שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכיסא הריק: לחגוג פסח בלי הבן שהתאבד
    בנה של אפרת, דרור, התאבד לפני מספר שנים, ומאז החגים הפכו להיות קשים מנשוא. "הכי קשה זה הכיסא הריק. כי לא משנה כמה חגים יעברו, ימי הולדת והתכנסויות משפחתיות, הוא תמיד יהיה שם. במרכז או בפינה תמיד יהיה כיסא בו אף אחד לא יישב עוד לעולם". טור אישי

    הכי קשה בחגים. מאז שבני דרור התאבד לפני מספר שנים, את רוח החג שומעים רק מרחוק. מעין רעש העובר מבית לבית, דלת לדלת ורק על הבית שלי פוסח.

     

    "כל המשפחות השמחות דומות, אך המשפחות העצובות כל אחת עצובה בדרכה שלה", כתב פעם איש חכם ומוכשר. תחושת השמחה הכללית והציפייה לקראת האירוע המתקרב פכו אצלי לעצבות אישית. זה מתחיל עוד בשבועות ובימים שלפני ערב הסדר. השאלות המסורתיות "היכן אתם בחג", "את מי הזמנתם" ו"כמה תהיו" קשות לא פחות מהרצון והצורך לשמור על שפיות.

      

    הכי קשה לשמור על שפיות. אבל צריך. לכן השולחן מוזז לאמצע הסלון, נפרשת המפה וכל מה שיש במקרר, קשור לחג או לא מונח על השולחן. תחושת הביחד והחיבוק הכללי מהמשפחה המורחבת הזאת סביב שולחן החג, גורמים לנו הרגשה מופלאה של חום ואהבה.

     

    דרור וייס. הכיסא הריק תמיד יזכיר את חסרונו ( ) ( )
    דרור וייס. הכיסא הריק תמיד יזכיר את חסרונו

     

    כולם מתיישבים במקומותיהם ומוזגים כוסית ראשונה, אך משהו חסר. חג הפסח אצלנו הוא כמו מפקד אוכלוסין. מי שאיננו הכי בולט. אז המבטים מופנים כלפי הכיסא הריק.

     

    הכי קשה הכיסא הריק. כי לא משנה כמה חגים יעברו, ימי הולדת והתכנסויות משפחתיות, הוא תמיד יהיה שם. במרכז או בפינה תמיד יהיה כיסא בו אף אחד לא יישב עוד לעולם.

     

    מדהים לראות כיצד חפץ אחד, לא גדול במיוחד, כל כך דומיננטי אל מול שאר הרהיטים בבית. הוא היה שם בשנים קודמות, הוא שם השנה והוא יהיה שם גם בשנים הבאות. הוא שם בכוס ראשונה וגם ברביעית ובעדכונים ביניהן.

     

    אין לנו עדכונים, רק זיכרונות

    הכי קשים העדכונים. ליל הסדר הוא הזדמנות מצוינת של המשפחה המורחבת לעדכן אחד את השני בנעשה בביתם. לפתע שומעים על ההוא שסיים תואר, ועל זאת שהשתחררה מהצבא, ועל ההם שנסעו לטיול וחזרו מאורסים ואנו מקשיבים באוזניים כלות והעיניים מתמלאות בדמעות שלא זולגות כי מיד עולה ההכרה שלנו כל זה לא היה וגם לא יהיה.

     

    השמחה החיצונית על שמע העדכונים המשמחים היא רק מעטפת לעצבות הפנימית שאנו לא נזכה לראות את דרור מתחתן ומודיע לנו כי הוא ואשתו מצפים לתינוק. כשמגיע תורנו, לא עדכונים בפינו כי אם רק זיכרונות.

     

    הכי קשים הזיכרונות. הזיכרונות על סבא וסבתא שלחמו פה וברחו משם ואז הגיעו לכאן. והזיכרונות עלינו ואיך חגגנו את הפסח בתור ילדים, ומה קיבלנו כשמצאנו את אפיקומן ובסדר הכרונולוגי הבין דורי הזיכרונות מגיעים גם אליו. אל דרור.

     

    הצעירים שלא הכירו אותו, שואלים שאלות ומבקשים לדעת מי היה ומה היה. מנהג הקושיות אצלנו בבית קיבל משמעות שונה לגמרי מבתים אחרים. וכמו שעונים על שאלות סדר הפסח אנו עונים ומספרים על דרור. עם דמעה בקצה העין מספרים שהוא היה.

     

    הכי חשוב לספר. המפגשים המשפחתיים המורכבים מאהבה ועצב גם יחד, הם הזדמנות להעלות את הסיפור של דרור על פני השטח ולגרום למי שאיננו להמשיך להיות חלק מהמשפחה. חשוב לנו לספר את סיפורו כי על אף שהתאבדותו לא מאפיינת אותנו, היא חלק גדול מאיתנו. ממי שאנחנו. חשוב לנו שהילדים יידעו, כי פעם, היה ילד בדיוק כמוהם, ששאל מה יקבל כשימצא את האפיקומן.

     

    הכותבת היא אם שבנה התאבד וחברת עמותת "בשביל החיים"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים