שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסיבה שבגללה אני מוכרחה לצלם נשים בלבד
    בשנתיים וחצי האחרונות צילמתי יותר משמונים נשים. נסעתי לאורכה ולרוחבה של הארץ, פגשתי חברות נפש וגם פגשתי את עצמי. פגשתי את הילדה שהייתי, הילדה שאיש לא ראה, הילדה שלא ידעה לראות את עצמה
    אני איילת לנדאו. נולדתי בקיבוץ משאבי שדה, אי שם, במדבר הרחוק. כשהייתי בת חודשיים עברתי מבית הוריי לבית הילדים הקיבוצי. אני רוצה לספר לכן זיכרון מילדותי: חושך, מיטה, ילדה במיטה, מתעוררת מחלום מפחיד או פשוט צמאה לכוס מים. יוצאת מהחדר ועומדת מול קיר, וגבוה על הקיר תלוי מכשיר אינטרקום, כמו מין בייבי סנס ענקי. והילדה קוראת בקול קטן "שומרת, שומרת, בואי", ומחכה שתבוא אליה. אם תבוא אליה.

     

    אני חושבת שרק כשנולד יהונתן, בני הבכור, הבנתי מה בעצם הייתה המשמעות של החוויה הזו עבורי, כילדה ובהמשך כאישה. בכל פעם שהוא היה מתעורר בלילה, הייתי ניגשת למיטתו, מרימה אותו, מחבקת אותו, לפעמים מאכילה, לפעמים פשוט מלטפת ולוחשת "ששש" חרישי עד שנרדם שוב. כשהיה מתעורר בחמש בבוקר (כן, הילד רפתן!), היינו מבלים את שעת הזריחה (אחרי שסיננתי כמה קללות כמובן) ברגעים נעימים של יחד. רגעים בהם הבטתי בו, באור הרך של הבוקר, והוא נראה בעיניי כדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. לקח לי זמן להסכים ולשאול את השאלה: "אני - התינוקת שהייתי, הילדה שהייתי, מי בא אלי בלילה כשבכיתי? כשהייתי רעבה? כשרציתי חיבוק? מה עשיתי בחמש לפנות בוקר כשהתעוררתי לבדי במיטת הברזל האדומה, מוקפת בילדים בודדים כמוני. האם מישהו הביט בעיניי? הביט בי? ראה אותי?"

     (צילום: איילת לנדאו ) (צילום: איילת לנדאו )
    (צילום: איילת לנדאו )
     

     (צילום: איילת לנדאו ) (צילום: איילת לנדאו )
    (צילום: איילת לנדאו )

    אני נוסעת יחד אתכם שלושים שנה קדימה בזמן. מבצע "צוק איתן". הדרום בוער, הארץ רועדת. אני חווה ימים קשים של חרדה עמוקה. בשביל להרגיע את הנפש, נרשמתי לקורס צילום שעתיד היה לשנות את חיי, וקיבלנו שיעורי בית – לצלם דיוקן. פורטרט. מעולם לא צילמתי פורטרט. תמיד התביישתי לגשת ולבקש "אפשר לצלם אותך?", וגם לא רציתי לצלם אדם בחשאי, מבלי שידע שלכדתי רסיס מנשמתו בעדשת המצלמה שלי. אז צילמתי בניינים, אובייקטים, נופים שאהבתי. רק לא אנשים. אך מכיוון שאני תלמידה מצטיינת, יצאתי נחושה וחדורת מוטיבציה אל עבר המשימה – אני הולכת לצלם פורטרט. של בן אדם, חי ונושם.

     

    הגעתי לביתה של נטע, אישה שאינני מכירה ושרכשה ממני שבוע קודם לכן בגדים במכירת יד שנייה שערכתי בביתי. רציתי לצלם אותה לובשת את הבגדים שהיו פעם שלי, רק בביתה שלה, והסיטואציה הייתה הזויה במיוחד. אישה מאד ביישנית עם מצלמה פוגשת אישה זרה לחלוטין ומבקשת להביט בה. ברקע - אזעקות ובומים של פגזים שנוחתים במרחבים הפתוחים שסביבנו, ונטע מספרת לי שבדיוק חזרה מהלוויה של חייל. אז דיברנו, שתקנו והבטנו. אחרי שלוש שעות – נפרדנו, ואני פתאום הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי. אני, איילת לנדאו, רוצה לפגוש נשים, במרחבי חייהן, לשמוע אותן ועליהן, להביט בהן במבט שאולי יפיג מעט את הכאב ולאפשר להן לראות את עצמן כפי שהן באמת - יפות, ייחודיות, מורכבות, שלמות ומושלמות.

     (צילום: איילת לנדאו ) (צילום: איילת לנדאו )
    (צילום: איילת לנדאו )
     

    בשנתיים וחצי האחרונות צילמתי יותר משמונים נשים. נסעתי לאורכה ולרוחבה של הארץ, פגשתי חברות נפש. וגם פגשתי את עצמי. פגשתי את הילדה שהייתי. הילדה שאיש לא ראה, שם בחושך. הילדה שלא ידעה לראות את עצמה. אם אשאל עכשיו מי כאן לא אוהבת להצטלם, מי כאן מסתכלת על עצמה בתמונות ונרתעת או מתכווצת, אם אשאל אתכן עכשיו – "מי כאן חושבת שהיא יפה? שהיא מיוחדת? שהיא חד-פעמית?", מה תענו לי? מה תענו לעצמכן עמוק בתוך תוככן?

     (צילום: איילת לנדאו ) (צילום: איילת לנדאו )
    (צילום: איילת לנדאו )

     (צילום: איילת לנדאו ) (צילום: איילת לנדאו )
    (צילום: איילת לנדאו )
     

    מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, כנשים, היא מורכבת. אנחנו נוטות לבקר את עצמנו לא פעם, אנחנו נוטות לגמד את היכולות שלנו, אנחנו נוטות לשים את עצמנו בצד לטובת אדם אחר. ולפעמים אנחנו נוטות לשכוח את עצמנו, את המקום שלנו בעולם. הנוכחות שלנו מתערפלת, מתפיידת, נעלמת. ואם נחשוב על זה, זה בעצם מאד-מאד עצוב. בואו ניזכר לרגע ברגעים מילדותנו בהם ראו אותנו כפי שאנחנו. ברגע הזה שצעדנו את הצעד הראשון, ברגע הזה שעשינו פווווו על הנרות במסיבת יום ההולדת, ברגע הזה שהצלחנו לקרוא מילים ראשונות בספר, ברגע הזה שרצנו בדמעות לקבל חיבוק. רגעים כאלה שבהם היינו מרכז העולם. שבהם ראו אותנו.

     (צילום: איילת לנדאו ) (צילום: איילת לנדאו )
    (צילום: איילת לנדאו )

     

    נסו להיזכר ברגע בחייכן בו השתקפתן במבטו של אדם שהיה משמעותי עבורכן, ושהייתן משמעותיות עבורו. נסו להרגיש את המבט הטוב הזה, המבט המיטיב הזה. מה עולה בכן? חום? רוגע? צמרמורת נעימה? נשימה עמוקה שממלאת את כל הגוף? אולי גם דמעות? מתי בפעם האחרונה זכיתן במבט שכזה? מבט של ריפוי. מתי הבטתן בכן, בעצמכן, במבט שכזה?

     

    אנו ראויות למבט המיטיב הזה, כל אחת ואחת מאיתנו. המבט המשתאה הזה, האוהב הזה והגאה הזה של אמא שזוכה לראות את צעדיה הראשונים של בתה, שזוכה לראות את בתה מכבה את כל הנרות על עוגת יום ההולדת, שזוכה לראות את בתה קוראת מילים ראשונות בספר, שזוכה לראות את בתה רצה אליה בדמעות כדי לקבל חיבוק. שזוכה לראות את עצמה, את כל הישגיה, חלומותיה, כאביה, כישלונותיה, אהבותיה, במבט חומל, מכיל ועדין. המבט שמגיע לה. ולי. לך.

     

    הכותבת היא איילת לנדאו, מפתחת טכניקת טיפול המבוססת בין השאר על שיטת הפוטותראפיה, ועל תיאוריות מעולם הטיפול הרגשי הדינמי. השיטה פותחה במהלך פרויקט צילומים של לנדאו, בו השתתפו עשרות נשים, אשר אוגדו לספר צילומים חדש ומרגש שנקרא "חשופה". את הספר ניתן להשיג בחנויות ספרים נבחרות ובאתר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים