נשיא על העדשה

רק במסדרון השאירו אור. מתוך שינה הייתי מרגישה את משב הרוח כשהשמיכה התרוממה, ולרגע הייתה מעופפת באוויר, בטרם נחתה עליי ברכות, נפוחה ומיושרה, מכסה אותי. הייתי עושה עצמי ישנה אבל דרך חריצי העיניים ראיתי אותו חומק מהדלת, איש שהוא סילואטה.

הייתי מחכה למשב הרוח של שמיכתי. לא התראינו הרבה למרות שגרנו באותו הבית. הוא נעלם לעבודתו היומיומית שהייתה בעיניו שליחותו, שעה ועוד שעה, עד שהתבזבזו להן כל שעות היום שהיינו יכולים לבלות יחד וחלפו ולא שבו.

עדיין, מבלי שנמצא הזמן שאספר לו, מתקיימות בתוכו יכולות פלאיות לדעת עליי הכל. ברגעים קשים הוא מופיע וזורק לי חבלי הצלה צבעוניים, מלאים בהומור, כאלה שעוזרים לי להסתכל על עצמי בבהירות, כמו מאיר לי שביל שלא ידעתי שהיה שם.

אני מוצאת את עצמי עושה את זה, נכנסת לחדר של הבנות שלי בלילה. מניפה את השמיכה באוויר והיא נוחתת עליהן בשקט־בשקט, ומשב הרוח מסיט מהפנים שלהן שיער סתור, והשמיכה עוטפת את רגליהן החשופות. אני רואה איך הן מתכדררות בה וחושבת: כמה חמלה היתה שם, כשהניח את התיק בכניסה הביתה ומיד רץ לכסות את הילדה שלו בשנתה. שאם זה הרגע של שניהם, רגע שהיא זוכרת ותזכור לנצח, הואנצח הנצחים, אז זה יפה מאוד.

הזמן שעובר לימד אותי שבקשר ביני לבין הוריי דרושה חמלה דו־צדדית. ובתורי, אני מנסה להחזיר לו במבט שעוטף אותו. הוא עדיין האיש העסוק שהיה אז, עדיין הזמן שלו מוגבל, אבל אני מתבוננת בו יותר: מסתכלת איך הוא ממולל בחיבה שיער של פעוטות (פעם הוא סיפר לי שריח של שיער־תינוקות מזכיר לו את ריח השיער של אבא שלו, שאותו הוא אהב אהבת נפש), איך הוא מכווץ מצח כשהוא מקשיב ומניח כף יד מתחת לסנטר כשאחת האצבעות מתוחה מעל הפה, מחייך חיוך ממזרי לפני שמגיב, שותק כשהוא דואג או כשאין משהו חכם להגיד. ואני מצלמת אותו. לפעמים גם מעלה לאינסטגרם, זה בהנחה שהוא לבוש נורמלי, שזה גם לא עניין של מה בכך.

אני מקווה שכל מי שמסתכל על התמונות אומר לעצמו, "כן, בסוף זה הכל אנשים".

להורים שלי אינטימיות שמיוחדת להם. מעטות הפעמים שראיתי אותם מתחבקים או מפגינים חיבה זוגית בנוכחותנו, הילדים. הם יודעים להצחיק אחד את השנייה בשטויות שמובנות רק להם ובכל פעם שהם צועדים זה בצד זו, הם מחזיקים ידיים.

כבר הרבה זמן שאני חושבת שהוא יכול לדגמן כפות ידיים. התקנת מזוזה בכניסה למעון הרשמי. שהחיינו.

יום הבחירות לנשיאות בכנסת. אח שלי ואני מנסים לשחרר את המתח עם צילום סלפי עד שיגמרו לספור את כל הקולות. אבא שלי מרוט עצבים. הוא עוד רגע הורג אותנו.

בכל סלפי שלי איתו, אבא שלי תמיד מדבר.

צילום: ענת ריבלין

הנכד הכי צעיר – נולד כחודש לפני הבחירות לנשיאות. כשהוא יהיה בן 7 ההורים שלי יחזרו לגור בבית שלנו בנוף הרים.

צילום: ענת ריבלין

הוא הכי אוהב ילדים קטנים וכלבים, כי הם תמיד קופצים משמחה כשהם רואים אותו ולא מתווכחים איתו בשום עניין. כל אחד ואחת מנכדיו זכו לטעום מהקרבה המיוחדת הזו.

צילום: ענת ריבלין

פעם, בקורס מבוא לקולנוע איטלקי, המרצה נחמן אינגבר הקרין לנו את הסרט "כולם בסדר" של ג'וזפה טורנאטורה ושם, בין אלפי דקויות שהוא האיר, הוא הסביר לנו על הקשר המופלא בין סב לנכדו, שמדלג דור, ועיקר חינו הוא ההסכמה שלשניים יש אויב משותף. במקרה הזה — אני. בכבוד.

לכאורה עוד סלפי משעשע, אבל למעשה מחווה לחברים שלי מהעבודה, שביום הבחירות לנשיאות (כשכמעט איבדתי תקווה) הם שלחו לי הודעות תמיכה מצחיקות, החזיקו אצבעות, ישבו במתח מול המסך, וצרחו מאושר כשאבא שלי נבחר (ככה סיפרו לי). ואז לא דפקו לי חשבון ועשו חיקוי קורע של אבא שלי.

תמיד כשאני עוברת במקום שבו תלויה תמונה שלו אני צוחקת (שזו תגובה אנושית להפתעה, תובנה ששמעתי פעם מעמוס עוז). וזה מה שקרה אצלי בבית כשתליתי אותה נמוך מדי על המקרר.

מכל החגים בלוח השנה העברי, חנוכה הוא החג המשפחתי שלנו. אולי זה ניחוח הלביבות המדהימות שאמא שלי מלבבת ומטגנת, ואולי זה חג שאבא שלי מגיד אותו לבניו יחסית בקצרה, אבל גם המתקשים בהתכנסות אצלנו במשפחה מגיעים בזמן, ויש מלאנתלפים חנוכיות לכל דורש, כדי שלא נריב.

הכוכבת האמיתית בבית היא אמא שלי. מי שמכיר — הרוויח. חבל על כל מילה נוספת.

שיעור מבעלת ניסיון בהופעה מול קהל.

כמו הרבה אנשים בני גילי, הייתי רוצה שההורים שלי יעבדו אצלי ארבע פעמים בשבוע. הרי הם רצו נכדים. פה רגע נדיר שאבא שלי עזר לי לאסוף את הבנות מהגן ושיחק איתן בגינה. רציתי להשאיר אותן איתו וללכת ל"סידורים" (לישון), אבל הוא היה צריך ללכת. לא נבוא איתו חשבון.

סבא עם כתר של נסיכות. תרומתי המפוארת לקמפיין "אתה הנשיא שלי".

ענת ריבלין, 43 , נשואה פלוס שתיים. עורכת תוכן בטלוויזיה ("מה נסגר עם רועי בר נתן", "ארץ נהדרת", "המועדון של גיא זהר"). הבת השלישית (מארבעה) במשפחת רובי ונחמה ריבלין. אוהבת את הים למרות שנולדה על ההר