הבדל של שמיים והארץ
על המאמר של יוסי קליין, שטען כי חבריי ואני מסוכנים יותר מחיזבאללה, שמעתי מיד אחרי מפגש עם פלסטינים בוואדי קלט. למזלם, התגברתי על הדחף לאכול אותם אבל ציניות בצד, בשמאל יש גם ביקורת רצינית וחשוב שבציונות הדתית יקשיבו לה
רענן, יואב, שמרית, עפרה, מאיה, ישי, מרב, תות, מירי ועוד מירי. חברי הילדות שלי משבט בני עקיבא בעפרה. יחד איתי (אמא פרסייה, אבא אשכנזי), אחד־עשר מתוך שלושים החבר'ה שלנו הם בני משפחות מעורבות. אמא מזרחית ואבא אשכנזי, או להפך. למעלה משליש. את מי זה מעניין? הרי בעיתון "הארץ" נכתב שחור על גבי לבן שבציונות הדתית "אשכנזים למעלה, מזרחים למטה. הם לא יתערבבו עם מזרחים. לא בטוח שאשתו של סמוטריץ' תסכים ללדת לידם". פתחתי בגיוון העדתי בעפרה כמתאבן, דוגמה קטנה לניתוק של "הארץ" מהמציאות. תכף נגיע למנה העיקרית.
את מאמרו מחולל הרעש של יוסי קליין לא קראתי בעיתון וגם לא באתר האינטרנט שלו. איני מנויה למוצרי שוקן מטעמי קמצנות מתנחלית עקרונית. את הסטנדאפ של יוסי קליין שמעתי בגלי צה"ל. הקריא אותו אפי טריגר רגע לפני שעליתי לשידור בפאנל של "בוקר טוב ישראל". למשמע הדברים, למרות השידור החי, לא הצלחתי לעצור את גלי הצחוק.
בערב יום רביעי, עת עלה המאמר לרשת, חזרתי מטיול בוואדי קלט. בניגוד לרעש מחריש האוזניים שנוצר כאן אמש, בוואדי היה שקט. שפני סלע, כבשים, עזים וקול פכפוך מים הזורמים בנחת באמה ירקרקה החוצה את חום המדבר. הרבה מתנחלים באו לציין את חג החירות בנחלי יהודה והשומרון. אמרנו שלום להוא וד"ש להיא, כולם הרי מכירים את כולם בתוך האליטה הביצתית של המתנחלים. בנביעה שבקצה הנחל נעצרנו לשיח מעמיק יותר שהתנהל בערבית. הבנתי רק חלקי מילים. בכורי ואישי נהנים ללהג בערבית בכל הזדמנות אחרי שהשקיעו זמן יקר בלימוד שפת השכנים. שמונה צעירים ומבוגר אחד הגיעו לטייל בנחל. תחילה אמרו שהם מרמאללה. אחר כך פירטו שהם מעבווין, כפר הידוע כעוין במיוחד. אז מה. העוינות לא חדרה לשיחה לרגע. גם לא כשסיפרנו שאנו מהכפר השכן עפרה. עוינות הופנתה שם רק כלפי אבו־מאזן. כאשר הזכירו הצעירים את שמו, ירקו על הקרקע במחוות בוז. לנו הם הציעו נרגילות ובשר וקפה. אלמלא הפסח היינו מתכבדים בקפה. אבל גם בלעדיו התנהלה שיחה נעימה: על שלום ולימודים, על החתונה הקרובה של המבוגר שבהם ועל דא והא.
האמת היא שבמשך כל השיחה התלבטנו מתי כבר לשלוף את הסכינים ולשפד אותם, שהרי כתוב ב"הארץ" שחור על גבי לבן שכל מה שהדתיים הלאומיים רוצים זה "להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים". לא ברור כיצד, אבל באופן חריג הצלחנו להתגבר על הרעב של פסח ועל הדחף הבלתי נשלט שלנו כמתנחלים לאכול ערבים לארוחת בוקר, צהריים וערב. נפרדנו לשלום.
בהמשך, בכניסה לעמדת התצפית המסחררת על מנזר סנט ג'ורג', שוב התפתחה שיחה בערבית. הפעם תכליתית ותקיפה יותר. מקח וממכר. הסוחרים במקום דרשו שארכוש שרשרת, אבל סירבתי בנימוס תקיף. אז הם ניסו לפתות את בת הארבע לרצות מאוד שרשרת, וכבר ענדו אותה על צווארה. בסוף התפשרנו, מתנחלים שונאי ערבים שכמונו, על שלוש כאפיות ססגוניות. כולן ב־60 שקל. שלושת הקטנים המשיכו את הטיול עם חיוך זורח שביצבץ מתחת לכאפייה שנכרכה על ראשם. הדבר הראשון שעשו הדתיים הלאומנים הקטנים כשהגיעו הביתה היה לתלות את הכאפיות בהתרגשות בחדרם.
באותה שעה בדיוק עלה באתר האינטרנט של העיתון לאנשים חושבים מאמר תחת הכותרת: "הדתיים הלאומיים יותר גרועים מחיזבאללה". לאות הזדהות פצחו בביתנו בדבקה סוערת עם הכאפיות. בהמשך ריככו ב"הארץ" את הכותרת ל"אליטה חסודה שלנו". אבל מו"ל העיתון, עמוס שוקן, לא התנצל על הדברים, אלא צייץ בטוויטר שאינו מבין על מה הרעש, הרי הוא כתב דברים דומים כבר לפני שנים.
עם שוקן היה לי עניין אישי לאחרונה. אספר אותו כאן, לא רק לשם הגילוי הנאות ולא רק כדי לקדם מכירות בחינם. אספר אותו משום שהסיפור הזה לימד אותי כלל גדול מאוד, שרלוונטי לפרשתנו. לאחרונה יצא לאור הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" – סיפור חייה של דפנה מאיר. הייתה לי הזכות לכתוב אותו וללקט לתוכו טקסטים נפלאים שכתבה מאיר, שהם עיקר הספר. הספר זכה לתהודה גדולה ברוב כלי התקשורת, אבל אותי הטרידה העובדה שלא כתבו עליו במדור הספרים ב"הארץ". אז שלחתי הודעה לשוקן: "זה אמנם ספר על מתנחלת מתה. הוא אמנם נכתב על ידי מתנחלת חיה. אבל אחרי שסיפור חייה של דפנה מאיר התנחל בראש רשימת רבי־המכר הגיע העת שעיתון 'הארץ' יתייחס אליו קצת (...) בברכה, יפעת ארליך החצופה".
ההתייחסות לא איחרה להגיע. מאמר ארוך תחת הכותרת "אנדרטה מיותרת", שבו המבקרת ניתחה בגסות לא את הספר, אלא את אופייה המעצבן והשמרני של המתנחלת דפנה מאיר, אישה מתה שלא יכולה להגיב. התקוטטתי עם שוקן בטוויטר והעליתי פוסט שזכה לאלפי שיתופים ועשה רעש. יש לציין כי בהמשך "הארץ" פירסמו עוד ביקורת על הספר, הפעם חיובית יותר.
רבים שאלו אותי, למה לכל הרוחות פנית לשוקן? מה אכפת לך מ"הארץ"? זאת תשובתי הכנה: אני דתייה עם רגשי נחיתות מפגרים שחייבת לקבל לגיטימציה מה"רשעים ארורים" (בניגון של שטיסל) הנאורים מהעיתון הזה.
וזו בדיוק הבעיה של הציונות הדתית. רגשי הנחיתות. הרצון לקבל את האישור מהאליטות הישנות, ההתייפייפות האין־סופית. קשה לצאת מהדפוס הזה. גם כאן, לאורך חצי מאמר ניסיתי להציג בפניכם את פניי היפות. ראו, אמנם קוראים לי ארליך, אך דם פרסי זורם בעורקיי. ראו, אני אמנם מתנחלת, אך רוכשת לילדיי כאפיות. נכון שאני יפהפייה?
כלל גדול הוא: מנהיגות מצליחה ומובילה יוצרת התנגדות. מי שלא מצליח לא מעניין אף אחד. מצאת התנגדות, מצאת הצלחה. לכן אני מברכת על מאמרו של קליין ומקבלת אותו באהבה. ובכל זאת, יחד עם המלצת ההתנערות מרגשי הנחיתות מצורפת לציונות הדתית אזהרה: אסור להסתחרר מהצלחה. חשוב להיות קשובים לביקורת. לא לביקורת ילדותית כמו שכתב קליין, אלא לבני־פלוגתא מעמיקים, ויש כאלה רבים בשמאל. אליטה מסתגרת עלולה להתנוון ולאבד את זה. ראו מה קרה לעיתון "הארץ". ¿
