שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    העריץ את שאקירה, ריגש את ביל קלינטון - 10 דברים שלא ידעתם על גבריאל גרסיה מארקס

    שלוש שנים למותו, 90 להולדתו: אספנו פרטים פיקנטיים על הסופר הקולומביאני האהוב, שכתב את הקלאסיקות "מאה שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה" ורבות אחרות

    לפני שלוש שנים, ב-17 באפריל 2014, הלך לעולמו גבריאל גרסיה מארקֶס, גדול סופרי אמריקה הלטינית וזוכה פרס נובל לספרות. לו חי היום, היה מארקס - שנולד במרס 1927 - חוגג יום הולדת 90. בנוסף, בסוף חודש מאי ימלאו 50 שנה לפרסום יצירת המופת שלו, "מאה שנים של בדידות". לכבוד כל אלה אספנו עשרה פרטי טריוויה מסקרנים על הסופר והעיתונאי הקולומביאני הדגול (למרות שיכולנו בקלות להגיע גם למאה פרטים בודדים כאלה).

     

    רגעים מחיי מארקס (צילום: רויטרס)    (צילום: רויטרס)

    רגעים מחיי מארקס (צילום: רויטרס)    (צילום: רויטרס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    1. "מאה שנים של בדידות" על המשקל

    במותו היה מארקס עשיר ועתיר נכסים, אבל בגיל 39, כשסיים לכתוב את "מאה שנים של בדידות" ממקום מושבו במקסיקו סיטי, הוא ואשתו מרסדס היו כה עניים, שלא היה להם מספיק כסף לשלוח את כל כתב היד למו"ל בבואנוס איירס, ולכן שלחו בהתחלה רק מחצית מ-490 העמודים.

     

    הביוגרפיה על מארקס. 87 שנים מרתקות ()
    הביוגרפיה על מארקס. 87 שנים מרתקות

    בביוגרפיה "גבריאל גרסיה מארקס - חיים" (הוצאת עם עובד) שכתב ג'רלד מרטין במשך 17 שנה, מסופר כי בסניף הדואר דרשו מבני הזוג 82 פסו עבור משלוח כתב היד, אולם היו להם 50 בלבד. לעיני מארקס הסיר פקיד הדואר גיליונות מן החבילה כמו קותלי חזיר, עד שמשקל החבילה התאים לסכום. בני הזוג הלכו הביתה, מישכנו את תנור החימום, את מייבש השיער ואת מסחטת הפירות, חזרו לדואר ושלחו את החבילה השנייה. מארקס היה מודאג יותר מן האפשרות ששתי החבילות לא יגיעו ליעדן - מאשר מסיכויי הצלחתו של הספר. החבילות הגיעו בשלום לארגנטינה. "מאה שנים של בדידות" נמכר מאז בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם.

     

    2. מי זה גאבו?

    בעוד שבישראל קראו לו "גבריאל גרסיה מארקס", או "מארקס", ברחבי אמריקה הלטינית הוא היה ידוע בכינוי החיבה "גאבו" (Gabo) - גלגול של כינוי החיבה "גאביטו" שדבק בו בילדותו. הכינוי מופיע גם בשמו המקורי של "הסיפור של גרסיה מארקס", סרט תיעודי מקיף ומרתק שנעשה עליו ב-2015 (שודר ב-yes דוקו וזמין ב-yes VOD).

     

    אבל אל תתנו לכינוי התמים להטעות אתכם. כשם שהיה איש חביב, חם ואהוב, כך גם נודע כאקטיביסט פוליטי נחוש - בכל רחבי היבשת. כך למשל (וזו רק דוגמה אחת מני רבות), בעקבות ההפיכה של אוגוסטו פינושה נגד איינדה הסוציאליסט בצ'ילה ב-1973 הכריז גאבו על שביתה ספרותית. הוא הודיע שלא יכתוב עוד רומנים "עד שתיפול הכת הצבאית בראשות פינושה". את זמנו הוא הקדיש לפעילות פוליטית וייסד כתב-עת שמאלני בקולומביה. ב-1974 הוזמן להיות חבר בגוף יוקרתי שחקר ושפט פשעי מלחמה בינלאומיים. השביתה הספרותית החזיקה מעמד עד 1980, אז החל לכתוב את "כרוניקה של מוות ידוע מראש". 

      

    מארקס. בכלל קראו לו גאבו (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    מארקס. בכלל קראו לו גאבו(צילום: EPA)
     

    3. הסטודנט ביל קלינטון נתפס קורא מארקס בשיעור מסים

    בסרט "הסיפור של גרסיה מארקס" נזכר נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ובעלה של הילארי בימיו כסטודנט. קלינטון מספר שמישהו אמר לו שהוא חייב לקרוא את "מאה שנים של בדידות". "התחלתי לקרוא אותו ולא יכולתי להניח אותו", הוא נזכר בחיוך. "זו הייתה כמו התמכרות. קראתי אותו יום אחד באמצע שיעור על מיסוי שלא אהבתי, למרות שאהבתי את המרצה, והוא שאל אותי: 'מה יותר מעניין ממני?' עניתי לו: 'זה (מצביע על הספר. י.מ). זה הרומן הטוב ביותר שנכתב בכל שפה. מאז מותו של ויליאם פוקנר'.

     

    עם קלינטון ב-2007. "איש שיחה נפלא" (צילום: AFP PHOTO / PRESDIENCIA / Cesar CARRION) (צילום: AFP PHOTO / PRESDIENCIA / Cesar CARRION)
    עם קלינטון ב-2007. "איש שיחה נפלא"(צילום: AFP PHOTO / PRESDIENCIA / Cesar CARRION)
     

    "הספר הסביר את כל אמיתות הטבע האנושי, המניעים האנושיים. כיצד האהבה והשנאה, בצע הכסף והנדיבות, התקוות והפחדים מעלים ומורידים אותנו", המשיך קלינטון לפאר את מארקס בסרט. "הוא היה איש שיחה נפלא. הוא היה בעל לב גדול ונפש גדולה. הוא לימד אותנו שאנחנו משלים את עצמנו שעושר וכוח חשובים יותר מאהבה ורוך". 

     

    לימים, עם היבחרו לנשיא ארה"ב, יבטל קלינטון את האיסור שחל על מארקס להיכנס לגבולות המדינה - איסור שחל עליו בעקבות התבטאויותיו הפוליטיות ותיוגו של מארקס בארה"ב כאישיות חתרנית.

     

    פרק נוסף ברומן בין השניים מתרחש ב-1996, כאשר מארקס שולח בדואר לנשיא את ספרו "ידיעה על חטיפה". מדובר בתיעוד אמיתי של מקרי חטיפה מזעזעים שהתרחשו בקולומביה כמה שנים קודם לכן (דווקא לא על ידי פבלו אסקובר, אלא על ידי עושי דברו של ברון סמים אחר). מארקס שוחח עם הקורבנות שניצלו ועם משפחותיהם ושחזר בדייקנות את השתלשלות האירועים וגם את היחסים שנוצרו בין החוטפים (חברי הכנופיות) לחטופים.

     

    בסרט מספר קלינטון מה קרה אחרי שקיבל לידיו את הספר: "ישבתי בחדר הסגלגל, קראתי שני עמודים ואחר כך עשיתי משהו שאני לא חושב שעשיתי שוב עד אותו יום - המצאתי כמה תירוצים, ביטלתי פגישות וחזרתי לקרוא את הספר כולו. אחרי שקראתי הרגשתי שאני מבין את המניעים של בחורים צעירים, שלא הייתה להם דרך אחרת ולכן נמשכו לכנופיות. האמנתי שחייבים למצוא דרך להיחלץ מזה, בשל האופן שבו תיאר את הדמויות".

     

    4. 60 מהדורות בישראל

    הקסם של מארקס פעל (ופועל, ויפעל) גם על קוראיו בישראל. שני ספריו הפופולריים ביותר בארץ, שניהם בהוצאת עם עובד, מכרו ביחד כ-220 אלף עותקים לאורך השנים. "מאה שנים של בדידות" מכר כ-120 אלף עותקים ב-60 מהדורות. "אהבה בימי כולרה" מכר כ-100 אלף עותקים ב-40 מהדורות.

     

    "מאה שנים של בדידות" במהדורה 31 ()
    "מאה שנים של בדידות" במהדורה 31
     

    5. שאקירה ומארקס - הערצה הדדית

    מארקס היה ידיד המשפחה של שאקירה, הזמרת הצעירה בת ארצו. פעם אחת כתב עליה תיאור מחמיא במיוחד: "למוזיקה של שאקירה יש חותמת אישית שלאף אחד אחר אין, ואיש אינו יכול לשיר ולרקוד כמוה. היא עושה את זה בכזו חושניות תמימה, כך שנדמה כי המציאה אותה". 

      

    מתוך דף הפייסבוק של שאקירה ()
    מתוך דף הפייסבוק של שאקירה
     

    שאקירה, מצדה, לא נשארה חייבת. בהספד שלה לאחר מותו של מארקס, כתבה: "גאבו היקר, פעם אמרת שהחיים אינם מה שהאדם חי, אלא שהחיים הם מה שהוא זוכר ואיך שהוא זוכר אותם כדי לספר עליהם... החיים שלך, גאבו היקר, ייזכרו על ידי כולנו כמתנה ייחודית וחד פעמית, וכסיפור המקורי מכולם. קשה להיפרד ממך, עם כל מה שנתת לנו! תמיד תהיה בלבי ובלבבותיהם של אלה שאהבו והעריצו אותך. שאק".    

     

    בנוסף, לא מפתיע לגלות כי בסרט "אהבה בימי כולרה" שמבוסס על ספרו של מארקס, מופיעים שני שירים של הזמרת החביבה עליו, לאחר ששיכנע אותה להקליט אותם לסרט. 

     

    6. כאן התחיל הקסם

    מארקס נחשב לאבי ז'אנר "הריאליזם הקסום" בספרות. הסגנון הספרותי הזה התבסס על עלילות בעלות אלמנטים ואירועים קסומים, המשולבות בתוך מצבים מציאותיים ושגרתיים.

     

    את תשע השנים הראשונות של חייו בילה גאביטו הקטן בעיירה ארקטקה שבקולומביה, בבית סבו וסבתו (בגיל תשע חזר לגור עם הוריו ועם אחיו הרבים). לסבתא, כך מספרת אחותו של מארקס בסרט התיעודי עליו, היו הרבה אמונות טפלות והיא הנחילה לו ולאחיו פחד מפני הכל. בעיניה, רוחות רפאים הסתובבו בכל מקום. "אם מישהו פתח מטרייה בתוך הבית, היא ביקשה מיד לסגור אותה אחרת מישהו ימות", נזכרת האחות. "לקרפדות שמחוץ לבית הייתה אומרת 'בואו מחר וקחו מלח', כי התייחסה לקרפדות כאל מכשפות".

     

    מארקס. "רוחות רפאים" בבית (צילום: Gettyimages Imagebank) (צילום: Gettyimages Imagebank)
    מארקס. "רוחות רפאים" בבית(צילום: Gettyimages Imagebank)
     

    הסבא, לעומת זאת, היה מציאותי מאוד. גאביטו היה קשור מאוד לסבא, שהיה קולונל במלחמת אלף הימים ודיבר כל הזמן על המוות ועל המלחמה, כך שמארקס הילד חלק את חייו בין שני העולמות האלה - העל-טבעי והמציאותי.

     

    מקונדו הוא שם העולם הקסום בספריו, בהשראת חייו בארקטקה. יותר מכל זהו שמה הבדיוני של העיירה בה מתרחשת עלילת "מאה שנים של בדידות" (ושבה יורד גשם במשך ארבע שנים ברציפות אחרי טבח בפועלי מטעי הבננות, ופורצת מגיפת חוסר-שינה).   

     

    7. כך נכשלה ההצבעה לשינוי שם עיירת הולדתו ל"מקונדו"

    בשנת 2006 ביקש ראש העיר ארקטקה לערוך הצבעה כדי להכריע אם לשנות את שמה ל"מקונדו". בעקבות מצבה הכלכלי הקשה, הוחלט להפוך את העיר למוקד תיירותי, וכך התגלגל הרעיון. מעל הכביש הראשי של העיירה המוזנחת כבר התנוסס השלט: "ברוכים הבאים לעולם הקסום של מקונדו". אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד.

     

    למרות שיותר מ-90% מהמצביעים תמכו בהצעה, היא נפלה. הסיבה: בעיירה, שבה גרו אז 53 אלף תושבים, פשוט לא הגיעו מספיק אנשים להצביע. למרות יחסי הציבור של ראש העיר, הרף - 7,400 מצביעים כדי שההצבעה תהיה תקפה - לא נחצה.  

     

    8. "ספרות זה לא בשבילך, כדאי שתעסוק בתחום אחר"

    בגיל 22 שלח מארקס את הרומן הראשון שלו, "סופת שלכת", להוצאה לאור בארגנטינה. בהוצאה לא רק שדחו אותו, אלא גם ייעצו לו לעסוק בתחום אחר, כי "הספרות זה לא בשבילך". הוא כמובן נפגע מאוד. בדיעבד נחשב "סופת שלכת", שבה מופיעה העיירה הבדיונית מקונדו לראשונה, לאחת היצירות האוונגרדיות הראשונות החשובות ביותר באמריקה הלטינית. כשהרומן יצא לאור, רק בשנת 1955, השוו המבקרים בקולומביה את מארקס למרסל פרוסט.

     

    הרומן הראשון שנדחה על הסף. "סופת שלכת" ()
    הרומן הראשון שנדחה על הסף. "סופת שלכת"
     

    9. מה הספר הכי טוב של מארקס בעיניי עצמו? תתפלאו

    בתקופה שבה שהיה שליחו בפריז של העיתון הקולומובאיני בו עבד, נסגר העיתון ולמארקס לא היה איך לשלם עבור המלון בו התגורר. הבעלים איפשרה לו לעבור לעליית הגג של המלון, ושם שקד על כתיבת "אין לקולונל מי שיכתוב אליו", שפורסם ב-1961. בתקופה זו הוא נהג לשלוח מכתבים לחבריו כדי לבקש מהם עזרה כלכלית. "כשגרתי בפריז בקומה שביעית בלי מעלית, הייתי יורד למטה, רואה שאין מכתב מחבריי, עולה בחזרה למעלה וכותב עוד עמוד מהספר", מספר מארקס בסרט שנעשה עליו. "ברגע מסוים, מה שכתבתי שיקף את המציאות שלי בדיוק. לכן אני חושב, בניגוד למבקרים, שהספר הטוב ביותר שכתבתי - אם אכן כתבתי יצירת מופת - זה הרומן 'אין לקולונל מי שיכתוב אליו'".  

     

    10. חברות שנויה במחלוקת עם פידל קסטרו

    יחסי החברות הקרובים עם פידל קסטרו, ששלט בקובה ביד רמה במשך כ-50 שנה, היו אחד ההיבטים השנויים ביותר במחלוקת בחייו של מארקס. 

     

    מארקס עקב אחרי מעלליו של קסטרו מאז 1956, בהיותו עיתונאי. כך לפי הסרט התיעודי והביוגרפיה עליו. ב-1959 הוא טס לקובה בהזמנת קסטרו, כדי לצפות במשפט הפומבי של פושעי משטר בטיסטה. מארקס נחת בקובה שלושה ימים אחרי שקסטרו הפך לראש הממשלה, כשבכל מקום התנופפו דגלים אדומים ותחושה של אופוריה שרתה בכל. מארקס היה משוכנע אז בצדקת המהפכה בקובה, אלא שמאוחר יותר הביע חששות מכך שבקובה ינצח הקו הקומוניסטי האורתודוכסי, בדומה לזה שבמוסקבה. בשנות ה-60, כשכל סופרי אמריקה הלטינית עלו לרגל לקובה, מארקס דווקא לא עשה זאת.

     

    ההתקרבות החלה בשנות ה-70. קסטרו היה מבודד אז לגמרי מהעולם התרבותי והאינטלקטואלי. כמעט כל האינטלקטואלים השמאלנים של שנות ה-60 הפנו עורף למהפכה הקובנית, ולכן חזרתו של מארקס הייתה משמעותית עבור קסטרו. חבריו של מארקס מספרים שכשם שריתקו אותו העוצמות של הגנרלים הרודנים של אמריקה הלטינית, כך ריתקה אותו דמותו של קסטרו. מארקס אמנם לא פירסם הצהרות בעד קובה, אבל גם לא הצטרף לגינויים נגדה - לדבריו, כדי שדברי ביקורת שלו לא ינוצלו על ידי אמריקנים ואימפריאליסטים. 

     

    מארקס עמד על כך שהוא וקסטרו היו חברים, אבל שהוא גם משתמש בחברות הזאת לטובת אחרים. בסרט מספר אחד מחבריו כי בזכות הערוץ הישיר לקסטרו שיחרר מארקס משוררים וסופרים רבים שהשליט הכל-יכול שלח לכלא. מצד שני, התדמית והאמינות שלו כאינטלקטואל וכסופר נפגעו כשלא ביקר את ההפרות הבוטות של זכויות האדם בקובה. בראיון אמר מארקס: "בעיניי העיקר בקובה הוא ההתנגדות וההגנה האיתנה והמתמדת  מול החרם האמריקני".

     

    הצמד חמד מארקס-קסטרו ידע גם ליהנות מהחיים. הם הפליגו ביאכטות, צללו בים ושתו יין יחד.

    בראיון משועשע משותף של השניים אמר קסטרו: "לא, לא ניתן להאשים את מארקס שהוא קומוניסט". ומארקס הגיב: "כבר 30 שנה שפידל מנסה לשכנע אותי והוא עדיין לא הצליח". ועל כך השיב פידל הלץ: "ככל שיש לו יותר כסף - אני פחות מצליח לשכנע אותו".

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים