שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יורדים למחתרת: הסודות של אמני הגרפיטי בתל אביב
    הם מסתירים את זהותם ומשתמשים בשמות בדויים, מוציאים לא מעט כסף ומנהלים מערכת יחסים מורכבת עם פקחי העירייה, אבל כל זה רק מדרבן את אמני הגרפיטי של תל אביב להמשיך למלא את הרחובות ביצירות שלהם. הכל בשם האמנות - והאדרנלין. הצצה לעולם שמתעורר בלילה

     

    אמני רחוב בפעולה. וידאו מאת חגי מרום

    אמני רחוב בפעולה. וידאו מאת חגי מרום

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הוא צץ כך לפתע בלי התראה מוקדמת, לעתים בן לילה, לובש צורות שונות - ציור, שבלונה, או בכלל מילים כתובות. המחלוקת שהוא מעורר לא התחילה אתמול - הגרפיטי - מן יצור כלאיים שבין אמנות לבין קשקוש, בין יצירה שניתן להעריך אותה ולהתרשם ממנה, לבין ונדליזם שמשחית שטחים ציבוריים.

     

    אך מאחורי אותם ציורים שמעטרים לא מעט רחובות, מסתתרת תורה שלמה, כזו שיש בה חוקים לא כתובים וקודים של מותר ואסור, ויתרה מכך - שבה ברור מה יכונה אמנות ומה לא.


    אמנות של הומור ומסרים של אהבה (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    אמנות של הומור ומסרים של אהבה(צילום: חגי מרום)
    "כל עוד את באה ומרססת עם ספריי זה נקרא גרפיטי. אם מישהו מצייר על נייר, ובא ומדביק את זה בלילה, זה כבר לא גרפיטי - אבל גם זה סוג של אמנות רחוב", מחדד חגי מרום, מעצב גרפי וצלם שמתעד את אמנות הרחוב, ומתמקד בזו התל-אביבית. "למשל, יש מי שמדביק ברווזים על קירות - וזו האמנות שלו".

     

    מרום ממש צלל לעומקה של אותה תרבות שצמחה מן הרחוב, ולאורך השנים נפגש עם 14 אמנים שונים - דבר שאינו מובן מאליו עקב העובדה שרובם הגדול מקפיד להסתיר את זהותו, ולהשתמש בשמות בדויים, כמו דדה, דיוז, קלון, נו הופ, וונקי מונקי ולצי. "הם חיים בחשאיות מוחלטת, ממש כמו מחתרת", הוא אומר, ומודה כי למרות ההיכרות האישית, ל-90% מהם הוא לא יודע איך קוראים באמת.

     

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)
    "פעם אחד האמנים ביקש להיפגש איתי, וכנראה ראה אותי ממרחק כמה רחובות. הוא ביקש שארים את היד כדי לראות שאני בסדר ואין אף אחד איתי, ואז הנחה אותי לעבור עוד רחוב, ובסוף נפגשנו באיזה מרתף", הוא מספר על אחד המפגשים ההזויים, על החשש שמלווה את אותם אמנים. מהחשש הזה אולי צומח גם הריגוש, או כמו שמגדיר אמן רחוב המכנה עצמו דיוז (Dioz) את התחושה שעולה בו כשהעירייה מוחקת יצירה שלו - "חלק מהמשחק, זה גם מדרבן אותך לעבוד עוד". אליו עוד נחזור בהמשך.

     

    אמנות הרחוב היא כאמור עניין בעייתי גם עבור העירייה, שדומה שכל הזמן משרטטת מחדש את גבולות היחס שלה לתופעה. לא אחת אמני רחוב נקנסו במקרה הטוב - ובמקרה הפחות טוב בילו במעצר. אך בשנים האחרונות נראה שגם העירייה מכירה בערך האמנותי של היצירות. "אני הייתי עד באופן אישי לאירוע שבו 4-5 אמני גרפיטי יצרו קיר מדהים ברחוב התחייה ליד בלומפילד בתל אביב", נזכר מרום. "פתאום הגיע טוסטוס של העירייה עם שני פקחים, היית צריכה לראות איך כולם עצרו את הנשימה וחיכו לראות מה הולך לקרות עכשיו - כי זה הרי דבר שאסור לעשות. בסופו של דבר מה אמר המפקח לאמנים? 'דיר באלק לא ייצא יפה', ממש במילים האלה. וזה עד היום קיים".

     

    ממש כמו מחתרת. אמנות רחוב בתל אביב (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    ממש כמו מחתרת. אמנות רחוב בתל אביב(צילום: חגי מרום)
     

    עבודה נוספת שפשוט הניחו לה להישאר היא זו של האמן דדה, שבעיצומו של החורף, באמצע סערה, צייר מעין פה עם שיניים על גבי המבנה הנטוש של הדולפינריום ליד הים. אמנם היה זה אמצע היום, אבל בשל מזג האוויר הקשוח אף אחד לא העיר לו. "הוא נתן את הנשמה שלו, וזו עבודה שזכתה להרבה התייחסות", אומר מרום.

     

    אז מי הם אותם אלמונים שמחליטים לצאת באישון ליל, לצבוע את העיר ולהתגרות ברשויות? האם מדובר בבוגרי בתי ספר לאמנות, או אולי בבחורה שיושבת כסא לידכם במשרד או בשכן בדלת ממול? לפי מרום, החלוקה היא לשניים - אלה המזדמנים, שיש להם אמירה ספציפית אז הם לוקחים שבלונה ומרססים - אחד כזה גם יכול להיות סטודנט לעיצוב גרפי בשנקר. ומנגד, האמנים העקביים, שמקדישים את כל חייהם לאמנות הרחוב ועושים זאת באופן קבוע - אותם מתמידים עשויים לגור בדירת חדר וחצי, להצטמצם בצורכי המחייה ולהשקיע את הכסף בקניית ספריי וחומרי עזר, ולו רק כדי ליצור את האמנות שלהם כל יום.

     

    השיניים שצייר דדה על הדולפינריום הנטוש (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    השיניים שצייר דדה על הדולפינריום הנטוש(צילום: חגי מרום)

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)
     

    מה שבטוח, לא כל אמני הרחוב עונים לתיאור הסטריאוטיפי של האמן הבוהמייני, המיוסר, שחי רק עבור האמנות שלו. כך למשל, מרום מספר על קבוצה שמכנה עצמה "דוקטור דוט", ומורכבת משלושה חברים, שממש מנהלים חיים כפולים - ביום: שני סטאז'רים לרפואה, ומחנכת בתיכון, ובלילה: צובאים על קירות תל אביב והופכים אותם לקנבס האולטימטיבי. "אין להם השכלה אמנותית, אבל הם עושים עבודות מאוד יפות - ואף אחד מהמשפחה שלהם לא יודע שהם עושים גרפיטי", מספר מרום. קבוצה אחרת נקראת "035", בשל סימן ההיכר שלה - שלוש הספרות שהיא משאירה על הקיר, ובכל פעם כותבת משהו אחר בתוך האפס. "לא נפגשתי איתם", הוא אומר, "אבל אמרו לי שהם חיילים בחובה ומשרתים בחיל הרגלים, וזה מספר הצוות שלהם".

     

    עבודה של קבוצת 035 (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    עבודה של קבוצת 035(צילום: חגי מרום)
    אחד מאמני הרחוב הידועים ביותר הפועלים בזירה הבינלאומית, שכבר שנים מצליח לתעתע בכולם ולהסתיר את זהותו, הוא בנקסי, שבימים אלה תערוכה מיצירותיו אף מוצגת בארנה שבהרצליה. במקרה שלו, ההסתתרות הפכה ממש לגימיק, שכן מדי זמן מה עולה לכותרות ידיעה שמדווחת על אדם שטוען כי צילם את האמן האמיתי. ועדיין, כל מה שידוע עליו הוא שמוצאו היא העיר האנגלית בריסטול.

     

    זה הוא? סרטון מהארץ בו נראה לכאורה בנקסי

    זה הוא? סרטון מהארץ בו נראה לכאורה בנקסי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אותו בנקסי ידוע כמי שפועל למען אמני רחוב אחרים, ולא אחת שחרר בערבות כאלה שנעצרו. הוא אף מביע ביצירותיו אג'נדה ברורה נגד הקפיטליזם והתרבות הצרכנית, ועם זאת, וזו אחת הביקורות שנשמעו על התערוכה שלו בארץ - יצירותיו מוצגות דווקא במעוז הצרכנות האולטימטיבי - הקניון. אותה תופעה של התברגנות אמנות הרחוב מורגשת גם בארץ, שכן בזמן האחרון יותר ויותר גלריות ממוסדות מביעות עניין בסוג האמנות הזה, שהיה מוקצה עד כה, ומזמינות אמני רחוב להציג בגלריות. כך לדוגמא, בבית העיר בתל אביב נפתחה השבוע התערוכה "Prettimess", בה קולקטיב של שמונה אמני רחוב התארגן ומילא בצבעים את קירות המקום.

     

    גימיק או אג'נדה? יצירה של בנקסי ()
    גימיק או אג'נדה? יצירה של בנקסי
      

    אם תשאלו את האמן דיוז, המוכר בין השאר בזכות ציורי האיש המקיא לבבות ופרחים, הכניסה לגלריות היא דווקא חיובית: "זו עוד דרך להתבטא בה, להציג את היצירה שלנו, ואולי גם להתפרנס מזה על הדרך, עם כל כמויות הכסף ששופכים על צבע ברחוב. העירייה מתחילה להבין שזה חלק בלתי נפרד מהעיר ושצריך לכבד את זה ולא לנסות להילחם יותר מדי. יש הבדל בין לנקות את הרחוב מקשקושים, לבין ההבנה שיש פה זרם אמנותי שאי אפשר להתכחש אליו וצריך לתת לו מקום ביטוי".

     

    כמה זמן היצירות שלך שורדות על הקיר לפני שהעירייה מוחקת אותן?

    "לפעמים לילה אחד, אבל יש לי ציורים שהם גם עשור על הקיר".

     

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)

    אז איך הם מחליטים מה שורד ומה לא?

    "תלוי במיקום. בגדול אני לא מצייר על בניינים משופצים או חדשים. לא בא לפגוע באף אחד וברכוש פרטי. אני מוצא אתרים יותר נטושים ושבורים, אני מנסה לייפות את הסביבה, לשפר, ולא סתם לעשות ונדליזם ולהרוס".

     

    ואכן, החוקים הלא כתובים של אמנות הרחוב מבהירים כי אין לצייר על מבנה חדש, ובטח שלא על עבודה קיימת של אמן אחר. "על אף שעכשיו יש קרב בין שני אמנים, והם מציירים אחד על השני. את רואה עבודה של אחד, ואת יודעת שבעוד כמה ימים יבואו ויקשקשו על זה. עניין של משחקי אגו", מבהיר מרום. "בנוסף, לא יציירו עבודות 'מגעילות', אלא כאלה עם הומור או מסרים של אהבה".

     

    עבודה של דיוז (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    עבודה של דיוז(צילום: חגי מרום)

    וזו עובדה מפתיעה, שכן הנטייה היא לשייך אמנות רחוב עם אמירות חתרניות או מחאתיות ולאו דווקא עם פרחים ודומיהם, אבל דומה שהאיש המקיא לבבות לא לבד במערכה - ובזמן האחרון ציורי קיר אכן מכילים אלמנטים קישוטיים יותר, ופחות כאלה של מחאה.

     

    מה, אין כבר על מה למחות?

    מרום: "יש על מה למחות. אני יכול להגיד לך שאת הניצנים של המחאה החברתית הגדולה של 2011 ראיתי כמה שנים לפני זה על הקירות של תל אביב, היה גרפיטי נגד יוקר המחייה, תרבות הצריכה, אבל באמת בזמן האחרון אין הרבה מחאה באמנות הרחוב. אני חושב שהאמן היחיד שבאמת מוחה הוא בחור שמכנה עצמו אומץ. צעיר חרדי ממודיעין עילית, נשוי עם שבעה ילדים, שעושה גרפיטי נגד הממסד החרדי. הוא אמן הגרפיטי היחיד שאני חושב שפועל היום מתוך מחאה טהורה. הוא מטיף לקבל את השונה, יוצא נגד המגזר שלו, ולדעתי הוא מאוד יוצא דופן".

     

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)

    אחת השאלות שעולות בהקשר של אמנות רחוב, היא עניין זכויות היוצרים. מצד אחד, מדובר ביצירה לכל דבר, ועל כן היא אמורה להיות מוגנת בזכויות יוצרים. ומאידך - השטח שעל גביו היא נעשית הוא ציבורי. מרום, שבימים אלה עובד על ספר המשך לספרו "מחתרת הגרפיטי של תל אביב", מרצה בימים אלה במכון מופ"ת בתל אביב על שאלת זכויות היוצרים.

     

    "בגדול, את מציירת ללא אישור על רכוש שלא שייך לך. גרפיטי זו עבודה שהיא מנוגדת לחוק. אבל כאמן יוצר, הזכויות על הגרפיטי הן שלך. כצלם שמתעד את העבודות האלה - הזכויות על הצילום הן שלי. יש פה יחסי גומלין בין הצייר לבין הצלם, כי אם לא הייתי מצלם והעבודה הייתה נמחקת מהקיר - זה כאילו היא לא קרתה בכלל. בכלל, האמנים מקבילים את הקירות בעולם האמיתי למרחב של הקיר בפייסבוק - זה קיר וזה קיר. אז אמני גרפיטי אומרים שהם לא מחכים שמישהו ירשום על הקיר בפייסבוק, אלא עושים את זה בעצמם בעולם האמיתי.

     

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)

    "לגבי זכויות היוצרים, בשורה התחתונה הזכויות על היצירה עצמה הן של האמן לדעתי, אבל אם אני אצלם גרפיטי של מישהו, אמכור ואעשה מזה פוסטרים - ברמה המוסרית האישית לי תהיה עם זה בעיה. אם לא הייתי הוגן הייתי יכול לומר שזה לא מעניין אותי, הרי עשית עבודה במרחב ציבורי עירוני, לא ביקשת אישור מאף אחד. אני יכול לעשות עם זה מה שאני רוצה".

     

    דיוז עצמו רגיל לראות יצירות שלו עוברות עיבודים שונים ללא אישורו: "מלא זוגות לפני חתונה מצטלמים על עבודות שלך, אנשים מצלמים אותן ואז עושים מזה ספרים, מוכרים בנחלת בנימין הדפסים שלהן או הופכים אותן לווילונות או למודעות. בעצם אין לך מה לעשות עם זה, כי זו עבודה במרחב הציבורי. היה נחמד אם היו נותנים קרדיט, אם היו שואלים או מבקשים. אבל אני מניח שאם לא צריך אז למה שמישהו יבקש משהו".

     

    עבודה של קבוצת דוקטור דוט (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    עבודה של קבוצת דוקטור דוט(צילום: חגי מרום)

    מאחורי השם הלא מוסבר ("חבר המציא לי אותו בכיתה ה' וזה נדבק איתי לכל החיים"), עומד בחור צעיר, סטודנט לאנימציה לשעבר בבצלאל, שבסך הכל בילה יותר מדי זמן מול המחשב. "הייתי חייב לעשות משהו אמיתי עם עצמי", הוא מספר, "אז הייתי יוצא בלילות ונותן לדמויות שלי חיים כדי שיהיו אמיתיות ולא יישארו רק על המחשב".

     

    אתה מצליח להתפרנס מהאמנות?

    "בואי נגיד שחצי חצי, אבל זה מה שאני עושה. אני לא עובד במסעדה או משרד".

     

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)

    הרי זה לא מתגמל כספית.

    "וואלה, מתגמל נפשית, זה יותר טוב". 

     

    יש כאלה שאולי לא יסכימו עם האמירה הזאת.

    "אז שלא יעשו את זה. אני מניח שכל מי שמתעסק בזה עושה את זה מאהבה, ולא מתקמצן על מה שהוא מוציא בשביל זה".

     

    לא מעציב אותך כשאתה משקיע ביצירה ויום אחרי זה היא נמחקת?

    "אני בטוח שיש אנשים שיתבאסו ממש, אבל אצלי, ברגע שעשיתי את המעשה זה לא תלוי בי. אני גם לא רכושני לגבי זה בכלל".

     

     (צילום: חגי מרום) (צילום: חגי מרום)
    (צילום: חגי מרום)

    אתה יודע, בדרך כלל אמן מאוד רגיש ליצירה שלו.

    "יאללה, קחו את זה בקלות. אפשר לחשוב מה קרה, ציירת ציור. זה לא שמצאת תרופה לסרטן".

     

    חשבת פעם לחתום בשם שלך?

    "מבחינתי זה כבר אותו דבר. יש הרבה אמנים שחותמים בשם שלהם ולא מסתתרים".

     

    אז למה בכל זאת הרוב משתמש בשמות בדויים?

    "כי באנגלית זה נשמע יותר טוב?".

     

    כנראה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים