שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קבר לכולם: מורשתו של האנדרטייקר

    אחרי 33 שנות קריירה, כשמאחוריו אינספור קרבות ורצף בלתי נגמר של ניצחונות - האיש שהיה מזוהה עם עולם ההיאבקות וה-WWE הוריד את הכובע וירד מהזירה. צופי התוכנית האדוקים לא ישכחו את הקברן האגדי שהצליח להמציא את עצמו מחדש ולשרוד. תגובת הקהל ברגע פרישתו של האנדרטייקר תיזכר לנצח כרגע הכי אמיתי בתעשייה שרובה פייק

    75 אלף איש, אם להאמין לנתונים הרשמיים של WWE, עמדו ביום ראשון האחרון באצטדיון קמפינג וורלד באורלנדו, וניסו לעכל את העובדה שהם חוזים בסוף. אירוע הרסלמניה, האקסטרווגנזה השנתית של חברת ההיאבקות הגדולה בעולם (מקבילת תחתוני הטייטץ לגמר הסופרבול, אם תרצו) הסתיים בקרב ענקים בין אנדרטייקר, אולי הדמות הזכורה ביותר בהיסטוריה של התחום שלא קוראים לה האלק הוגאן או קרי וואן אריק, שכוב על הזירה מובס אחרי קרב לא לגמרי מרגש, מול רומן ריינס.

     

    קידה אחרונה. אנדרטייקר ברסלמניה 33 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    קידה אחרונה. אנדרטייקר ברסלמניה 33(צילום: רויטרס)

    האחרון, אגב, בן 31 וקרוב משפחה של דווין "דה רוק" ג'ונסון, הוא האיש שנבחר להוביל את WWE ולהיות הפנים שלה בעשור הקרוב. אנדרטייקר, לעומתו, הוא מתאבק עם ותק של 33 שנים, 26 מתוכן ב-WWE. בישראל הוא מוכר בכל בית שהתחבר לכבלים בשנות ה-90, ומי שהמשיך לעקוב אחר מעלליה של ליגת ההיאבקות שהלכה וגדלה לממדי מפלצת מסחרית, יעיד שמאז ועד היום מדובר באחת הפיגורות החשובות בה. דמות קאלט אייקונית, לא פחות.

     

    בתום מאבק קלאסי של אריה זקן מול אריה צעיר, ביקש מי שכונה כאן "הקברן" מריינס לתת לו את מכת המוות שתסגור את הקריירה המפוארת והמרשימה שלו. בתמורה הוא יעביר לו את הלפיד, ישכב על הגב לספירת ריתוק שלוש השניות ויפנה לו את מקומו על פסגת ההר. המלך מת, יחי המלך החדש. ואחרי שהאריה הצעיר עזב את הזירה ונכנס אל מאחורי הקלעים, לא היה אחד באצטדיון שצבא על פתחי היציאה. במקום זאת, כולם עמדו במקומם, צופים באיש גדול ממדים אך שבור פיזית משנים של חבטות והטחות, מניח את הכפפות, הכובע והמעיל המזוהים עמו ומשאיר אותם במרכז הזירה, מקום העבודה שלו ברבע המאה האחרונה.

     

    סיפור קלאסי של אריה זקן מול אריה צעיר

     

    כולם ידעו שהיום הזה יגיע, השמועות על מותו של האיש המת המהלך צצות כבר מספר שנים בכל פעם שמגיע הזמן הזה בשנה. אבל הפעם ברור לכולם שזה הסוף. וכן, זה מבוים, מתוסרט, לא באמת, הבנו. בשלב זה מי שעוד טורח לציין זאת בפני חובבי הז'אנר מסתכן בלהיראות קצת יותר מטופש מהם. אתם יודעים, בגלל ברודווי, הוליווד, הקאמרי, הבימה. הבנתם את העניין. WWE, חברה ששורשיה בענף שהתחיל כאטרקציית קרקס, הפכה לקונגלומרט ענק רהבתני, לא ניסתה להסתיר זאת, ובמקום זאת סגרה את שידור הערב הגדול ביותר בשנה שלה, בקריאות "Thank You Taker".

