ארץ מלח

שידורי יום העצמאות, כל הערוצים

מבין כל הטקסים הרשמיים של יום העצמאות, הדלקת המשואות הייתה ונותרה פסגת הממלכתיות הישראלית; קפסולה מרוכזת ואפקטיבית של כל מה שאמור לגרום לצופה הממוצע להתרווח בכורסה ולהרגיש שייך ושמח בחלקו. ובהינתן שהממלכתיות היא הקורבן הראשון והמיידי של הקרע הפוליטי המעמיק, גם טקס הדלקת המשואות מיטלטל בין היפה והמרתיע.

השנה, למרבה הצער, הכף נטתה לכיוון העגום. בעוד כמה ממדליקות ומדליקי המשואה הפליאו בנאומים מרגשים ואף מעוררי השראה — כמו אלה של הרבנית חנה הנקין ורס"ן ירוס ירושלים שיגוט — מסביבם נרקם טקס שנע בין הדל והמוזר למרגיז והמקומם.

הוא נפתח במיצב שבו נשים צעירות מסתרקות מול מראה שעליה הוטבעו פניו של גבר. הביצוע של רבקה זהר ל"מה אברך" נבלע במחזה הקריפי והתמוה, שבתוכו חבוי המסר שכל מה שנשים עושות בזמן שהגברים לוחמים הוא לעצב את שיערן.

בהמשך גילו הצופים כי גם השנה שרת התרבות והספורט — האחראית על הטקס — יושבת לצד אשת ראש הממשלה. בשעה־פלוס שלאחר מכן הם התוודעו לכך שוב. ושוב. ושוב. מי שאירגן משחק שתייה על כל פריים של מירי רגב סיים את הערב ברשימת ההמתנה להשתלת כבד. מצד שני, יש לקוות שמי שהשחיל כמה שניות של גדעון סער וגאולה אבן־סער לא מצא את עצמו למחרת על הגריל.

ברכת ראש הממשלה — נוהג חריג שהולך ומתקבע — כבר לא מסתכמת בצילום מנומס מהלשכה. החליף אותו סרטון מושקע שבו הטקסט עוסק במדינה, אבל התמונות מתמקדות בבנימין נתניהו: ממשש דגלים, פוגש חיילים, מסתחבק עם מנהיגים ועוד. הסגנון נראה ונשמע כל כך מוכר, שרק פתק עם האותיות מחל היה חסר. נאום יו"ר הכנסת, מופת של טרחנות וקלישאתיות בשנים כתיקונן, ניסה בכל מאודו לדבוק במסורת עד שהתפלקה לו עוד קצת דה־לגיטימציה לשמאל.

אחר כך ריטה זהרה בכל מיני צבעים לכבוד "ירושלים של זהב" (או שמא כדי לתקשר עם החלל החיצון). נסרין קדרי וספיר סבן ידעו נאמברים מרשימים יותר. הדגלנים שידרו מעט כבדות, אבל לפחות השנה אף אחד לא הינדס עבורם כתובת עם קונוטציה בעייתית. גם משהו.

התחלה שכזאת מכתיבה את התחושה גם באירועים הבאים: מהבוקר המנומנם והמתלקק בבית הנשיא ועד החנופה הספקטקולרית של אבשלום קור המתקמבק כלפי ראש הממשלה ורעייתו בחידון התנ"ך. בהענקת פרסי ישראל, עת הפוליטיקאים עברו לתחרות נאצות להחלטת אונסק"ו, פירגן שר החינוך לאזרחים האצלת סמכויות: "כולנו זה המדינה", אמר נפתלי בנט. "אם משהו שבור — תקנו אותו". עם כניסתה של ישראל לשנתה ה־70, השאלה היא אם יש מספיק דבק.