אם הייתם ילדים או הורים לילדים בישראל של שנות ה-80, סביר להניח שנתקלתם במערכון מ"רחוב סומסום" בו רוכל מפוקפק מוכר לאריק בקבוק אוויר בשקל. ובכן, קבלו את העיבוד הקולנועי לתרחיש המופרך הזה. בסרטו השני כבמאי, סרור מגלם עורך דין מנצרת שמחפש פריצת דרך עסקית – עניין לא פשוט עבור פלסטיני ישראלי. אחרי שאשתו (לטיסיה איידו) מבשרת לו שהיא בהריון, הוא חייב להעביר הילוך. חייב להתבגר, והדרך הילדותית שלו לעשות כן היא לעלות להר הקפיצה, למלא בקבוקים באוויר פסגות, ולמכור אותו לצליינים הרבים שפוקדים את אתר הולדת ישו ערב ביקור האפיפיור בעיר. כמובן שלא מעט אתגרים צצים בדרך: בירוקרטיה ממשלתית, בירוקרטיה שכונתית, ומתחרים עסקיים שבראשם כומר איטלקי (שמוליק קלדרון) שטוען לבלעדיות על התיירות המקומית.

מתוך הסרט "אוויר קדוש". צילום: ליאור מזרחי

סרור ייצג את הקולנוע הישראלי והמגזר הערבי בתחרות הרשמית, רמה בורשטיין תעשה זאת כנציגת המגזר החרדי במסגרת Viewpoint המציגה מבחר של סרטים מכל העולם. במקרה של "לעבור את הקיר" מדובר באיחור לא אלגנטי של מלודרמה רומנטית שעלתה מזמן לאקרנים בישראל בסתיו 2016 (בעתיד הקרוב תצא להפצה צנועה גם בארצות הברית). בורשטיין החוזרת בתשובה סיפרה בסרטה הראשון "למלא את החלל" על נערה צעירה שמקבלת את מצוות הרב לשאת את בעלה של אחותה שנפטרה, נשארת באולם החתונות ועולמה של הכלה. הפעם מדובר בפנטזיה קלילה יותר על אשה דתייה (נועה קולר שזכתה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר), שנישואה בוטלו ברגע האחרון. היא אינה מוכנה להשלים עם כך, שכן הכל כבר מוכן, ועכשיו רק חסר שיבוא החתן – יהא אשר יהא. אפשר לשער שהוא בוא יבוא, אבל מי זה יהיה? עמוס תמם, עוז זהבי ואודי פרסי בין המועמדים – הראויים.

איכשהו אוהד נהרין, המנהל המקצועי של להקת המחול בת שבע, הפך לכוכב קולנוע – בינלאומי. אחרי שעמד במרכז הסרט התיעודי המצליח "מיסטר גאגא" של האחים תומר וברק היימן, הוא מופיע בדוקו נוסף – הפעם בתפקיד משנה, לצדה של הרקדנית שלו בובי ג'ין סמית'. לפני יותר מעשור היא עזבה בגיל 20 את ביתה שמדינת איווה שבארצות הברית והשתקעה בתל אביב כבת חסות של נהרין בלהקה. הבמאית הדנית אלווירה לינד מלווה את סמית' בת ה-30 בהכנות לקראת רילוקיישן חזרה לארצות הברית. הפרידה מהלהקה, מהחברים ובעיקר מבן זוגה הישראלי המאוד צעיר אור – כל אלה מתערבלים בעולמה כשהיא רוצה לפרוץ בעצמה ולעשות זאת לבד בניו יורק. לינד מספקת את הפרופיל החושפני – ולעתים חושפני מאוד – של סמית'. יש פה כמובן גם קטעי ריקוד, בעיקר מאחורי הקלעים, אבל האם דמות הכוכבת כריזמטית או זוהרת מספיק כדי לבנות יצירה קולנועית סביבה? לא בטוח.

אם אתם מחפשים נקודה ישראלית נוספת, קטנה למדי, תוכלו למצוא אותה בקומדיית הנעורים המוצלחת של הבמאי מקס ווינקלר. זואי דויטש מככבת בו כטינאייג'רית פרועה שנוהגת לחלוק רגעים מיניים עם גברים מבוגרים ואז לסחוט אותם. מעין משלח יד לא שגרתי אבל די רווחי. התא המשפחתי הרעוע שלה מתערער עוד יותר כשבנו השמן והרגיש של אביה החורג מגיע לגור בבית. מה שמתחיל ברתיעה מוצהרת ממשיך במסע הרפתקאות משותף בסגנון בוני וקלייד עם סוף מפתיע ומעורר השראה. מדובר בסרט מהנה בהשתתפות שחקנים מוכרים כמו קתרין האן, אדם סקוט וגם מאיה עשת מתל אביב.

זוכרים את הפיאסקו של טקס האוסקר כשוורן בייטי הכריז בטעות על "לה לה לנד" כזוכה בפרס לסרט הטוב ביותר, במקום "אור ירח"? ובכן, המפיקה הישראלית עדי עזרוני הובילה פרויקט שמשלב בין השניים. הדרמה שביים דיימון קרדסיס "Saturday Church" עוסקת בנער שחור שהתייתם מאביו ומתמודד עם שאלות של זהות בתא משפחתי מתפורר. כמו גיבור "אור ירח" הוא מחפש נחמה מחוץ לבית ומוצא אותה בעולם הפנטזיות המוזיקליות שלו, שנראות כמו "לה לה לנד" לעניים. הגאולה במציאות תבוא בזכות הקהילה הלהט"בית המאמצת אותו לחיקה ומאפשרת לו להיות מי שהוא באמת, ולו רק במחשכים. הכוונות של היוצרים אולי טובות, והמטרה ראויה, אך משחק לא משכנע, ונאמברים מוזיקלים מאולצים הופכים את הסרט לחיקוי לא מוצלח – לא של "אור ירח", גם לא של "לה לה לנד".

מתוך הסרט Saturday Church. צילום: באדיבות פסטיבל טרייבקה

בטרייבקה השנה יש לא מעט סרטים העוסקים באמנות ובאמנים – ביניהם איש הצללים, אמן הרחוב ריצ'רד המבלטון, שבשנות השמונים הוזכר בנשימה אחת עם קית הרינג וז'אן מישל בסקאיט. בניגוד לעמיתיו הוא שרד את העשור בחיים, אולם נעלם אל תוך הצללים כחסר בית מסומם. הבמאי אורן יעקבי יצליח אולי לעשות לשאדומן מה שהקולנוע עשה למוזיקאי שוגרמן, שעמד במרכז הדוקו זוכה האוסקר ב-2012: להשיב אותו לתודעה ובמידה רבה גם לחיים.

הסרטים שלא כדאי לכם לפספס:

כולם מדברים על טראמפ וצוותו אסטרטגיית היחצ הפרועה שהביא לבית הלבן, אבל רונלד רייגן היה שם הרבה לפניו. אסופה של חומרי ארכיון נדירים – רובם מבית היוצר של מערך הדוברות של הנשיא - שנערכו על ידי הבמאי פאצ'ו יוצרים פאזל אישי לא מורכב במיוחד, אבל מאיר עיניים, מאוד משעשע, ולעתים מרגש. רייגן אולי לא היה מנהיג מבריק, והוא נשען על צוותו יועציו יותר מכל קודמיו, אבל היה לו קסם אישי וגם לא מעט טריקים יחצניים – אלגנטים יותר מהנשיא הנוכחי. בהקשר הנוכחי מרתק לצפות במאבק של רייגן במזכיר ברית המועצות דאז מיכאל גורבצ'וב. לא מלחמה קרה, אלא חזית מתחממת ומחממת במערכה על תשומת הלב ואהדת הקהל. בסוף יצא מזה הסכם לפירוק הנשק הגרעני בעולמנו.

חומרי ארכיון נדירים. מתוך הסרט The Reagan Show

Dabka

כל כתב מתחיל שומע את האימרה "עיתונות לא לומדים, עיתונות עושים". וזה פחות או יותר מה שאל פאצ'ינו הגדול אומר לאיוון פיטרס, שאולי עוד יהיה כזה, בחלקו הראשון של הסרט "דבקה", המבוסס על סיפור אמיתי. פיטרס (אקס-מן: ימי עבר עתיד) מגלם קנדי צעיר בשם ג'יי בהאדור שטס חצי עולם כדי לנחות בסומליה – מדינה מסוכנת. עד כדי כך שאין בה ולו עיתונאי מערבי אחד לישועה. כזה שידווח מהשטח בעיצומו של משבר הפיראטים המתלהט בים האדום. בהאדור לא למד עיתונות, אבל הוא נועז ומשוגע ומוכשר מספיק כדי להיות כזה.

הדרמה החביבה קלילה ומלאת הומור, אך עוסקת בסוגייה די מכבידה – יחס המערב למדינות עולם שלישי, חוסר ההבנה של המנהיגים בוושינגטון, לונדון וגם ירושלים את התרבות האפריקאית. דרך עיניו של הגיבור אפשר לזהות תחושת המצוקה של התושבים המקומיים, וכן את תחושת המצוקה שלו עצמו כשהוא לא מצליח להשמיע את קולם. לצד פיטרס הנפלא, פאצ'ינו וגם מלני גריפית' (שניהם בתפקידים קטנים) מופיעים בסרט ניצבים סומלים, ביניהם ברחאד עלי שהפתיע במשחקו כפיראט סומלי במותחן "קפטן פיליפס" (2013) עליו היה מועמד לאוסקר. ב"דבקה" מגלם את המתורגמן הצמוד של בהאדור, ובמעין קריצה לעצמו - הוא גם זה המדווח לו על התקרית של קפטן פיליפס, אשר תסבך את כל העניינים.