שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    על גורל, אחריות ואשמה
    המג"ד שיבץ את ג'קי בפלוגה ב', ואותי במפקדת הגדוד. החלטה של שנייה. זה יכול היה להיות ההפך. ג'קי נהרג בחווה הסינית, אני יצאתי בשלום
    בכל שנה, בהגיע יום הזיכרון, אני חש מועקה קשה. ולא רק בגלל העצב על מותם של רבים כל כך, לא רק בגלל הקושי להאזין שוב ושוב לסיפורים קורעי הלב. זה משהו מעבר לכך - משהו במחשבותיי שנוגע בגורל, אחריות ואשמה.

     

    יום כיפור 1973. הייתי חניך בקורס מ”פאים, והוזעקתי עם אחרים לחזור לגדוד שלנו - גדוד 890 של הצנחנים. התייצבתי אצל המג”ד איציק מרדכי יחד עם ג’קי חכים. שנינו יצאנו מאותה פלוגה לאותו קורס. המג”ד שיבץ את ג’קי בפלוגה ב’, ואותי במפקדת הגדוד. החלטה של שנייה. זה יכול היה להיות גם ההפך. ג’קי נהרג בחווה הסינית, אני יצאתי בשלום. זה יכול היה להיות גם ההפך.

    ג'קי חכים ז"ל (צילום: באדיבות אתר ההנצחה לחחלי מערכות ישראל) (צילום: באדיבות אתר ההנצחה לחחלי מערכות ישראל)
    ג'קי חכים ז"ל(צילום: באדיבות אתר ההנצחה לחחלי מערכות ישראל)
     

    חצי שנה לאחר מכן, הגדוד ב”מובלעת הסורית” ועובר תקופת התשה קשה. אנחנו יושבים בבונקר בעת הפגזה כבדה. המג”ד החדש, יעקב קרן, יושב על מיטתי. אני יושב על כיסא במרחק חצי מטר ממנו. זה יכול היה להיות גם ההפך. פגז מתפוצץ בפתח הבונקר. קרן נהרג לי בידיים, אני יוצא בשריטות קלות. זה יכול היה להיות גם ההפך.

     

    וכך, במשך שנים מלווה אותי תחושה עמומה של אשמה: לך לא קרה כלום, ואילו חייהם של אחרים וטובים נגדעו. אתה הקמת משפחה, עשית קריירה, ולהם הכל
    נגמר תוך רגע - בגיל שבו החיים לפניך והכל אפשרי ופתוח.

     

    יותר קשים היו המקרים שבהם קבעתי את שיבוצם של חיילים או קצינים. מרס 1974, חמישה בוגרים של קורס קצינים חוזרים לגדוד. כקמב”ץ של הגדוד אני מכיר את כולם היטב. המג”ד החדש שואל אותי מי הכי טוב ביניהם. “גרשון בלאו”, עניתי ללא היסוס. המג”ד שולח אותו, בניגוד לרצונו, להחליף מפקד מחלקה בפלוגה ותיקה. גרשון ניגש אליי ושואל בדמעות, “למה עשית לי את זה? למה המלצת עליי למג”ד?” חודשיים לאחר מכן נהרג בהפגזה ברמת הגולן. המשפט הזה, “למה עשית לי את זה?” חוזר אליי, שוב ושוב, בכל שנה ביום הזיכרון.

     

    זו יד הגורל, אני מנסה לשכנע את עצמי. אלא שגם אם אני מצליח להשתחרר מעט מתחושת האשמה על אירועים שבהם “הגורל קבע”, אני מתקשה לעשות כך כשמדובר בחיילים שנהרגו בשל שגיאות שלי. גם אם היו אלה שגיאות מקצועיות שקורות בשדה הקרב, הידיעה שמישהו נהרג כתוצאה ממעשה או היעדר מעשה שלך היא מקור למועקה מתמדת. ומה לגבי מי שנהרג בתאונת אימונים תחת פיקודי? הרי כאן אפילו הנימוק של סערת הקרב לא קיים.

     

    אני משתדל שלא לחשוב על כך במהלך השנה, אבל אז מגיע יום הזיכרון. ובזיכרונות החדים והקשים יש לא רק עצב גדול אלא גם חשבון נפש אישי: למה הם ולא אני, מה יכולתי אולי למנוע ולא הצלחתי, האם אני מבקר את המשפחות שכולות בתדירות הראויה? וכן, זה גם יום של חשבון נפש ברמה הלאומית - האם אנו עושים מספיק כדי למנוע את מותם בעתיד של עוד רבים וטובים? האם הצבא מתחקר אירועים קשים באומץ וביסודיות? האם הדרג המדיני מוכן גם להודות בשגיאות וגם להשקיע את הזמן הראוי לדיונים יסודיים טרם ההחלטה על יציאה למערכה?

     

    יום הזיכרון אמור להבטיח שאנחנו מקיימים חשבון נפש, הן לגבי העבר והן לגבי סדרי העדיפויות של העתיד. כך קורה לי, ואני מקווה שגם לחשובים ממני.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים