כולם היו ילדיהם

לקבוצת הווטסאפ, שמכנסת את חמשת הילדים הביולוגיים שלהם ואת ילדי האומנה הרבים שגידלו, הם קוראים "גבאי מתגעגעים". בשנים האחרונות געגועיהם של אלי וסיליה גבאי הלכו וגברו עד שלא יכלו יותר. לפני החג כינסו בחצר ביתם בכפר תבור כ־20 מילדי האומנה, שבמשך תקופה מחייהם היו חלק בלתי נפרד ממשפחתם.

גונדר משנה גבאי, מפקד כלא צלמון, איש שב"ס קשוח רוב הזמן, עמד בצד וניגב דמעה קטנה. אשתו איפשרה לשטף דמעותיה לזלוג. שניהם התבוננו נרגשים באורחיהם, בני 18־30, חלקם כבר נשואים והורים בעצמם, שבאו לפגוש את מי שבמשך 11 שנים היו אבא ואמא לעשרות ילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם וגדלו אצלם, בבית אומנה טיפולי במבשרת ציון. כעשרה ילדים נוספים שעברו בבית הזה במשך השנים נעדרו מהמפגש. אחד מהילדים נהרג בתאונה, אחר גר ברוסיה והיו שלא יכלו להגיע.

"הכי כיף לי להיות מוקפת בילדים שלי", אומרת סיליה, שבזמן המפגש חיבקה חזק־חזק והתקשתה להתנתק. "הרגשתי כמו אמא שכל ילדיה הבוגרים חוזרים הביתה והם שוב הילדים הקטנים שמבקשים ממני שוקו וסיפור".

"עמדתי בצד והסתכלתי על הילדים ובראש רצו לי תמונות מהימים שגידלנו אותם", מספר אלי. "נזכרתי בילדה שהתחפשה לסוהרת ולבשה מדים שהבאתי לה, בילד שהתעקש להתחפש למג"בניק ולהיות כמוני, בימי ההולדת שחגגנו להם, בשבתות שנסענו בטרנזיט שהבאתי מהמשטרה לארוחה אצל ההורים שלי במגדל־העמק, בכל ימי העצמאות שלקחנו אותם להרצליה, לעשות על האש בחצר של אמא של סיליה. זאת הייתה אופרציה שלמה, אבל לא ויתרנו. אלו חוויות שעיצבו אותם ואותנו".

המיטה והארון מחכים

כשי' (26) הגיע למפגש בכפר תבור, מלווה באמו, אחותו ואחיו הבכור, חיבק אותם אלי בהתרגשות גדולה. אחר כך לקח את י' הצידה ושאל בלחש מה קורה עם אבא, אם הוא עדיין עושה שטויות. י' השיב שניתק את הקשר עם אביו, שישב בבית הסוהר על סמים, "אבל אחי הקטן התחבר לאבא ויושב עכשיו בכלא", עידכן את אלי.

"קשה לשמוע את זה", אמר לו אלי, "העיקר שאתה בסדר ומתפקד טוב". סיליה, שעמדה בסמוך, התקשתה לשמוע את סיפורו של י'. "חבל שאח שלך לא היה אצלנו", אמרה, "לא היינו נותנים שזה יקרה לו". והיא יודעת על מה היא מדברת: שתי אחיותיו של י' גדלו בביתם, והוא - שהיה בבית אומנה אחר - ביקש להצטרף אליהן כשהיה בן 16.

ב' (27) הוא אחד מתשעת הילדים הראשונים שהיו במשפחתון של משפחת גבאי. הוא היה בן שבע כשהגיע אליהם ושהה בביתם עשר שנים. ב' פסע לחצר בצעדים קטנים, התבונן בחברים שלא פגש שנים. "קצת רעדו לי הרגליים", הודה אחר כך. "התרגשתי לפגוש את סיליה ואלי ולא רק לדבר איתם בטלפון. יש לי אהבה ענקית אליהם. לפני שנה וחצי התחתנתי, וכיוון שאבי נפטר קצת לפני כן, ביקשתי מאלי שיוביל אותי לחופה. לשמחתי הוא הסכים. אחרי החתונה ביקשתי שגם יהיה הסנדק של הבן שייוולד לי מתישהו והוא הבטיח שכך יהיה. אלי וסיליה הם פשוט ההורים שלי".

גונדר משנה גבאי בכלא צלמון. "בתחילת הדרך שלי כמשפחת אומנה אנשי הסגל קראו לי 'עובדת סוציאלית'" | צילום: אפי שריר

לפני כמה שנים, באחד מסיוריו של גבאי בכלא שבו שירת, ניגש אליו אסיר מכור לסמים ולאלכוהול שריצה עונש על אלימות וביקש שיחה אישית. גבאי זימן אותו אליו. "שאלתי אותו מה הבעיה, והוא פרץ בבכי ואמר, 'אתה לא מכיר אותי, אני אבא של ב' שנמצא אצלך בבית'. הייתי בהלם. באותו רגע ראיתי בבירור את החיבור הזה בין הורים חלשים לילדים חלשים והבנתי שזה מעגל שלא נסגר.

"מצד אחד חשבתי על הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, שהאבא יושב אצלי בכלא והבן גדל אצלי בבית בגלל המצב המשפחתי, ומצד שני שמחתי שהאסיר הגיע אליי ואוכל לדאוג לשיקומו ולחבר בינו לבין בנו, שכל השנים לא היה קשר ביניהם. עשיתי כמה ניסיונות, שלא צלחו בגלל עניינים פנימיים בין ההורים, אבל תמיד הקפדתי לעדכן אותו מה קורה עם הילד. לא ויתרתי עליו, למרות שגורמי הטיפול בכלא רצו להפסיק את הטיפול בו כיוון שלא התמיד. דחפתי לתת לו עוד הזדמנות ולבסוף הוא הצליח להשתקם ולפני שחרורו החל לעבוד באחד המפעלים בתוך הכלא.

"כשב' הגיע למפגש, דיברנו על התקופה ההיא של אביו בכלא. הרגשתי שהוא נמנע מלהיכנס לעומק ולא התעכב מדי על הדברים הרגישים שהיו אז, כנראה רצה למחוק אותם מהזיכרון. כשהוא ביקש שאוביל אותו לחופה, נורא התרגשתי. עצם העובדה שהוא בוחר בי להוביל אותו באירוע הכי משמעותי בחייו, זה לא מובן מאליו. דיברתי עם סיליה ושנינו אמרנו שזה השכר לעמלנו. הובלתי אותו לחופתו וחמשת הילדים שלי הלכו אחרינו. זו תמונה שלא תישכח".

גם לאחר שהגיע לקן החם של משפחת גבאי, לא התנהלו חייו של ב' על מי מנוחות. "היה לי טוב אצל אלי וסיליה, אבל רציתי לחזור הביתה ולא רק בסופי שבוע. אמא שלי ביקשה כל הזמן שאחזור והקשבתי לה. הייתי ילד בעייתי ולא שמתי על מסגרת. ברחתי אליה כי התגעגעתי וידעתי שקשה לה כשאבא בבית סוהר. כשהייתי בן 17, הרווחה נתנו לי אישור לחזור הביתה. התחברתי לסביבה, נהייתי אלים ועצבני, הסתבכתי עם החוק וישבתי במעצרי בית. זה פגע בסיליה ואלי, אבל כשהסתבכתי עם המשטרה התברר לי יותר מאוחר שאלי, כאיש שב"ס, היה שם בשבילי מאחורי הקלעים ושמר עליי.

"אחרי מעצרי הבית הסתבכתי בעבירות אלימות ואחזקת סכין ונכנסתי לכלא. אני זוכר שסיליה באה לבקר אותי בכלא דקל בבאר־שבע. שנינו נורא בכינו. הביקור שלה מאוד חיזק אותי. אחריו נשבעתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שלי בכלא. אמרתי לעצמי שאני חייב לשים לזה סוף. כשהשתחררתי, התקשרתי לסיליה ואמרתי שאני רוצה לחזור למשפחתון ולהשלים לימודים שהפסדתי. התשובה שלה הייתה, 'המקום שלך תמיד פה. המיטה והארון מחכים לך'. למחרת כבר הייתי שם. בחיים לא אשכח את המילים שלה ואת החיבוק של אלי כשחזרתי.

"כשאלי היה מגיע הביתה, הוא היה שם בצד את העבודה שלו בבית הסוהר והיה אבא שיודע לחבק, אבל גם יודע לדרוש לשמור על המסגרת. הוא וסיליה נלחמו עליי ולא ויתרו. יש ילדים שמתביישים ומסתירים שגדלו במשפחתון. אני יודע שאילו הייתי נשאר בסביבה שבה נולדתי, הייתי מכיר את אלי גבאי רק בבית הסוהר או שבכלל לא הייתי מכיר אותו, כי הייתי בין המתים.

"היום אני נשוי ועובד רק בזכות אלי וסיליה. כשהייתי בן 13, היה לנו בבית הספר בירושלים שיעור של טיפול אישי באמצעות בעלי חיים. המורה שאלה אותי איזה חיה הייתי רוצה להיות. עניתי נחש, כי הוא משיל את העור וגם אני רוצה להשיל את הזיכרונות שלי ולפתוח דף חדש. אלי וסיליה עזרו לי להשיל את העור".

גונדר משנה גבאי היה זקוק לכמה ימים כדי לעכל את המפגש עם ב' ועם יתר הילדים שגידל יחד עם אשתו. השיחות, הזיכרונות והתמונות הידהדו בראשו גם כשחזר לשגרת היומיום שלו כמפקד כלא.

"לא פשוט להכיל את המטען הרגשי העצום הזה. כל ילד הוא עולם בפני עצמו שסוחב בעיות מטורפות שקשה לתאר. הילדים האלו, שעברו מה שעברו בחייהם ולא נשברו למרות הקושי, הם בעיניי גיבורים. כשילד כמו ב' מתחתן, או כשילד מתגייס, זו תחושת הישג ענקית. בעיקר כי לא הכל ורוד במשפחת אומנה. זה לא רק משפחה קסומה מרובת ילדים. זה מסע עם הרבה התמודדויות".

היומיום שלך הוא בסביבה אלימה וקשוחה, וכשחזרת הביתה חיכו לך ילדים שבאו מרקע בעייתי והיית צריך לתת להם חום ואהבה. איך מתפקדים בשני העולמות האלו?

"כשחושבים על בית סוהר, הדימוי המיידי שקופץ בראש הוא של מקום אלים וקשוח, אבל זה לא נכון. מי שמבקר בבתי סוהר של היום מגלה שהשפה המדוברת בהם היא של שיקום, כשהמטרה המרכזית היא להוציא לחברה אדם יותר טוב. אמנם יש דילמות איזה אסיר לשקם ואיזו מסגרת להתאים לו, אבל חלק הארי מהעשייה של מפקדי כלא פליליים הוא שיקומי.

"לפני שהגעתי לשב"ס, שירתתי במשמר הגבול. כששמעתי על רצח, שוד או אונס, חשבתי שעבריין שביצע פשע כזה צריך לשים בכלא, לזרוק את המפתחות לים ולשכוח ממנו. לא חלמתי שאהיה אי פעם מפקד כלא. אז ראיתי את הדברים לגמרי אחרת מההסתכלות שלי היום.

