שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הסתכלתי לרוצחים בעיניים": האמנית שכרתה ברית עם האסירים המסוכנים ביותר

    אביטל לנג, אמנית ישראלית המתגוררת בדרום אפריקה, נכנסה לעומקו של אחד מבתי הכלא המאובטחים במדינה, ולימדה רוצחים ואנסים על חמלה ואמון. בסופו של דבר - היא גם אימצה את אחד האסירים. סיפור על אנושיות, רוע ואהבת חינם

    "אני פה בשביל למצוא את הגרעין הטהור שהיה לפני שהתקלקלתם, ומשם לנסות להצמיח משהו חדש. אני לא אשפוט אתכם על מה שעשיתם לפני שפגשתם אותי, אני כן אשפוט אתכם על מה שתעשו מרגע שפגשתם אותי".

     

    במילים הפשוטות הללו הסבירה אביטל לנג לקבוצה של אסירים איך בדיוק עומדת לעבוד מערכת היחסים הזו. בקול רך אך תקיף, ברהיטות גדולה ובעיניים שמישירות מבט ואין בהן פחד, היא לא הותירה מקום לספק. הם רצחו או אנסו, גופם מכוסה קעקועים וצלקות, והיא אישה יחידה, יהודייה, וכן, גם לבנה, במקום בו להיות לבן זה מתכון לצרות, אבל את הטון יכתיב פה רק צד אחד.

     

    לנג (50), אמנית ישראלית, מתגוררת כבר 20 שנה בדרום אפריקה ובחודשים האחרונים שוהה בארץ. רגע לפני ששבה ליבשת מגוריה, היא מציגה תערוכה מיצירותיה בגלריה חמש בכפר מל"ל, "מסע בין עולמות" שמה, ולא במקרה, שכן לא רק בין יבשות עוברת לנג, אלא גם בין תרבויות שמרחקן אחת מהשנייה הוא כשני כוכבים נפרדים. בין הבית השכור בו מתגוררת משפחתה באופן זמני בהוד השרון, לבית החם והיציב בדרום אפריקה, לבית הכלא פולסמור, אחד ממתקני הכליאה המסוכנים ביותר במדינה.

     

    אותו מסע התחיל כשהחליטה לנג שהיא-היא בעצמה רוצה להילחם בפשע במקום שבו רצח אדם נעשה בקלות הדומה לרצח יתוש - והסתיים בכך שאימצה לחיק משפחתה את אחד האסירים. זהו סיפור שמספק הצצה לחברה כלואה, בתוך עוני, בתוך חוסר תקווה ובתוך מערכת רקובה ומושחתת שמזינה את עצמה. אין בו יומרות מיותרות לשפוט מבחוץ חברה שלמה - זה קודם כל סיפור על אישה אחת מעוררת השראה, שיש לה אמונה בסיסית בטוב שבאדם.

     

    אסירים בכלא פולסמור יוצרים ()
    אסירים בכלא פולסמור יוצרים

    אסירים בבית הכלא פולסמור במהלך שיעור עם אביטל ()
    אסירים בבית הכלא פולסמור במהלך שיעור עם אביטל
    "אני בכלל לא ידעתי שאגיע לכלא. הלכתי לקנות ציפורים", היא מתחילה לספר איך בפעם הראשונה מצאה דרכה לבית הסוהר, מה שיכול לבדו לשמש תסריט לסרט. "הייתי אז אצל מטפלת הוליסטית, ותוך כדי טיפול קפצה לה ציפור מהכיס שלה, ונחתה לי על הפנים. חשבתי שאני הוזה, היא הייתה כל כך חברותית, אז המטפלת אמרה שקנתה את הציפור בפולסמור, ושהם מוכרים ציפורים שמורגלות לבני אדם. החלטתי שאקנה לסטודנטים אותם אני מלמדת בגלריה שלי.

     

    אביטל לנג עם אסירים צעירים ()
    אביטל לנג עם אסירים צעירים
    "התקשרתי למקום הזה, פולסמור, והבנאדם שענה לי חשב שאני משוגעת. 'היי, אני יכולה לדבר עם מחלקת הציפורים בבקשה?', שאלתי, 'על מה את מדברת?', שאל חזרה, אז אמרתי שאני מחפשת ציפור. 'את מתכוונת אולי לפרויקט הציפורים שלנו?', 'לא יודעת, אבל הבנתי שאצלכם אפשר להשיג. אתם פתוחים בשבת?'. אז הוא צחק מאוד ואמר לי - 'מן הסתם אנחנו פה'".

