילדה שבה הוא מאוהב (הדמויות של אדף הן לרוב נערי פלא ונערות מחוננות, נביאים ואנדרואידים). קווי המתאר של הסיפור הזה מהדהדים, עם הזמן, בכיס פנימי של העלילה העתידנית: סיפור התבגרותו וחניכתו של שדרך. שתי הדמויות הראשיות מתוארות במצב של גילוי עצמי, רוחני, אינטלקטואלי - טרנספורמציה שמעורבים בה יסודות של התייתמות ומיסטיקה.

     

    גם הקוראים נמצאים במצב של פענוח כפול: היסטורי ואוטוביוגרפי. הזירה העתידנית בספר מצטיירת כגלגול היסטורי־פוליטי מוקצן של תקופתנו. "שדרות החדשה" שבספר ניצלה מאירוע טרור בינלאומי בזכות כיפת ברזל על סטרואידים. הסכסוך הישראלי־פלסטיני עדיין פועל - אבל בעולם לאומי פוסט־דתי, שבו המסורת היהודית היא צל זיכרון חמקמק. שתי אימפריות טכנולוגיות, מזרחית ומערבית, שולטות בכדור הארץ ובקולוניה האנושית של בני הירח. במקביל למסגרת התקופתית, האלגורית, הזאת - גם כאן אדף שותל פירורים סמליים לסיפור אוטוביוגרפי, שבו הוא משלב את עצמו במין שושלת יהודית־טכנולוגית. הוא מצמיד לחנניה את שם המשפחה "אדף", ואת הרקע הכללי שמזוהה עם ילדותו שלו. כך נוצר הרושם הטבעתי שהסופר מתבונן בדמותו שלו מאחורה.

     

    אף שהספר פחות מורכב מכפי שהוא יכול להישמע, קשה להציג את מסגרת ההתרחשות בצורה מסודרת. חלקים נרחבים בו כתובים ומעוצבים כסיכום תסריטאי־תקופתי - תופעה בולטת בספרות מד"ב, ואצל אדף בפרט. הדמויות נמצאות בתהליכי תחקיר וגילוי, והמידע נמסר להן מפי דמויות משנה, מושכלות ומתקדמות יותר מבחינת היקף ידע והבנה.

     

    החלק המעניין בספר הוא אפיזודה של התאהבות בין שדרך לדמות רב־מינית - שילוב של זכר, נקבה, יחיד ורבים. הנזילות והאקזוטיקה המיניות הן עניין מוכר מיצירות מד"ב ופנטזיה חייזרית, אבל בהקשרים מקומיים, אדף מבצע כאן צעד די חלוצי. בכלל, הספר הקצר הזה מעמיק את מה שנראה לי הנושא הרגיש והמעניין ביותר בפרוזה של אדף: הניכור של האדם לגופו ולמיניותו; הניסיון להתנתק מהגוף הפרטי ולהפוך אותו למושא חידתי של התבוננות ופנטזיה.

     

    במובן הזה, 'שדרך' מאפשר צעד נוסף של אינטימיות והתקרבות לקוראים שעוקבים אחרי אדף והביוגרפיה הפנטסטית שהוא מעצב לעצמו כסופר כמעט שני עשורים. מצד שני, הספר הזה מדגים שוב את החולשה או נקודת האדישות המרכזית שמאפיינות את כתיבתו: העולם הרגשי העז אבל המצומצם שנע לרוב בין ביטויי חורבן, פאתוס, מלנכוליה, הספד ופענוח עצמי. חוסר העניין ברגעים נייטרליים, פרוזאיים, של המציאות.

     

    אדף יודע לבנות קווי מסגרת לעולם ולסיפור מרתקים - אבל מתקשה לייצר דיאלוגים חיים בין שתי דמויות, בין שתי ישויות נפרדות. בכלל, נדמה ששפת הקוד, המינוח, חשובים לו יותר מהמראה עצמו, מהשתהות בתוך התמונות והרגעים שהוא יוצר. משהו בכתיבה שלו כמעט מסרב לאפשר לקוראים להשתקע בעולם שהוא חוזה כבמציאות ממשית, אורגנית. ברגעים שבהם הספר מרפה מהריצה קדימה, מסגנון של סיכומים ופתקאות מקופלות, מתגלה הכוח הממשי שלו ככותב.

     

    פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים