הממלכה של גרנט

יום ראשון שעבר, שעות הבוקר המוקדמות. עם לוק מעודכן הכולל זקן לבלבן ועשרה קילו פחות - פרי הליכות יומיות בריג'נטס פארק - אברהם גרנט מגיע לבניין הבי־בי־סי במרכז לונדון. קודם הספיק לחטוף ארוחת בוקר קלה במלון היוקרה לנגהאם שבמרילבון.

אחרי שהוא מסיים לנתח בתוכנית הבוקר ברדיו את משחקי חצי גמר הגביע האנגלי, נוחתת בקשה לפנות מיד את הקומה. דמות פוליטית מאובטחת מגיעה לבניין. מדובר בראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר. גרנט שולף את הסלולרי, ושולח הודעה. לא חולף זמן רב, ומדלת האולפן פוסע בלייר, ממהר החוצה בחיבוק לגרנט. "מתי קובעים ארוחת צהריים?" הוא אומר לו וזורק לעברי: "אתם מבינים שהוא מאמן גדול, כן?"

מכשיר הטלפון של גרנט מלא אוצרות כאלה. תוכלו למצוא שם התכתבויות עם כוכבי ספורט כמו נובאק ג'וקוביץ', מריה שראפובה, דידייה דרוגבה, ג'ון טרי – ואפילו עם אביו של כוכב ברצלונה, ניימאר. "הנסיך ויליאם אמר לי שהיה רוצה שאאמן את אסטון וילה שאותה הוא אוהד", מגלה גרנט.

את השבועות האחרונים, מאז שנפרד מאימון נבחרת גאנה, גרנט מעביר בעיקר בין שמיים לארץ, מדלג בין יבשות. "בחודש האחרון יצא לי להיות בסין, ארה"ב, ברלין, אמסטרדם, ברצלונה. צברתי עשרות שעות באוויר, הייתי אולי יותר מאשר על הקרקע", הוא מספר.

ברביעי שעבר הוא המריא מלונדון להרצאה באקדמיית הכדורגל של ספורטינג ליסבון, והשבוע טס לסדרת הרצאות בארה"ב. הוא מרצה באוניברסיטאות באנגליה, בסין, בארה"ב; מרצה בפרויקט השואה של סטיבן ספילברג (ביום השואה עמד על דוכן הנואמים באוניברסיטת קינגס קולג' היוקרתית, וגרם להרבה דמעות בקהל, כשהקריא מכתב אישי); מעביר השתלמויות באקדמיות ספורט מוכרות; פה ושם עושה עסקים, מתחמש בנכסי נדל"ן בלונדון; ובין לבין מחפש את יעד האימון הבא שלו.

"אין לי סוכן מול כל הגופים שמזמינים אותי, הכל נעשה מולי בתקשורת ישירה", גרנט אומר בכניסה לאולפני הטלוויזיה של סקיי. עורך התוכניות אדם קרייג, יהודי אוהד טוטנהאם, אוסף אותנו מהלובי. "אברהם הוא דמות בינלאומית אהודה מאוד", מסביר לי קרייג, בזמן שגרנט מתאפר לקראת התוכנית "סקיי ספורט טודיי". "הוא היה בגמר ליגת האלופות, הוא אימן בליגות באנגליה, הוא הגיע לגמר אליפות אפריקה. מבחינתנו הוא פרשן מבוקש כמו תיירי הנרי או גראם סונס".

יותר מעשור חלף מאז שהמריא גרנט מגבולות הארץ, והפך לדמות בינלאומית. הצלחתו אינה תלויה בישראל. גרנט נמצא במקום שבו אף מאמן כדורגל ישראלי עוד לא דרך.

ובכל זאת, יש פער תהומי, בלתי נתפס, בין הדרך שבה הוא מתקבל באנגליה ומחוצה לה, לבין מידת ההערכה שלה הוא זוכה בישראל. בארץ תמיד יזכרו לו את ירידות הליגה עם ווסטהאם ופורטסמות', וילגלגו כשיוזכר כ"מועמד" לאימון מועדון כזה או אחר.

"קודם כל, להיות מועמד זה דבר טוב", משיב גרנט בחצי חיוך, "ההתנהלות בארץ מצחיקה אותי. מצחיק אותי שכותבים שאני מועמד ואז באים אליי בטענות. במה אני אשם? ברוב המקרים, המועמדויות האמיתיות שלי לאימון לא יצאו לתקשורת".

ובכל זאת, איך אתה מסביר את הפער הזה?

"אישית לא נתקלתי בדברים שליליים נגדי, אולי מאחורי הגב, אבל אני מבין שאלו הגנים בארץ. בחו"ל עשיתי הישגים יוצאי דופן שילכו איתי כל החיים, אבל בישראל יש נטייה לחפש את הדברים הפחות טובים. אני אוהב את הארץ, אבל יש בה דברים שצריך לשנות, את אותם גנים. בחו"ל בכל מקום יש כלפיי הערכה בלתי רגילה. ההצלחה עם צ'לסי זה הטייטל שלי. בטלוויזיה, מתחת לשם שלי, יהיה כתוב 'המאמן שהגיע לגמר ליגת האלופות', לא זה שירד עם ווסטהאם ופורטסמות'. אולי זה גם ההבדל בין מה שקורה פה לארץ".

"מדינת ישראל משופעת באנשים שאפתנים, יש לנו שם אדיר בכל מקום", הוא יאמר אחר כך, "רק צריך יותר לפרגן לאנשים מצליחים. בישראל כל אחד שמצליח הופך למטרה. אני לא מקבל את זה, אולי זה משהו מהימים הגלותיים".

חמישה ימים שהיתי עם גרנט בלונדון. בין מפגשי סלפי מתישים עם אוהדים ליד וומבלי וסטמפורד ברידג', לצפייה בחצי גמר הגביע בין צ'לסי לטוטנהאם, ישבנו לדבר. גרנט הוא לא מאלה שנוהגים לשתף בחייהם הפרטיים, ובכל זאת דיבר בפתיחות על הכל: הפרידה מצופית גרנט, האפשרות לפרק ב' בחייו, המסעות לגאנה ולתאילנד, וההחלטה שהתגבשה אצלו להשתקע באנגליה.

אהובתי צופי

מעבר החצייה אולי המפורסם בעולם נמצא ברחוב "Abbey Road". הוא זכה לתהילתו לאחר שהביטלס הצטלמו עליו לעטיפת אלבומם ב־1969. כמה עשרות מטרים משם, בשכונת סנט ג'ונס ווד, בבניין שבו גרה בין היתר נסיכה סעודית, מתגורר גרנט. בימים האחרונים הוא נמצא במעבר לדירת גג באזור האמפסטד. כשהוא מחוץ ללונדון, הוא מחלק את מפתחות הדירות לחברים או לבני משפחה. "נשארתי פה כי מרכז העבודה שלי עדיין כאן", הוא אומר, "אתה קולט שבעוד חודשיים אני כבר 11 שנה בלונדון?"

שנותיו מחוץ לישראל ידעו עליות וירידות, לא רק על מגרש הכדורגל. לפני כמעט שלוש שנים הוא נפרד מאשתו צופית. יש לה זוגיות חדשה, ועדיין "אהובתי צופי", כפי שהיא שמורה אצלו בסלולרי, מתקשרת ומסמסת לו מספר פעמים ביום. לפני כמה שבועות הייתה אצלו בלונדון עם שני ילדיהם, דניאל ורומי, וגרנט רוצה שהיא תעצב את דירתו החדשה. "אנחנו חברים קרובים", היא מספרת לי באחת הפעמים כשהם משוחחים, "אם אנשים היו מתגרשים כמונו, אף אחד לא היה מתחתן. אני שמחה שפיניתי לאברם מקום להגיע לנשים יפות. אם רק היו מכירים עשרה אחוז מטוב הלב שלו, היו מגלים מי זה האדם האדיר הזה".

מתכונן לשידור בסקיי

למה בעצם נפרדתם?

גרנט: "כשהתחלתי לאמן בצ'לסי, צופית הגיעה לגור בלונדון עם הילדים, אבל היא לא אהבה. בשמונה השנים האחרונות אני כבר לבד בחו"ל. לא רציתי לוותר על ההצעות בחו"ל והיא לא רצתה לוותר על הקריירה שלה בארץ. לא רצינו שהיחסים בינינו ימשיכו להתנהל בשלט רחוק. חברות יכולה להיות בשלט רחוק, נישואים לא. צופית אומרת שלא התגרשנו, אלא שהחלפנו פאזה".

צופית שונה ממך לחלוטין, יותר מוחצנת.

"צופית אוהתב לחשוף את החיים הפרטיים, אני מופנם יותר, מוכן להיחשף מקצועית. צופית מוכשרת מאוד, היא הכוכבת בבית, אצלה אין הצגות. בחיים שלה המציאות עולה על כל דמיון. זו האיכות שלה, שהיא מצליחה להביא את מי שהיא לטלוויזיה".

ערן זהבי

היו ביניכם נישואים פתוחים?

"אף פעם לא היו בינינו נישואים פתוחים. היא מחלקת הוראות ואתה ממלא. כמובן שהיו עליות וירידות כמו אצל כל זוג".

הייתה איזו מריבה, נקודה ספציפית, שממנה הבנתם שהעניין גמור?

"מעולם לא הייתה מריבה וזה גם לא קרה ביום אחד. אנשים לא האמינו כי נחשבנו לזוג שאצלו זה לא יקרה אף פעם. היינו נשואים 22 שנה. הייתי רווק עד גיל מאוחר. התחתנו כשאני בן 37, היא בת 27, אחרי בליינדייט לא כזה מוצלח. כבת זוג צופית אישה נהדרת. היא הפכה לחברה שלי לחיים ונשארה כזו עד היום. חברות הכי טובה שיכולה להיות".

אם היית מוותר על הרצון לאמן בחו"ל, זה היה נראה אחרת?

"היו תקופות שחשבתי על זה, דווקא הילדים שלי אמרו לי שאסור לי כמאמן לחזור לישראל".

גרנט אומר שהוא לא חושב על פרק ב' בחייו. גם אין לו כרגע זוגיות קבועה. "חסר? זה בטוח. גם לא נראה לי שאתמסד, אבל אי־אפשר לקבוע".

לצופית כן יש מערכת יחסים חדשה.

"כל דבר שעושה לה טוב, עושה לי טוב. אני אסביר לך מאיפה זה מגיע. כששמעתי את אבא שלי, ניצול השואה, צועק בלילה, ניסיתי לחפש שורשים לכך. נסעתי לפולין כדי לחפש איפה קברו את אחותו, מצאתי איפה גדל. ואז יום אחד אבא שלי, שהיה מיוחד במינו, אמר לי 'למה אתה חי בעבר'. שאלתי: 'אתה לא רוצה לדעת על העבר?' והוא השיב שצריך לחיות קדימה. מהתופת של אבא שלי, שקבר את הוריו ואחיותיו שמתו מקור ורעב, יצא האדם הכי אופטימי שיכול להיות, והילדים שלי הם כאלו הרבה בזכותו. מפה החזרה לזוגיות של צופית. אז לכל אדם זכות בחירה, אני מאוד נוסטלגי אבל לא חי בעבר. הזוגיות שלה עושה לי טוב".

למרות המרחק מילדיו, הוא פוגש אותם בתדירות גבוהה. לפני שבועיים טס למשחק בברצלונה עם הבן דניאל, עם הבת רומי ביקר בברלין. "ברור שהייתי רוצה לקום ולראות אותם במיטה לידי", הוא אומר. "אבל שניהם באים אליי הרבה לחו"ל, וכשאני מגיע לארץ אני כולי שלהם. אנחנו בקשר טלפוני יום־יומי, אני מסדר להם מהחמ"ל שלי פה את הכל, טיסות לקולומביה, מלון באילת".

שולחן באמבסדור

מועדון החברים "אמבסדור" בשכונת מייפייר נחשב לאחד המקדשים החברתיים המפורסמים בלונדון. בכירי אנשי העסקים והכדורגל באי הבריטי פוקדים אותו. לארסן ונגר ולאלכס פרגוסון יש בו מקומות קבועים. פיליפ גרין, מעשירי הממלכה, מחזיק שם שולחן משלו. אורחים חדשים שמבקשים לבלות במקום נדרשים לעבור תחקור ולהצטלם. גם לגרנט יש שם מקום משלו. "את המנה הקבועה", הוא אומר כשאנחנו יושבים שם לארוחת ערב.

הוא לא מבשל בדירה, אוכל בעיקר במסעדות. אחת האהובות עליו היא המסעדה היהודית "הארי מורגן". הוא מוקף בחברים מקומיים, בהם שמעון שבס ושמוליק זיסר, כדורגלן עבר במכבי יפו שהפך למיליונר. ועדיין, בסוף היום הוא חזר לבד לדירה. "אני מחפש לפעמים להיות לבד, אני לא מרגיש בדידות בחיים שלי", הוא משיב כשאני שואל על כך, "הייתי נשוי 22 שנה, ואני לא מחפש להתמסד. שאר הדברים נותרו אותו הדבר, החברים אותם חברים, אפילו נוספו. יש את המשפחה, אחותי מגיעה בעוד שבוע. מעולם לא הרגשתי לבד. לפעמים הייתי רוצה שבוע לבד לגמרי. לא היה לי דבר כזה. אין יום אחד שאין פה מישהו אצלי".

אני שואל אותו לגבי חזרה לישראל. "לונדון זה מרכז העולם", גרנט משיב ומגלה שקיבל לא אחת הצעות להגיע לתפקיד מקצועי במכבי חיפה, אבל אין סיכוי שיעזוב את לונדון. "דיברנו על זה כמה פעמים, זה לא התקדם. הם יודעים שאין מצב. גם נבחרת ישראל לא באה בחשבון בשלב הזה. יכולתי לחזור לישראל, אבל פה זה המקום הטוב ביותר לכדורגל מבחינת העשרת הידע, האווירה".

יכול להיות שהבחירה להישאר באנגליה היא מטעמי מיסוי?

"לא, המקצוע שלי זה כדורגל, אני נמצא בטופ העולמי. אחרי צ'לסי אימנתי בגאנה, פרטיזן בלגרד, פורטסמות', ווסטהאם. אם הייתי חוזר לארץ, לא הייתי מקבל את ההצעות האלה. אני רעב לאתגרים. לונדון היא בירת עולם הכדורגל, וחשוב לי להיות חלק ממנה. ישראל היא מרכז העולם בהיי־טק, אבל לא מרכז העולם בכדורגל. אולי חושבים ככה. לכן אשאר פה". 

לונדון 2017, במיוחד זו שאחרי פיגוע הדריסה בלב הממלכה, היא עיר לחוצה. בצידי הרחובות מחסומי ברזל גסים, ונוכחות השוטרים בולטת. אחוז המוסלמים בעיר גדול, ובבירה נראות יותר ויותר רעלות. אנחנו נפגשים בתחנת האנדרגראונד ווסטמינסטר, ובדרך לאחד מבתי הקפה בעיר נתקלים בזרי הפרחים שהונחו לזכר הרוגי הפיגוע האחרון.

צופית גרנט

אני שואל על ישראל. "בטוח שיהיה שלום", הוא משיב, "הייתי בכנס באו"ם, אמרתי שבכדורגל אתה יודע מחיר של כל דבר בתהליך, אבל לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית. בישראל אתה יודע שיהיה שלום, אבל לא יודע מה יהיה המחיר. לאדם הממוצע בעזה יש חיים נהדרים בלי שלום? אני נמצא הרבה במדינות ערב, כולל הביקור שהיה לי עם נבחרת גאנה במצרים, שקיבלו אותי נהדר - ואני אומר לך חד־משמעי, אנשים רוצים לחיות טוב. הצעירים רוצים לבלות ולא להילחם. ברור שיש עשרה אחוז אחרים, אבל לא הייתי רוצה שלא אצלנו ולא בשום מקום הם אלה שיכתיבו לנו את החיים. אנחנו צריכים לקבל החלטות חכמות. ברור שאנחנו לא חיים בעולם בטוח, הרי מאה מטר מפה היה פיגוע גדול, אבל דווקא מהמקום הזה של הטרור הגלובלי ניתן לעשות דברים שהעולם כולו מבין".

מגאנה ועד בנגקוק

בכניסה לסטמפורד ברידג', מגרשה הביתי של צ'לסי, תופס את גרנט אוהד מגאנה. "אתה הפכת אותנו למדינה גאה עם ההגעה לגמר אליפות אפריקה", הוא אומר לו תוך שהוא דוחק בילדיו להיכנס לפריים לצילום עם המאמן מפתח־תקווה.

המסע לגאנה היה חתיכת הרפתקה. אל הנבחרת האפריקאית, שאותה אימן עד לאחרונה במשך כשנתיים וחצי, גרנט הגיע אחרי התנסות בליגות הסרבית והתאילנדית. "אורח החיים שלהם שונה, תשתיות, כל מה שאתה רואה ברחוב - ועוד גאנה יחסית מתקדמת באפריקה. אתה רואה שם הרבה עוני, אנשים שלא יודעים לקחת תרופות, תנאים ברמה נמוכה, והם בעיקר מאחרים לפגישות", גרנט מתאר, "אותי קיבלו יפה מאוד. הגעתי כמאמן עם שם, והגנאים בבסיס הם אנשים טובים. רוב האנשים שם לא עובדים בכלל, ולכן כדורגל הוא כל עולמם".

ב־2015 זכה עם גאנה במקום השני באליפות אפריקה, וב־2017 במקום הרביעי. "הדברים הלכו טוב ממה שציפו", הוא אומר, "קיבלתי נבחרת אחרי טראומת גביע העולם, ובנינו נבחרת חצי חדשה. זו לא גאנה הכי מוכשרת שהייתה. בעבר היו לה שחקנים מובילים באירופה, אצלנו אולי שניים־שלושה. הגענו לגמר אליפות אפריקה והפסדנו, אתה כבר יודע, בפנדלים. כבר ביקשו שבפעם הבאה שיש פנדלים שאעזוב את האצטדיון", הוא אומר בחיוך.

בתקשורת הגנאית היו לא מעט ביקורות נגדך.

"הכל היה שטויות, לא היה לזה אחיזה במציאות. צריך להבין שגאנה מדינה בעייתית. היה עימות בין שר הספורט להתאחדות, ולכן היה נוח להתנגח בנבחרת. אמרתי להם תריבו ביניכם, לא על גב הנבחרת.

"היו גם ביקורות מכאלה שחשבו שאני צריך להיות יותר בגאנה, לראות את הליגה המקומית, אבל זה נבע מחוסר הבנה. הייתי בגאנה הרבה יותר ממה שצריך. אני מעריץ גדול של השחקנים בגאנה, הם מרוויחים מאה דולר בחודש וגם את זה לא מקבלים. יש בה מגרשים קטסטרופליים, בורות. יש נתון שבדקתי, 82 אחוז מהפציעות שם הם בקרסוליים".

עוד קודם, בספטמבר 2014, שימש גרנט כמנהל המקצועי של הקבוצה התאילנדית בי־אי־סי טרו ססאנה. "זו הייתה חוויה בלתי רגילה", משחזר גרנט, "פגשתי את הבעלים בלונדון. הוא שאל אם אני יכול לעזור להם אחרי שעלו לגמר הגביע. הצבתי לו תנאי: רק אם המאמן שלהם יכתוב לי שהוא רוצה שאבוא - וזה קרה, הוא שלח לי מכתב כזה. הבאתי איתי את מרקו בלבול, הכנו את הקבוצה, רק שכחו לעדכן אותנו שהיריבה בגמר זכתה בכל התארים בארבע השנים האחרונות. בגמר ניצחנו, זכינו בגביע התאילנדי, 60 אלף הגיעו לחגיגות בבנגקוק, היה אירוע אדיר".

למרות ההתנסויות של השנים האחרונות מסביב לעולם, רגע השיא של גרנט היה ונותר אותו מעמד של גמר ליגת האלופות עם צ'לסי לפני כעשור. אני שואל את גרנט אם הוא עדיין חושב על הפנדל המכריע ההוא שג'ון טרי החמיץ בגמר במוסקבה, ועל איפה היה היום אם צ'לסי הייתה זוכה בליגת האלופות.

"אני לא מעסיק את עצמי במחשבה הזו", הוא משיב, "אני יודע שהייתי היום במקום אחר, לא יודע אם יותר טוב. עברתי חוויות בסרביה ובאפריקה. טרי רצה להבקיע את הפנדל ההוא לא פחות ממני. באחת הפעמים טרי פגש את הילדים שלי, ולקח אותם לחדר ההלבשה. תוך כדי הוא זרק לי: 'כל הזמן מראים לי את החמצת הפנדל שלי, הגזימו כבר'. אמרתי לו: 'אז למה לא הכנסת את הפנדל'. שנתיים אחרי צ'לסי, הגעתי עם פורטסמות' לגמר הגביע בוומבלי מול צ'לסי. מבחינתי זה היה ההישג הגדול בקריירה שלי. אני כל הזמן אומר לעצמי תראה לאן הגעת בזכות הכדורגל, ש־40 אלף אוהדי פורטסמות' מגיעים עם דיוקן שלך על החולצה שלהם".

בכנות, אלמלא הקשרים האישיים עם רומן אברמוביץ', הבעלים של צ'לסי, היית מאמן את הקבוצה שלו?

"אני זוכר שרומן התקשר אליי יום אחד ואמר לי: 'למה אתה כל הזמן מתפתל כששואלים אותך אם קיבלת את התפקיד בגלל החברות? אתה יכול להגיד שיש לי חברים יותר ותיקים וקרובים ממך, אבל לא מינית אותם לאמן את צ'לסי'. זו הייתה שיחה ששינתה אצלי הרבה, שעזרה לי. אחרי אותה שיחה הייתה לנו מסיבת עיתונאים, ואמרתי בדיוק את מה שרומן אמר לי".

איך היחסים עם אברמוביץ' מאז?

"אחרי אותו גמר במוסקבה הייתה לי פגישה עם אברמוביץ'. הוא אמר שאצטרך לחזור לתפקיד המנהל הטכני. לא הבנתי בהתחלה. הוא הסביר לי שבגלל הנסיבות שנוצרו מוניתי למאמן ועכשיו, אחרי שהעונה הסתיימה, אני חוזר לתפקיד שהייתי בו קודם. לא הסכמתי. היה ברור שאחרי שהייתי מאמן צ'לסי לא אוכל לחזור לתפקיד הזה, למאמנים יהיה קשה לחיות איתי. מאוד כעסתי על רומן, אבל היחסים הפשירו ועכשיו אנחנו ביחסים טובים. כשהוא מגיע לארץ, אנחנו נפגשים".

כבר לא תאמן בפרמייר־ליג?

"אתה יודע כמה מאמנים יצאו מהלופ לכמה שנים וחזרו, כמו למשל קווין קיגן. אני יכול לאמן בפרמייר־ליג ואני גם מקבל הצעות, אבל לא מקבוצות גדולות. בחודש האחרון, אחרי גאנה, הייתה לי הצעה, אבל אני לא רוצה שוב להילחם בתחתית. אפשר להבין כי העונה בווסטהאם פגעה בי, וכדורגל זה משחק של תוצאות. אחריה כבר לא אימנתי קבוצות גדולות. הקדנציה שלי בגאנה עזרה, אבל עדיין כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה יותר בררן. אני לא נאיבי, קבוצות גדולות לא יציעו לי בשלב זה, אני צריך להוכיח את עצמי שוב, אבל אני לא מתלונן. אגב, הייתה לי הצעה ממילאן שנפלה בשנייה האחרונה ב־2011".

לא צריך לדאוג לגרנט, בעונה הקרובה הוא יאמן. הצעות יש, למשל מצד נציגי ספרטה פראג שהגיעו במיוחד ללונדון, או טלפונים מסוכנים שגיששו לגבי אוסטריה וינה, או קבוצות ברוסיה וביוון. עיתונאים בריטים סיפרו לי על גישושים מצד קבוצות כמו קריסטל פאלאס ורדינג, ואף העריכו שייתכן שגרנט ימונה למנהל מקצועי באחת הקבוצות שמתמודדות על עלייה לפרמייר־ליג.

אבל גרנט לא ממהר. מהניסיון שלו, לפעמים כדאי לחכות. הוא נזכר בהצעה שקיבל מארקדי גאידמק לאמן בבית"ר ירושלים, רגע לפני שהחל את הקריירה הבינלאומית שלו. "גאידמק נתן לי הצעה חסרת תקדים, סכום אסטרונומי", הוא מגלה, "ביקשתי ממנו עשרה ימים לחשוב, כי היה לי חלום לאמן באנגליה. כשהוא חזר אליי, אמרתי לו שלמרות שאין לי שום הצעה, אני עדיין מחכה לחלום הגדול. חודשיים אחר כך הבן שלו סשה, שרכש אז את פורטסמות' ואולי רצה להראות לאבא שלו משהו - מינה אותי לתפקיד בקבוצה".

זהבי? אישיות ענקית

כשאנחנו צועדים ברחובות לונדון מגיע איתות מהסלולרי. אני מעדכן את גרנט על עוד שער של ערן זהבי בליגה הסינית, הפעם מול ג'יאנגסו סונינג. "זו קבוצה שרצתה שאאמן אותה", הוא מגלה, "אבל לא הלכתי לכדורגל הסיני. דווקא ייעצתי להם, בין היתר אמרתי להם לקחת אותו. הם לא רצו, אתה רואה עכשיו מה קורה איתו. זהבי שחקן ענק, אישיות ענקית, התנועה שלו בלי כדור אחת החכמות בכדורגל העולמי. הוא יכול היה להיות בפרמייר־ליג עם עשרה שערים, אחוזי הבקעה גבוהים מאוד".

המאמן הישראלי היחיד שהגיע לפסגות דומות לאלו של גרנט הוא דיוויד בלאט, מאמן הכדורסל שאימן את קליבלנד והגיע איתה לגמר האן־בי־איי. שניהם נגעו בגג העולם, ועזבו אחר כך בלי תואר. "אני לא יודע אם יש חפיפה בינינו, אבל בלאט עשה דבר אדיר", אומר גרנט, "כחובב כדורסל שמ־88' לא הפסיד אף גמר, זה מטורף להגיע לשם. מבחינתי דיוויד הצליח, רק שלברון ג'יימס החליט שהוא לא רוצה שהוא יהיה המאמן. ההתנהלות שלו מול לברון הרסה לו הכל. ההתנהלות צריכה להיות אותה התנהלות מול כל כוכב. יש משמעות מיוחדת לשיחות בארבע עיניים, לבוא ולהגיד את האמת, כמו למשל כשאמרתי לאנדריי שבצ'נקו בצ'לסי. גם הכוכבים מעדיפים שתגיד להם בפנים מה אתה חושב עליהם".

גרנט עוקב מקרוב אחרי הכדורגל הישראלי. "הנבחרת הייתה צריכה להמשיך באותו קו אחרי שעזבתי. במקום זאת פעלנו כמו המודל האנגלי, שמתחילים כל פעם מחדש, וככה נבחרת אנגליה נראית", הוא מנתח. "לא נראים רע, אבל ברור שלא התקדמנו מדי".

הוא לא מתרגש מהביקורות של שחקני הנבחרת על אלישע לוי ("זו לא בעיה של מאמן, אלא יותר של השחקנים"), עוקב אחר ההצלחה של באר־שבע ("ברק בכר מאמן מצוין. רציתי להגיד שהוא הדבר הבא, אבל הוא כבר עכשיו"), אחר החמצת האליפות הנוספת של מכבי תל־אביב ("ג'ורדי קרויף עשה עבודה מעולה. שלוש אליפויות ופעמיים מקום שני בחמש שנים, זה לא כישלון"), הקריסה של מכבי חיפה ("כואב לי. יענקל'ה שחר קיבל בהתחלה החלטה שלא להילחם עם הכסף הגדול, עכשיו זה השתנה, יש השקעה"), כואב את מצבה של הפועל תל־אביב ("ב־2004 אברמוביץ' כבר סיכם על רכישת הפועל, אבל גורמים בקבוצה טירפדו. זה הפספוס הכי גדול של הכדורגל הישראלי"), ולא אוהב את תופעת המעורבות של הורים בכדורגל הישראלי ("לא נכון לקחת את יעקב בוזגלו ובתיה שהר כדוגמה, באירופה אין דברים כאלו").

חוץ מזה, יש לו מסר למאמנים בארץ. "מעמד המאמן בארץ בקריסה", הוא קובע, "בעלים יכול להתערב בסגל אבל לא מי בהרכב. אברמוביץ' מעולם, אפילו בשיחות פרטיות, לא דיבר איתי על זה". ועוד המלצה: "קחו חופש. אני לקחתי רק ב־2012, מאוחר מדי. פגשתי את פפ גווארדיולה בעונת החופש שלו בניו־יורק. אמרתי לו שזה יעשה לו טוב אחת לכמה זמן לעשות הפסקה ולמלא מצברים". •