     

    בשבת בבוקר ארזה לנג את בעלה וילדיה - ונסעה לפולסמור לקנות ציפורים. בעלה ניסה למלמל דבר מה על כך שפולסמור למיטב ידיעתו הוא כלא, אבל הבין מראש שחבל לו על הוויכוח. המשפחה הגיעה למקום, ואכן מראה גדרות התיל היה מחשיד משהו, אך לנג עוד התעקשה שמטרתן למנוע את בריחת הציפורים.

     

    אביטל לנג ()
    אביטל לנג

    "נראה לי שהם חשבו שאני פוסטמה רצינית", היא אומרת, "פתחו לנו את השער ושמו אותנו בחדר שכולו סורגים. ואז הגיע ברנרד. בחור מאוד גבוה, לובש בגדים כתומים, מקועקע בידיים, בצוואר ובראש, ראשו מגולח ויש לו שיני זהב ומשקפיים אדומים. הוא נראה ממש מפחיד. שאלתי אותו - 'זה כלא?' אז הוא אומר לי שכן. 'אתה אסיר?', 'כן'. בעלי היה בהיסטריה מוחלטת - 'אל תגידי לו איך קוראים לך'. אבל ראיתי איזה חמוד הוא עם הציפורים, מנשק אותן ומלטף אותן. אמרתי לו שאני אחזור".

     

    לנג אכן חזרה, וגם קנתה לא מעט ציפורים, והחליטה שהיא רוצה להמשיך להגיע לכלא, ולטפל באסירים דרך אמנות. "אנשים קראו לי או משוגעת או מלאך על שנכנסתי לשם".

     

    יצירה של אביטל לנג ()
    יצירה של אביטל לנג

    חשוב להבין מה התפאורה באותו סרט של לנג. "זה כלא ענקי", היא מתארת, "אני מדברת איתך על כמה אלפים רציניים של אסירים. ממש עיר. התנאים שם מזעזעים, בתא שמיועד ל-12 יש 36 אסירים. חלקם שמים קרשים בין מקלחת למקלחת וישנים על זה, חלקם ישנים מתחת למיטות, אחרים בשירותים". הכל נשלט בידי כנופיה אחת - "כנופיית המספרים", כך הם מכנים את עצמם. לכל אחד קעקוע עם מספר על גופו.

     

    בתוך הכנופיה יש היררכיה מאוד ברורה: מתחת לזה שמנהיג, יש דרגות ותפקידים - יש שופט, יש רופא. "הם מאוד אכזריים ומסוכנים. למי שנכנס אין הרבה ברירות. או להצטרף, או להיות עבד, או עבד מין". לאסירים שפה משלהם בשם "סבלה", מספרת לנג, ומכנה אותה "שפת גנגסטרים" - כזו שלא מובנת למאזין מבחוץ.

    מכתב שכתב אסיר לאביטל  ()
    מכתב שכתב אסיר לאביטל

    מכתב שכתב אסיר לאביטל ()
    מכתב שכתב אסיר לאביטל
    המערכת רקובה מיסודה, היא מספרת, והסוהרים משתפים פעולה עם האסירים. מנהלת הכלא הייתה מבריחה סמים לאחר ששילמו לה, ומשאירה את השערים פתוחים בלילה כדי שהאסירים "ייסגרו חשבון" (יכו או ירצחו) עם מי מהם שהוחלט שהיה לא בסדר. "היא ממש לא רצתה אותי שם, כי לא רצתה שמישהו מבחוץ יראה מה קורה. ניסתה לסלק אותי כמה פעמים בכל מיני אמתלות, אמרה שהבאתי תפוחים לאסירים ושזה אסור".

     

    "בהתחלה אחרי כל סשן הייתי מגיעה הביתה פשוט מותשת. אני מטיפה לאהבה ללא תנאים, אבל לפעמים הייתה לי בעיה מאוד חמורה עם פדופילים ואנסים. אחרי שרכשתי יותר ניסיון אמרתי להם 'אני מעדיפה לא לדעת מה עשיתם. דף נקי'. על אף שתוך כדי עבודה יש לאסירים צורך מאוד גדול לספר".

     

    פסלים שפיסלו האסירים ()
    פסלים שפיסלו האסירים
    במרוצת הזמן בנתה לנג אמון עם האסירים, ובין פיסול לפיסול הייתה מקשיבה להם, עומדת איתם במעגל ומתרגלת נשימות, ובעיקר - שומרת על ישירות וכנות בלתי מתפשרות. למשל כשנפגשה עם בחור בשם בן, צייר מוכשר להפליא, בעל חזות מאיימת, ואנס. "היו לו המון קעקועים על הפנים, והוא ניסה להוריד אותם בעצמו. אני נבהלתי מאיך שהוא נראה. הוא אמר לי 'אני רואה שאת נורא מפחדת', אמרתי לו שפחד זו לא המילה, אני מזועזעת וקצת נגעלת, אבל זהו זה. והוא הרגיש מיד בנוח. הייתי מסתכלת להם בעיניים, ולמדתי שצריך להיות איתם מאוד כנים, אחרת הם כל הזמן חושבים שמרמים אותם". אותו בן צייר את לנג בעיפרון בלבד, דיוקן מדויק ואנושי להפליא.

     

    אביטל על רקע פיל - הציור שצייר בן ()
    אביטל על רקע פיל - הציור שצייר בן

    גם ברנרד מיטשל, אותו טיפוס גבוה עם שיני זהב וציפור, נכנע לאהבת החינם של לנג: "הוא אדם מאוד קשה, קשה לחבב אותו ולהתחבב עליו", היא מתארת. עד אותה הפעם, אחרי שביקשה שיכתוב בעצמו את סיפורו. מיטשל הגיע אליה וביקש לגלות לה סוד, "פתאום אני רואה שהעיניים שלי רטובות. לא מתאים לי שאת הופכת אותי להומו", אמר, והיא, בתגובה, חייכה: "אני לא הופכת אותך להומו, אתה פשוט התחלת להרגיש". "אל תגלי לאף אחד", ביקש.

     

    ולא רק את אמונם של האסירים קיבלה, כי אם גם כבוד גדול: "פעם הסתובבתי לרגע, וגנבו לי חמישה כלי עבודה. זו סכנת נפשות, עם זה הם יכולים לעשות שחיתות על ימין ועל שמאל. אז למדתי להיות איתם קשוחה מאוד. עמדתי מולם ואמרתי 'אני סופרת עד עשר, מסתובבת לקיר, ואם הכלים שלי לא חוזרים לשולחן אני לא חוזרת לפה יותר, ואני לא רואה אף אחד אחר שעומד פה בתור לעזור לכם'.


    "הם הסתכלו עליי, הסתובבתי לקיר, קצת מרגישה משוגעת על כך שאני נמצאת בחדר אחד עם 15 רוצחים ומסובבת להם את הגב, אבל משום מה הייתה לי אמונה בהם שלא יעשו לי כלום. שמעתי אותם מתווכחים בשפת הגנגסטרים שלהם ומרימים את הטונים, הסתובבתי - וכל הכלים היו על השולחן".

     

    יצירה של לנג ()
    יצירה של לנג

    בפעם אחרת הגיעה וראתה שלכולם יש שרשראות עם מגן דוד. "לא יודעת מאיפה הם גנבו אותן. זה משהו הזוי לגמרי. כולם שם, בעיקר הנוצרים, מפגינים סולידריות לישראל כי הם יודעים שאנחנו העם הנבחר, חושבים שממש יש לנו כוחות על". היא מספרת על היום בו הוזמנה להרצות בכנסייה בפני 400 נשים שהוקסמו מעצם היהדות שלה, ואחת מהן שאלה אותה מתי ילדות יהודיות מקבלות מחזור. אגב, הדבר אינו עומד בהלימה עם היותה בהירת עור - שכן עוד מתקופת האפרטהייד ששלט בדרום אפריקה, קיים יחס מאוד שלילי ללבנים.

     

    לא איימו עלייך אף פעם?

    "פעם אחת התקשר אלי מישהו, לא יודעת מאיפה השיג את המספר שלי, אמר 'שילמו לי להרוג אותך'. שאלתי כמה שילמו, אמר 5,000 רנד. אז אמרתי '5,000 זה כל מה שאני שווה'?. 'את לא מפחדת?', הוא שאל אותי. 'למה שלא תגיד לי למה בדיוק אתה מתקשר, מה אתה רוצה', עניתי. הוא רצה זמן אוויר לטלפון. זה משהו שקונים בכלא בכסף. אז שאלתי אותו: 'באיזה תא אתה? מה השם המלא שלך ומספר האסיר שלך?' אני אבוא לבקר אותך וגם אביא לך זמן אוויר. ברגע שהוא ניתק התקשרתי לחבר טוב שהוא אחד מהמנהלים בפולסמור ואמרתי לו בדיוק באיזה תא הוא נמצא, והוא באמת הגיע אליו, לקח לו את הטלפון והעבירו אותו כלא מיד באותו יום. אני לא יכולה לסבול מניפולטיביות".

     

    יצירה של אביטל לנג ()
    יצירה של אביטל לנג

    ביחס לאחת שמניפולטיביות היא לא כוס התה שלה, לנג הרגישה לא מעט את טעמה המר - למשל באותה הפעם בה חשבה שהנה סוף סוף, היא מגשימה חזון ומקבלת תקציב משירות בתי הסוהר להקמת מרכז לאסירים. לטובת העניין העמידו האנגר ענקי, צבעו וסידרו אותו, ואפילו הזמינו את הנשיא ג'ייקוב זומה. הנשיא אישר תקציב של כמה מיליונים לפרויקט, והיא הייתה בעננים. למחרת הם פינו הכל, אמרו לה תודה ולהתראות, והסתלקו עם כל התקציב. "אז למדתי שזו אפריקה, וזה מאוד מושחת. לקח לי חצי שנה לצאת מהשוק".

     

    ואז הגיע אייזיק. יום אחד צלצל הטלפון. בעבר השני של הקו היה אחד האסירים. "יש לנו להקה פה בכלא, וחסרים לנו הרבה אביזרים. רציתי לדעת אם תוכלי לעזור", שאל. לנג הגיעה לכלא וצפתה בלהקה בפעולה: "זה היה משהו מדהים, כמו לגלות איזו להקה בניו אורלינס", היא משחזרת. מפה לשם, היא קנתה להם גיטרה, והבינה שבמקרה של אייזיק מדובר בבחור חכם ומלומד שהסתבך בגלל גניבה ("גניבה זה לייט, קטן עליי גניבה", היא צוחקת). כיום הוא בן 32, וגר עם לנג, בן בית לכל דבר שממש אומץ לחיק המשפחה - מלחין ומתעסק במוזיקה, מקווה מתישהו להוציא דיסק, ואפילו הגיע עכשיו לביקור בישראל. "אנחנו הרווחנו מאוד", היא אומרת, "וגם הוא".

     

    אייזיק והגיטרה (צילום באדיבות אביטל לנג) (צילום באדיבות אביטל לנג)
    אייזיק והגיטרה(צילום באדיבות אביטל לנג)

    מאחורי החיונית הבלתי פוסקת של לנג, עומדים כמה אירועים לא פשוטים, שוודאי היה להם חלק בעיצוב התפיסה הייחודית שלה. היא איבדה את אמה וסבתה בהפרש של יומיים, וארבעה חודשים לאחר מכן גילתה גוש סרטני בגופה. בניגוד להמלצות הרופאים, החליטה להפסיק את הטיפולים הקונבנציונליים, ופנתה לאורח חיים טבעוני, עד שהצליחה לסלק מעליה את הגידול, וגם עוד שלושה גידולים שצצו לאחר מכן ולדברי הרופאים חויבו בניתוח. "משהו בקול הפנימי שלי אמר שדי, והבנתי שהרופא הוא לא זה שיכול להגיד לי מה קורה אצלי בגוף - רק אני. מאותו רגע קיבלתי את החירות שלי", היא נזכרת. ובאותה נשימה מספרת גם על שתי הלידות שעברה, למרות טענות הרופאים כי לא תוכל להיכנס להיריון.

     

    יצירה של אביטל לנג ()
    יצירה של אביטל לנג
    ועל אף כל זאת, שיחה עם לנג היא כעין זריקה ממריצה לחולמים שבינינו, למי שבין מרוצת היומיום עוד מוצא זמן פה ושם להיות טוב וחומל לאחרים. "אני זוכרת ששאלתי את ברנרד - אין לך שום חרטה?'. 'אין לי', הוא אמר. 'אז עוף לי מהעיניים. אני לא יכולה לעבוד עם מישהו שלא מרגיש כלום. תתחיל להרגיש. אתה פגשת אותי עכשיו, אם מישהו ירצח אותי פתאום - איך תרגיש?', 'אני אכעס מאוד', ענה לבסוף.

     

    "רק כשמרגישים משהו אפשר להתחיל לצמוח", מסכמת לנג, "כמו שלאונרד כהן כתב, 'לפעמים צריך לעשות חורים בחושך כדי שקצת אור ייכנס'. עוד לא פגשתי אף אדם שהגיב לא טוב לחמלה ואהבה".

     

    התערוכה של אביטל לנג, "מסע בין עולמות", תיפתח ב-27 באפריל, בגלריה חמש בכפר מל"ל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום באדיבות אביטל לנג
    "פה בשביל למצוא את הגרעין הטהור"
    צילום באדיבות אביטל לנג
    לאתר ההטבות
    מומלצים