     

    אם עבורכם מדובר בעוד קשקוש מבית היוצר של החבר'ה האלה שהולכים מכות בכאילו אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן. אם אתם זוכרים את האנדרטייקר בעיקר בשל חסד נעורים אולי הידיעה על פרישתו עניינה אתכם, בעיקר מסיבות נוסטלגיות. אבל אם אתם נמנים עם האנשים שעבורם מדובר בגילטי פלז'ר או תחום עניין לגיטימי לחלוטין, תת תרבות מרתקת שמכילה עולם שלם של דמויות, מסורות, מושגים וז'רגון פנימי – כנראה הבנתם שנפל דבר.

     

    נפל דבר. רומן ריינס מוציא את האנדרטייקר לגמלאות

     

    קצת על הבחור מאחורי הגימיק המטופש – ושלא יהיו לכם ספקות, מדובר בגימיק מטופש גם אם מצליח ממש. מארק וויליאם קאלאווי נולד ב-1965 ביוסטון אשר בטקסס. משקל ובעיקר גובה חריגים אליהם הגיע בבגרותו הביאו אותו לפנות לקריירה ספורטיבית, ובקולג' הוא למד בזכות מלגת כדורסל. באמצע שנות ה-80 הוא שקל במשך תקופה קצרה לשחק כדורסל באירופה, בטרם החליט לעבור לתחום אתלטי באותה מידה אבל תחרותי מעט פחות.

     

    הוא החל להתאבק בליגות קטנות ודרומיות תחת כינויים כמו "Big Red" (קאלאווי, מתחת לשיער הצבוע, הוא אדמוני) ו"מארק המרושע", בטרם הגיע ב-1991 לחברה שהייתה קרויה אז WWF וזכה לגלם איש מת. או אולי חופר קברים עם כוחות על טבעיים וחיבה לכל דבר מקאברי. אלה היו זמנים לא כל כך מוצלחים בתחום – קצת אחרי שהעניין בו ירד ורגע לפני שהחל סקנדל סטרואידים לאפוף את בעלי החברה, גאון עסקי ומטורלל יצירתי בשם וינס מקמהון.

     

    איך נפלו גיבורים? (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    איך נפלו גיבורים?(צילום: gettyimages)

    אותו מקמהון הוא שהעניק לו את הפרסונה הכה מופרכת, שהשתלבה באופן טבעי עם אווירת הסרט המצויר ששלטה אז בענף. בין ליצנים, נהגי משאיות זבל, פקידי שומה, שוטרים או בוקרים  (כולם גימיקים ותחפושות שהעלו את התהייה – אם יש להם עבודות יומיות, למה לעזאזל הם נכנסים לזירה וחובטים אחד בשני בזמנם החופשי?), האנדרטייקר היה נראה כמו דמות די הגיונית. ארון קבורה לפה, דרואידים לשם ויכולות על טבעיות. בקרקס הגדול והמשוגע של WWF, האנדרטייקר היה קלף מנצח.

     

    WWF השתנה מאז, הפך לפני עשור וחצי ל-WWE ובאופן כללי לוטש והשתנה עם הזמנים. גם אם לכולם ברור שמדובר רק בדימוי אקט של קרב, Staged Combat כפי שנהוג להתייחס אליו, העובדה שכבר לא מדובר במוצר טלוויזיוני שכולל ברובו דמויות מופרכות אלא בפרסונות מציאותיות וארציות יותר, עוזרת הרבה לאפקט השעיית הספק. וזה העומד במרכז הספורט הבידורי הזה, שמתאפיין בספורטאי-על וקווי עלילה טלנובליים שמתוכננים לייצר עניין, שיוביל להיקשרות רגשות ומכאן אפשרויות ההכנסה – בין אם ממרצ'נדייז או מהופעות חיות, בלתי מוגבלות. זה המודל העסקי של כל התחום הזה שנקרא היאבקות. לא שונה מזה של דיסני, נגיד. פלוס כמה מאות קילוגרמים, מינוס עכבר מפורסם.