"חלק מהשינוי התפיסתי שלי הוא בזכות ילדי האומנה שגדלו אצלנו בבית. הם לימדו אותי הרבה על החיים ופקחו לי את העיניים. ההבנה העמוקה, שחלק מהאסירים אצלי הידרדרו כי לא נולדו למשפחה הנכונה ויכלו להיות במקום אחר לגמרי אילו נסיבות חייהם היו שונות, היא מתקופת האומנה. נהייתי רגיש יותר לדברים, עד כדי כך שבתחילת הדרך שלי כמשפחת אומנה, כשהייתי סגן מפקד כלא אוהלי קידר, אנשי הסגל קראו לי 'עובדת סוציאלית'. כשמגיעים אליי למעצר חבר'ה מאוד צעירים, אני תמיד מדמיין אותם כילדי אומנה ונותן להם את מלוא תשומת הלב מתוך הידיעה שעדיין אפשר להציל אותם מכניסה למעגל הפשיעה החוזר".

ובבית היו לך גם ילדים ביולוגיים משלך וגם ילדי אומנה. זה מתכון למתחים ביניהם?

"היו רגעים לא פשוטים, למשל של קנאה. כשהקראתי סיפור לאחד מילדי המשפחתון, הבן שלי, שהיה אז ילד קטן, צעק מהקומה השנייה, 'אתה לא אבא שלו, אתה אבא שלי. גם אני רוצה סיפור'. הייתי צריך לקבל החלטה, כי מבחינתו הילד צודק. עניתי לו, 'אתה תמתין עד שאסיים להקריא ואז אבוא אליך'".

בגלל המקרר הריק

כשהחלו את דרכם באומנה הייתה סיליה גבאי בת 23 בלבד ובעלה בן 29, הורים צעירים לתאומות קטנטנות. ההחלטה להיכנס לפרויקט הורות שכזה לא הייתה מיידית. לשניהם לא היה מושג מהו משפחתון אומנה.

אלי גבאי נולד במגדל־העמק למשפחה בת חמישה ילדים. הוא שירת בצנחנים וביחידת המסתערבים במג"ב. ב־2007 הצטרף לשב"ס, הקים את גדוד דרום של יחידת נחשון, המלווה אסירים ועצורים לבתי הסוהר, פיקד על כלא גלבוע, חרמון ואוהלי קידר ולפני שנה נכנס לתפקיד מפקד כלא צלמון.

סיליה גדלה בהרצליה. אביה עזב את המשפחה כשהייתה בת 16. לפני שש שנים מצאה אותו בפייסבוק והעדיפה לא לשמור איתו על קשר. "אמא שלי עבדה בכמה משרות, כדי שלי ולאחי לא יחסר דבר. אני חושבת שהתחברתי לילדים האלו מנקודת המחסור באבא ומהחלל שהשאיר בחיים שלי".

בצבא שירתה כצלמת צבאית ופגשה את אלי בגדוד המסתערבים. "אחרי שהתחתנו ונולדו לנו התאומות, הוזמנו לביקור אצל אחד הלוחמים במג"ב שהיה הורה במשפחתון", מספר אלי. "העשייה שלו ושל אשתו מצאה חן בעיניי, אבל חששתי לגדל ילדים שאינם שלי. סיליה מאוד התלהבה והחלטנו להתחיל בתהליך ולראות איך נתקדם.

"חלק מהליך הקבלה היה ביקור בביתו של אחד מהילדים שגדל במשפחתון. אמא שגידלה לבדה שישה ילדים בדלות שלא פגשתי מעולם. כשפתחה את המקרר, הוא היה ריק לגמרי. עד אז חשבתי שמקרר ריק זה רק בשביל הטלוויזיה ופתאום ראיתי את זה מול העיניים. הייתי בשוק מוחלט. יצאתי משם ואמרתי לסיליה שאם יש בישראל ילדים שחיים ככה, אני מוכן לקחת אלינו 30 ילדים. התקשרנו לעמותה והודענו שאנחנו בעניין. התמקמנו באחד משלושת הבתים של עמותת 'אור שלום' במבשרת ציון".

בכל אחד ממשפחתוני האומנה הפעילים בארץ מגדלים ההורים, בנוסף לילדיהם הביולוגיים, 11 ילדים נוספים, לכל היותר, שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה מסיבות שונות. כשילד מגיע לגיל 18, הוא עוזב וילד חדש נכנס במקומו.

בתי האומנה מלווים באנשי מקצוע, שמגיעים לראות את הילדים משעות הצהריים עד הערב: פסיכולוג, עובדת סוציאלית ונערת שירות לאומי. אחת לשבוע מגיע מדריך חיצוני, שמאפשר לבני הזוג לקחת יום חופשי. הורי משפחתון משמשים בתפקיד שלוש־חמש שנים, אלא שלבני הזוג גבאי לא נמצאו מחליפים והם ניהלו משפחתון במשך 11 שנים, עד שאלי התמנה, בשנת 2010, למפקד כלא חרמון והם עברו לכפר תבור.

"הילדים הביולוגיים שלנו גדלו לתוך משפחת האומנה", אומרת סיליה. "כשפתחנו פרק חדש ושאלתי אותם אם היה להם קשה כשהיו ילדים נוספים בבית, התשובה שלהם הייתה שזה היה הכי טבעי בעולם, שהם לא הכירו משהו אחר".

"גרנו בשני חדרים בקומה העליונה וילדי המשפחתון בקומה התחתונה, כשבאמצע המטבח והסלון שמשותפים לכל דיירי הבית", משחזר גבאי את ראשית דרכם כמשפחת אומנה. "כעבור חודש כבר היינו משפחה מרובת ילדים – תשעה ילדים יחד עם התאומות שלנו, שהיו בנות חצי שנה – ולמדנו תוך כדי העשייה היומיומית איך לתפקד. בהתחלה פחדנו לריב, שחלילה הילדים לא ישמעו, עד שהבנו שאנחנו צריכים להיות משפחה נורמלית, שגם רבה לפעמים".

"לא הייתי מוותרת על אף יום במשפחתון, אולי רק על כמה מכות עם מקל של מטאטא שקיבלתי מילדים ועל קרם הידיים שהם מרחו על המדרגות כדי שאחליק", אומרת סיליה. "היו פעמים שנשברתי ואמרתי לעצמי שזהו, אני פורשת, עד שהבנתי שבעצם הם בדקו כמה אני אוהבת אותם והמשכתי".

איפה הייתי בלעדיהם

ש' (23), שהגיעה לבית משפחת גבאי כשהייתה בת עשר, לאחר שאמה נטשה אותה והיא הסתובבה בין פנימיות ברחבי הארץ, ונשארה שם שש שנים. היום היא סטודנטית ועובדת במשרד ממשלתי.

"רק בדיעבד הבנתי כמה כוחות דרושים להכניס למשפחה שלך ילדים זרים ולטפח אותם", אומרת ש'. "סיליה נתנה המון מעצמה והשקיעה בנו. אלי היה מגיע בערב אחרי העבודה, ואני זוכרת שתמיד נורא רצינו שהוא יהיה איתנו גם ביום. המון פעמים הקפיצו אותו באמצע הארוחה והיינו עצובים, אבל ידענו שהוא עושה משהו חשוב.

"הם היו ההורים שלי, אבל זה לא היה פשוט. עברתי ילדות קשה והיו לי כעסים שהפניתי אליהם, למרות שבעצם הם היו אמורים להיות מופנים להורים שלי שלא גידלו אותי. כל הילדים במשפחתון היו ילדים שעברו התעללויות ברמה כזו או אחרת, ולכן לקח זמן עד שהמפגש הזה יצא לפועל.

"כמו רוב הילדים, גם אני לא ראיתי את אלי וסיליה כמעט שבע שנים. יש בינינו כאלו שלא רוצים להיות בקשר עם הפרק ההוא בחיים. לקח זמן לדברים לשקוע, ורק ממרחק הזמן אפשר להבין מה עברנו. היה מרגש לראות שסיליה ואלי לא השתנו וכמות האהבה שלהם נשארה כמו שהייתה.

"אחרי המשפחתון, כשהייתי בכיתה י"א, עברתי ללמוד בפנימייה יוקרתית. כל השנים חשבתי איפה הייתי יכולה להיות בלעדיהם ואיפה אני נמצאת עכשיו. אני בצד של הטובים, וזה בלי ספק בזכותם. היחסים שהכרתי מהבית שלי היו של אלימות, מכות ועצבים. אצל אלי וסיליה ראיתי בפעם בראשונה יחסים של אהבה וקבלה. זאת הייתה בשבילי דוגמה לאיך בית נורמלי צריך להתנהל".

אלי גבאי מחזק את דבריה: "כשמצמידים לילדים שבאים מרקע בעייתי משפחה חזקה, היא הופכת עבורם למודל חיקוי. זה היה המוטו שלנו. אני שמח שאצלנו המודל עבד. הילדים שגידלנו התגייסו לצבא, חלקם שירתו ביחידות מיוחדות, הם עובדים, הקימו משפחות. בעיניי זה מודל שצריך לפתח ולא לקצץ לו משאבים. במקום להגיע אליי לכלא, הם מתפקדים בחברה ותורמים לה, וזה חוסך למדינה הרבה כסף. חבל לי שנוגסים בפרויקטים חברתיים מהסוג הזה".

בשלב הזה אשתו שולפת את הטלפון הנייד שלה ומציגה את קבוצת הווטסאפ שלהם, שבמקום תמונה נושאת את הלוגו "גבאי אימפריה". "ככה הילדים רואים אותנו וככה אנחנו אותם", היא אומרת.

"הילדים בקשר בווטאסאפ, לא נפגשים ביומיום, אבל במפגש אצלנו ראיתי את החיבור המיידי והאהבה ביניהם, מין גורל משותף שמחבר אותם", מוסיף אלי. "התחושה היא כמו של אחים ביולוגיים שגרים בחו"ל ובאים פעם בכמה שנים לביקור.

"11 השנים שהיינו משפחה עבור הילדים האלו לימדו אותי דברים על עצמי, שאולי לא הייתי מגלה בלעדיהם. פרויקט כזה מלמד אותך לא לוותר. אתה מגלה שאומץ לא בא לידי ביטוי רק אצל המסתערבים, אלא גם אצל ילדים קטנים שמתמודדים עם החיים. ילד שתנאי חייו מחייבים להוציא אותו מביתו, מתמודד עם דברים שילדים במשפחות נורמטיביות לא מעלים על דעתם. אפילו להזמין חבר מהכיתה אליו הביתה זה קושי. לוקח לו זמן להגיד שהוא במשפחת אומנה שיש שם כלל כמו כיבוי אורות".

ק' (18) עברה בין משפחות אומנה מאז שהייתה בת שנתיים. בגיל 11 וחצי הגיעה למשפחת גבאי.

"מאוד התחברתי אליהם", היא מספרת. "הייתי ילדה קטנה, מופנמת ושקטה, והם נתנו לי הרבה חום. בשנייה הראשונה של המפגש, החברים שלא ראו אותי כמה שנים לא זיהו אותי. גדלתי והשתניתי. יש לי יותר ביטחון עצמי. אחרי השנייה הזו הם רצו אליי וחיבקו אותי והיה קשה להתנתק. היו לי צמרמורות בכל הגוף.

"הכי התרגשתי כשסיליה התקשרה כמה ימים לפני המפגש ושאלה איזה דג אני רוצה שהיא תכין לי לארוחת ערב. אמרתי שלא משנה, העיקר שיהיה בלי עצמות. פתאום עפתי אחורה והרחתי את הילדות. את לחם הפרנה המרוקאי שאפתה לנו, את סירי הדגים שלה. בשבילי זה הבית. השנים ההן עיצבו אותי, ואני מבטיחה לעצמי שבבוא היום גם אני אהיה חלק ממשפחתון כזה. הייתי רוצה להחזיר לילדים אהבה ותמיכה בדיוק כמו שנתנו לי".

עבור אלי וסיליה גבאי, אין נחת וגאווה גדולים יותר מהצהרה כזו. ¿