     

    קלף מנצח כבר 26 שנים. אנדרטייקר בפעולה (צילום: mct) (צילום: mct)
    קלף מנצח כבר 26 שנים. אנדרטייקר בפעולה(צילום: mct)

    אבל מה גרם לו להמשיך לאורך כמעט שלושה עשורים להחזיק בדמות שאמנם השתנה והשתכללה עם השנים – אבל לחלוטין הייתה שייכת לדור אחר של מתאבקים, ולזמנים קצת יותר תמימים? התשובה לשאלה הזו טמונה בעיקר בבחור שמאחורי השיער והכובע.

     

    נסו לדמיין את WWF, לפחות בגרסתו הפחות-תאגידית (עוד נגיע לזה) כחגיגת טסטוסטרון לילדים מגודלים. עסק נודד ובו אנשים גדולים פיזית מגלמים אנשים גדולים מהחיים, כשבין הופעה להופעה הם נוסעים קילומטרים רבים, נודדים מעיר לעיר, זוכים ליחס של רוק סטארז ומחסלים כמויות גדולות של בירה ומאלחשים אחרים.

     

    אם נשים בצד תופעות לוואי כמו פציעות, נזק נפשי או התמכרויות למשכבי כאבים, בסך הכל מדובר בטיול אחרי צבא שלא נגמר, שמקבץ יחד המון גברים במצבי פיכחון משתנים. עכשיו אתם מבינים למה צריך מישהו שיעשה סדר בבלגן, יהווה אוטוריטה בבית משפט השדה שנועד לפתור פנימית סכסוכי מתאבקים ויתקשר בין המתאבקים להנהלה.

     

    כוחות על ומצפון של ברזל (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    כוחות על ומצפון של ברזל(צילום: gettyimages)

    ועל התפקיד הזה בדיוק ישב קאלאווי, טקסני קשוח, חובב אופנועים וקעקועים ומקצוען טוטאלי, שרכש את כבוד הקולגות וזכה לאמון מוחלט מצדו של הבוס מקמהון. אנדרטייקר, "המצפון של WWE", כמו שכינו אותו, הוא מה שנקרא בז'רגון של מתאבקים מנהיג חדר הלבשה, סוג של סנדק. אחד שבאים אליו עם בעיות בכל פעם שאלו צצות. מתאבק ותיק ורב הישגים שגם דורות ההמשך מכירים ויודעים להעריך ולכבד. עובד מסור שהוכיח את נאמנותו גם בימים השחורים ביותר של WWF, כשהמתחרה הגדולה שלה, WCW איימה לקבור אותה באמצע שנות ה-90 באמצעות טקטיקה פשוטה אבל כזו שהוכחה כלא משתלמת לטווח הרחוק:

     

    בין 1994 ל-1999, WCW הציעה חוזים מפתים לכל השמות הגדולים שמקמהון בנה בממלכת המתאבקים הצבעונית והרווחית שלו לאורך השנים. האלק הוגאן, מאצ'ו מאן, רייזר ראמון, דיזל – בזה אחר זה הם ערקו למתחרה, מכרו את נשמתם למי שהיה מוכן לשלם להם יותר תמורת פחות עבודה. מקמהון חווה הפסדים חמורים (וחבטה גדולה באזור האגו) וכמעט פשט את הרגל, כשנותר עם קאדר מתאבקים מצומצם ופחות מוכר, שאותו הוביל קאלאווי. כלומר, בין האנשים היחידים שלא התפתו לקפוץ לספינה של המתחרים. אנדרטייקר נותר עם מקמהון להילחם על הבית.

     

    לא עזב גם כשכולם סביבו עברו למתחרים. אנדרטייקר עושה דברים מפחידים לדיזל, 96'

     

    מקמהון ניצח באותה מלחמה גדולה. בניגוד לחבר'ה מ-WCW הוא דאג לייצר דור המשך של מתאבקים חדשים שהחליפו את אלו שעזבו אותו. אבל אנדרטייקר נותר קבוע אחד בכל המשוואה הזו. הוא היה עם החברה בימיה האפלים ביותר, והוא היה איתה גם כששבה מן המתים, הביסה את המתחרים והפכה אימפריית ענק. נערי פוסטר באו והלכו מאז, בין אם מדובר בהיטמן ברט הארט, "דה רוק" או ג'ון סינה. אבל דמות אחת לא עזבה אף פעם, גם כשכל הענקים מדורה פרשו, עזבו בזעם או השיבו נשמתם לבורא.

     

    כמובן, אף אחד לא שורד את הזמנים המשתנים מבלי להשתנות יחד איתם. ואת זה קאלאווי השכיל לעשות עם כל תקופה שעברה. במאי 2000, אחרי 9 שנים בהן גילם את דמות מלאך המוות חובב ההתגוששות, הוא שב מפציעה כשהוא רכוב על אופנוע, חובש בנדנה ומרכיב משקפי שמש. "האמריקן באד אס" הוא נקרא אז, והמציא את עצמו מחדש כאנדרטייקר מסוג אחר. כזה שאוהב אופנועים כבדים ולהיכנס לזירה מלווה בשיר של לימפ ביזקיט (האם הם יגיעו לארץ אי פעם? מי יודע). הוא גם היה חכם מספיק כדי להבין, רק 4 שנים מאוחר יותר, שיש ביקוש לדמות החי-מת שהעלתה אותו לגדולה.

     

    סנדק ומנהיג חדר הלבשה. קאלאווי בזירה 

     

    ומאז ועד יום ראשון האחרון הוא המשיך לגלם אותה, תוך שינויים קלים, שכלול וליטוש של תפקיד שאילו היה מגולם על ידי כל אדם אחר, ודאי היה נזכר כשטות שנהוג לסווג כ-"Wrestle-Crap", גימיק על טבעי לילדים. אבל כשהוא גולם על ידי קאלאווי, אנדרטייקר היה הרבה יותר מדמות. הוא היה אייקון, סמל לקביעות, מסורת והתנהלות מקצועית. זה שמחזיק את כולם קצר כמו שרק המוות יכול.

     

    השכיל להשתנות עם הזמנים. האנדרטייקר גרסת הבייקר 

     

    מ-2010 (אז היה זה ששלח לגמלאות בקרב פרישה אגדה אחרת בתחום, המתאבק שון מייקלס) הוא התאבק פחות ופחות, ובשנים מסוימות הופיע רק פעם אחת בשנה. זה היה כמובן תמיד ברסלמניה, אירוע שהגדיר אותו, בזכות רצף ניצחונות שלא נשבר במשך למעלה מ-20 שנה. ככה זה כשהבוס חפץ ביקרך.

     

    בשבע השנים האחרונות הותיר קאלאווי, 52, את הזירה לצעירים. הוא עדיין נותר שם ברקע, מבליח פעם או פעמיים בשנה, בעיקר כאטרקציה שההזדמנויות לחוות אותה הולכות ומתמעטות. אבל אם להיות כנים, משנה לשנה הוא נראה היה יותר ויותר שבור. נכון, הוא עדיין לא היה טיפוס שהייתם רוצים לפגוש במסדרון חשוך בדירת רפאים באמצע הלילה, אבל מבחינת מראה, ביצועים אתלטיים בזירה ומצב כללי היה נדמה שגם הוא רק מחכה להזדמנות הנכונה לצאת מהמשחק. ברסלמניה 33, מפגן הכוח השנתי של החברה המובילה בתחומה שהוא נמנה במשך שנים עם סמליה, הוא החליט לעשות זאת.

     

    וכמיטב המסורת בענף, הוא פרש כשכתפיו מוצמדות לזירה לספירת שלוש השניות, נותן את הכבוד שבהבסתו לכוכב הבא שעתיד "לסחוב" את העסק על כתפיו אל עבר העתיד. מחיאות הכפיים שליוו את יציאתו מהזירה בפעם האחרונה היו כבוד אחרון שהוענק לו, מצד אנשים שגדלו עליו או איתו, וידעו בדיוק מה ייצג במשך כל אותן שנים. התשואות והתודות נמתחו גם אל השידור הטלוויזיוני בלילה שלמחרת, שבו קאלאווי כבר לא נכח – אבל במשך כמעט שלוש דקות שידור שלמות שמו נצעק אל חלל האולם על ידי קהל משולהב ומוקיר. בספורט שנוהג לבלבל לעתים רבות בין מציאות, תסריט, שמועות ודמיון, לא היה ברגע האותנטי הזה ולו דבר מבוים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים