עניינים של חיים ומוות
קטעים מספרו הפוליטי החדש של עמוס עוז, "שלום לקנאים"
שבוע הבא ייצא לאור ספרו החדש והמרתק של עמוס עוז, "שלום לקנאים" (הוצאת כתר). בשלושה מאמרים רחבי יריעה מנתח עוז את יחסה של החברה הישראלית לשלושה נושאים שעומדים במרכז הדיון הציבורי: הישראלים והקנאות הדתית והלאומית, הישראלים והיהדות, הישראלים והפלסטינים. "רצוני להעיף מבט אישי בעניינים השנויים אצלנו במחלוקת חריפה, ואשר אחדים מהם נראים לי כעניינים של חיים ומוות", כותב עוז.
הספר הוא ה"אני מאמין" של עוז. ישראלים שהשקפותיהם נוטות אל הקוטב ההומניסטי, הליברלי, הציוני והחילוני ימצאו בספר הזה משענת מנומקת; ישראלים שהשקפותיהם נוטות אל הקוטב האחר ימצאו בו אתגר אינטלקטואלי. אלה וגם אלה יתענגו על רמת הטיעון וחוכמת הניסוח.
ברשות המחבר, אנחנו מפרסמים כאן קטעים נרחבים משלושת פרקי הספר.
(נחום ברנע)
1. קנאות: שנאת האחר
הפנאטיות עתיקה הרבה יותר מן האסלאם. עתיקה מן הנצרות ומן היהדות. עתיקה יותר מכל האידיאולוגיות שבעולם. היא יסוד קבוע בטבעם של בני אדם, "גֶן רע": אלה המפוצצים מרפאות שבהן מתבצעות הפלות, אלה הרוצחים מהגרים באירופה, אלה הרוצחים נשים וילדים יהודים בישראל, אלה השורפים בית ובו משפחה פלסטינית שלמה, הורים וילדיהם, בשטחים הכבושים בידי ישראל, אלה המחללים בתי כנסת וכנסיות ומסגדים ובתי קברות – כל אלה אמנם נבדלים מאל־קאעידה ומדאעש בהיקף מעשיהם ובחומרת מעשיהם, אך לא בטבע הפשעים. כיום נהוג לדבר על "פשעי שנאה", אך אולי מוטב לדייק ולהשתמש במונח "פשעי פנאטיות": פשעים כאלה מתבצעים כמעט יום־יום גם נגד מוסלמים.
רצח עם וג'יהאד ומסעי הצלב, אינקוויזיציה וגולאגים ומחנות רצח ותאי גזים, מרתפי עינויים והתקפות טרור ללא הבחנה – כל אלה אינם חדשים, וכמעט כולם קדמו מאות שנים לעליית האסלאם הקיצוני.
ככל שהשאלות נעשות קשות ומסובכות יותר, כן גדל צימאונם של יותר ויותר אנשים לתשובות פשוטות, תשובות של משפט אחד, תשובות שמצביעות בלי היסוס על האשמים בכל סבלותינו, תשובות שמבטיחות לנו כי אם רק נשמיד ונבער את הרשעים, מיד תיעלמנה כל מצוקותינו.
"הכל בגלל הגלובליזציה!", "הכל באשמת המוסלמים!", "הכל בגלל המתירנות!", או "בגלל המערב!", או "בגלל הציונות!", או "בגלל המהגרים האלה!", או "בגלל החילוניות!", או "בגלל השמאלנים!" – כל מה שעליך לעשות הוא למחוק את המיותר, לסמן עיגול סביב השטן הנכון בעיניך, ואחר כך לקום ולהרוג את השטן הזה (יחד עם שכניו, או עם כל מי שנקלע במקרה לסביבה), ובכך לפתוח אחת ולתמיד את שערי גן עדן.
אצל אנשים רבים יותר ויותר, הרגש הציבורי החזק ביותר הוא רגש של תיעוב עמוק: תיעוב חתרני כלפי "השיח ההגמוני", תיעוב מערבי כלפי המזרח, תיעוב מזרחי כלפי המערב, תיעוב חילוני כלפי המאמינים, תיעוב דתי כלפי החילונים – תיעוב גורף, בלי סייג, עולה וגואה כמו קיא ממעמקיה של אומללות כזו או אחרת. התיעוב הגורף הוא אחד ממרכיביה של הפנאטיות באשר היא.
הנה, לדוגמה, הרעיון אשר לפני כחצי מאה הופיע כרעיון חדשני ומסעיר, רעיון הרב־תרבותיות והפוליטיקה של הזהויות נהפך עד מהרה, במקומות רבים, לפוליטיקה של שנאת זהויות: מה שהתחיל בהתרחבות האופק התרבותי והרגשי הולך ומידרדר למציאות של חסימת האופק, של סתגרנות, של שנאת האחר – ובקצרה: גל חדש של תיעוב הזולת ושל קנאות הולכת וגואה מכיוונים שונים.
×××
האינפנטיליזציה ההולכת וגוברת של המוני בני אדם בכל העולם אינה מקרית: יש מי שמעוניין בה ויש מי שרוכב על גבה, אם מתוך רדיפת כוח ואם מתוך רדיפת ממון. המפרסם, ומי שמממן את המפרסם, רוצים בכל מאודם שכולנו נחזור להיות ילדים קטנים ומפונקים, מפני שילדים קטנים ומפונקים הם הצרכנים הקלים ביותר לפיתוי.
לנגד עינינו הולך ונמחק הגבול שבין הפוליטיקה לבין תעשיית הבידור. העולם כולו הופך להיות "גן ילדים גלובלי". הסגולות הדרושות למועמד כדי שיצליח להיבחר הן כמעט מנוגדות לסגולות הנדרשות כדי להנהיג. הן הפוליטיקה והן התקשורת נהפכו לענף של תעשיית הבידור: ממש כמו ברומא העתיקה, התקשורת משליכה יום־יום אל האריות שניים־שלושה קורבנות מפורסמים, אשמים או חפים מפשע, כדי לשעשע את ההמונים, להסיח את דעתם ולשאוב את כספם.
ציבורים מתרחבים והולכים מצביעים בבחירות בעד מי שמצליח לרגש ולשעשע אותם, בעד מי שמצפצף על כל כללי המשחק המקובלים. יותר ויותר אנשים מצביעים למען ה"קטע", או למען ה"צחוקים", או למען ה"דאחקות". הביטוי "לא נורמלי" הוא בימינו מחמאה נלהבת, כמו גם "מהמם", "מדהים", "משגע", "קורע", "הורס", ואפילו "הורג" או "למות ממנו".
כל אלה שונים, לכאורה, מן הקצה אל הקצה מרצינותם הקודרת של פנאטים הצועדים בשלשות ובעיניים עצומות לקול הלמות התופים של מנהיג כריזמטי. אבל הניגוד הזה אינו אלא ניגוד למראית עין: הפנאט אמנם רציני תמיד עד מוות, אבל המתיילדים שוחרי ה"צחוקים" וה"דאחקות" אצים כמוהו לוותר על זכותם ליהנות מן התפריט העשיר והרבגוני שהחיים מציעים לנו, ולהסתפק במזון "ג'אנק" עלוב המסופק להם בידי מי שמעוניין לשבות את ליבם ולהשתמש בהם לתועלתו. צועדי השלשות הרציניים עד מוות וגם אלה המכורים ל"קטעים" משעשעים, אלה כמו אלה מוותרים חיש קל על החופש לחשוב, לשקול, לבחור ואף לגוון את בחירתם.
2. יהדות: פאניקה וזעם
עולם ההלכה, כמו היקום עצמו, מתחיל במפץ גדול: מתן תורה, מעמד הר סיני. מאז ועד היום – על כל פנים, מאז ועד תמול שלשום – תרבות ישראל היא תרבות של מעגלי אדוות מתרחבים, כאילו מטאוריט ענק נפל באוקיינוס והאדוות עדיין הולכות ומתרחבות סביב מעמד הר סיני. אדוות מתרחבות של פירושים, של פירושי פירושים. אבל האדוות האלה, כדרך הטבע, ככל שהן הולכות ומתרחבות, הן גם הולכות ונחלשות. מורשת ישראל לדורותיה עשויה רובד על גבי רובד של פירושים ושל פירושי פירושים לתורה שניתנה במעמד הר סיני. ככל שמתרחקים ממתן תורה, המרחב הפרשני מצטמצם והולך, מפני שהוא יותר ויותר מאוכלס. כל דור ודור מוסיף ומאכלס את מרחב הפירושים, ולשום דור אסור לגרוע. אסור לגנוז. אסור לסלק שום דבר. יוצא שהבית הולך ומתמלא רהיטים, הרהיטים מתמלאים עוד ועוד חפצים, אין יוצא ועוד מעט גם אין בא, מפני שכמעט לא נשאר מקום.
בעולם ההלכה הולכת ומתעצמת הבקיאות הלמדנית או הדבקות הקפדנית או החריפות או התלהבות הלבבות, בעוד מרחב היצירה הולך ומצטמצם.
גם הכרת הערך העצמי הולכת ומתכווצת מדור לדור בגלל המוסכמה שעל פיה "אם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים", או בשל ההכרה המתמדת בכך ש"הולך ופוחת הדור". ככל שמתרחקים ממעמד הר סיני, יהדות ההלכה משמרת ומשננת יותר ויותר ויוצרת פחות ופחות. ודאי שאין האחרונים רשאים לשנות מדברי הראשונים.
אמנם שעונים רוחניים שונים הורו שעות שונות ביהדות ספרד, ביהדות אשכנז, בבגדד, בתימן, במרוקו, בסלוניקי, במזרח אירופה, אבל כל השעונים מראים שמעמד הר סיני הולך ומתעטף בעמוד ענן של טקסטים פרשניים על גבי טקסטים פרשניים. מכאן הרגשת המחנק שרבים מרגישים כלפי עולם ההלכה.
עד לנקודה מסוימת עמדה יהדות ה"שולחן ערוך" בהצלחה מפתיעה בפני לחציהם ופיתוייהם של העולמות החיצוניים. העמידה הזאת הייתה אפשרית לא רק מכוח דבקותם הדתית של היהודים. היא הייתה אפשרית גם מפני שהיה דמיון בין חיי המובלעות היהודיות, למשל במזרח אירופה או בצפון אפריקה, לבין חיי השכנים הלא יהודים, שאף הם דבקו איש־איש בדתם, ואף הם חיו בקהילות דתיות סביב הכנסייה או סביב המסגד. כל עוד חיה ה"שמורה" היהודית חיים נפרדים אך דומים לחיי המרחב הנוצרי או המוסלמי, סביב מוקד דתי מובהק, אפשר היה לקיים את הזהות הנפרדת ולהגן עליה. אבל ככל שהסביבה הלא יהודית נעשתה פתוחה יותר, כמו למשל בספרד המוסלמית בימי "תור הזהב", ככל שהסביבה הלא יהודית נעשתה סובלנית וסקרנית יותר, נשאבו גם היהודים לחיות על פי חישוקי הלכה פחות מהודקים, יותר נינוחים. אופק היצירה התרחב.
כאשר החלה החילוניות להתפשט באירופה לפני כמאתיים שנה, כאשר מוקד זהותה של הסביבה הלא יהודית חדל להיות מוקד דתי והפך להיות מוקד לאומי, וביתר שאת מאז הופעתן של אידיאולוגיות חילוניות רב־לאומיות או על־לאומיות, נעשו חיי היהודים בתוך חומות ההלכה יותר ויותר מעיקים, ואילו קסמי העולמות השכנים נעשו יותר ויותר מושכים. ס. יזהר עומד גם על כך במאמרו המסעיר, "עוז להיות חילוני".
הדבר הזה אירע, בין השאר, משום שהזיקה אל האחר היא תמיד מרכיב חיוני בזהותו של כל יחיד ושל כל קבוצת אנשים. אפילו הזיקה אל אויבינו היא חלק מהגדרתנו העצמית.
×××
בדורות האחרונים יותר ויותר יהודים מצאו שהחיים על פי ההלכה אינם מרווים אותם עוד. אחדים מהם הרחיבו את זהותם בכיוון לאומי מדיני. אחרים – בכיוון של רפורמה דתית. רבים מאוד פנו אל דלת היציאה והתבוללו.
יהדות ההלכה הגיבה בתערובת של פאניקה וזעם: חרמות, נידויים, קללות, גידופים, הקשחה, התבצרות, כאילו החליטה שעד יעבור זעם חייבים כל יראי השמים להסתגר בתוך בונקר רוחני ורגשי. רובה של יהדות ההלכה לא יצאה מן הבונקר הזה עד היום. גם כאן. בירושלים. בבני־ברק. בבית־שמש. בביתר־עילית.
×××
יש מכנה משותף רגשי בין הימין הישראלי העכשווי לבין יהדות ההלכה: אלה ואלה רגילים להיות בקונפליקט ממשי או רגשי עם כל העולם החיצון. אלה ואלה גורסים ניגוד נצחי בין ישראל לבין אומות העולם: "כבשה בין שבעים זאבים", "שה פזורה ישראל", "צאן לטבח". מאמציו של השמאל הישראלי לבטל את "נצח הקונפליקט" שבינינו לבין הערבים, שבינינו לבין כל העולם, נראים הן בעיני יהדות ההלכה והן בעיני חלק מהימין כאיום מסוכן על ייחודו של עם ישראל: אם אין אויב ואין רדיפות ואין מצור ואין "קידוש השם", כי אז העולם החיצון יפתה אותנו ואנחנו נאבד את זהותנו ונתבולל. לפי תפיסה זו, הרדיפות, המצור, "האויב בשער", הם בעצם "מצב ידידותי", המוכר לנו היטב לכל אורך תולדותינו ומחזק את זהותנו (עמד על כך פרופ' דן מירון).
ואילו מצב נורמלי, מצב שבו לא יעמוד מולנו יומם ולילה איזה "צר ואויב" תורן (וזה המצב שאליו שאפה הציונות של הרצל ושל חיים ויצמן, של בן־גוריון ושל ז'בוטינסקי, ואליו שואף כיום השמאל הישראלי), בעיני רבים בימין וגם ביהדות ההלכה וביהדות ההתנחלויות, מצב כזה מאיים על עצם זהותנו. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם": אם אכן יבוא יום אשר בו לא יעמדו עלינו לכלותנו – מה תהיה זהותנו? את מי יציל הקדוש ברוך הוא? לא מעטים הם הסבורים שאפילו יותר מאשר חשובים לנו השטחים – חשוב שהקונפליקט הנצחי ימשיך להיות נצחי.
הקרע בין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות הוא עובדה קיימת זה כמאה וחמישים שנה. אין שום הכרח שיהיה זה קרע פורה רוש ולענה. אפשר שיהיה קרע פורה. לשם כך, יש הכרח להקשיב הקשבה הדדית אמיתית, לא הקשבתם הממותקת של מחזירים בתשובה ושל "ערוץ ההידברות", ולא הקשבתם היהירה של יודעי כל התשובות מכאן ומכאן.
היסודות הסובלניים והדינמיים אשר יהדות המזרח הביאה איתה לכאן, התרבות העברית שצמחה עם הדורות הראשונים של הציונות, הספרות העברית החדשה, תרבות היידיש ותרבות הלדינו, הזרמים הבלתי אורתודוקסיים ביהדות, כל אלה מעמידים "סדר יום" מרתק לתרבות ישראל בימינו. במקום להתקוטט בשאלה הנבובה "מי מאיתנו יותר דומה לסבא של סבא?" ראוי להתווכח, מה עלינו לעשות בירושת כל הדורות? מה במרכז? מה בשוליים? מה להוסיף? כיצד להוסיף? וגם כיצד לגנוז את מה שזמנו חלף?
×××
תקיעת השופר לרגלי הכותל המערבי בסוף מלחמת ששת הימים שיחררה שד מן הבקבוק: מאז אותה תקיעת שופר, דתיים וחילונים, שמאל וימין, מתבוססים כאחוזי דיבוק בשאלה היכן יעברו גבולות המדינה ואיזה דגל יתנוסס מעל למקומות הקדושים. והלא המקומות הקדושים קדושים למקדשיהם עם או בלי דגל. לא הדגל מרעיף עליהם קדושה. ואילו שאלת תוואי הגבולות היא אמנם שאלה נכבדה, אבל רק אדם אחוז דיבוק יראה בה את השאלה החשובה ביותר, כאילו כל שאר השאלות מחווירות לעומתה. מה יהיה בתוך הגבולות חשוב פי כמה מאשר מה יהיה התוואי שלהם.
מדינת ישראל עלולה להיות מפלצת או קריקטורה בתוך גבולות נרחבים, כשם שהיא יכולה להיות חברה צודקת, מוסרית, יצירתית, חיה את מורשתה, שלמה עם עצמה, בתוך גבולות מצומצמים. טירוף הוא להניח לשאלת מיקום הגבולות לשעבד ולעוות את כל שאר העניינים. בכל דברי ימי עם ישראל מעולם לא קרה ששאלת הגבולות הייתה אצלנו השאלה היחידה או הנושא העליון שעל סדר היום. מוכרחים להתעורר סוף־סוף מן ההיפנוזה של המפה. הגיע הזמן לדבר על העיקר: מה יהיה כאן? מי נהיה? האם פה תתגשמנה עוד שתיים־שלוש תקוות, נוסף על תקוות אחדות שמדינת ישראל אכן הגשימה ועודנה מגשימה?
3. שכנוּת: שתי מדינות
נקודת המוצא הציונית שלי כבר עשרות שנים היא פשוטה: אנחנו לא לבד בארץ הזאת. אנחנו לא לבד בירושלים. גם לחבריי הפלסטינים אני אומר אותו דבר. אתם לא לבד בארץ הזאת. אין מנוס מלחלק את הבית הקטן הזה לשתי דירות קטנות יותר. כן, בית דו־משפחתי. אם בא אדם, מצד זה או מצד שני של המתרס הישראלי־פלסטיני, ואומר: "זוהי ארצי" – הוא צודק. אבל אם בא אדם, מצד זה או מצד שני של המתרס, ואומר: "הארץ הזאת, מן הים עד הירדן, כולה שלי ורק שלי" – מן האיש האומר כך נודף ריח של דם.
כן: פשרה בין ישראל לפלסטין. כן: שתי מדינות. חלוקת הארץ הזאת והפיכתה לבית דו־משפחתי.
בשני הצדדים יש אנשים רבים המתעבים את עצם רעיון הפשרה. בכל פשרה הם רואים חולשה, התקפלות, אולי אפילו עליבות נפש. ואילו אני חושב שבחיי משפחה, בחיי שכנים, וגם בחיי עמים, בחירה בפשרה היא בעצם בחירה בחיים. ההפך מפשרה אינו זקיפות קומה ואינו יושרה או דבקות באידיאלים. ההפך מפשרה הוא קנאות ומוות. הפלסטינים בעצם מנהלים נגדנו שתי מלחמות שונות: מצד אחד, רבים מהם נאבקים על סיום הכיבוש ועל זכותם הצודקת לעצמאות לאומית, על זכותם "להיות עם חופשי בארצם". כל אדם הגון יתמוך במאבקם זה אף כי לא בכל האמצעים שהם משתמשים בהם. מצד שני, רבים מן הפלסטינים נלחמים את מלחמתו של האסלאם הפנאטי, מלחמה על שאיפתם הפנאטית לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ומדינת כל אזרחיה (כי לפי השקפת האסלאם הפנאטי, היהודים הם בזויים מכדי להיחשב לעם, ולכל היותר מותר להם להתפלל בבית הכנסת ולהתקיים כיחידים שפלי רוח תחת "חסות" השלטון האסלאמי – כדרך שהתקיימו, במשך דורות רבים, יהודי תימן, עיראק, איראן וסוריה). זו מלחמה נפשעת אשר כל אדם הגון יתעב.
מקור המבוכה, הבלבול והפשטנות – אצלנו ובכל העולם – הוא בכך שפלסטינים רבים מנהלים את שתי המלחמות האלה בעת ובעונה אחת.
אפילו אנשים הגונים, שוחרי שלום וצדק, בישראל ובעולם כולו נופלים בפח: או שהם מגינים בלהט על המשך הכיבוש הישראלי בשטחים בטענה שישראל היא קורבן לג'יהאד ושהכיבוש הוא אקט של הגנה עצמית, או שהם מחרפים ומגדפים את ישראל בטענה שהכיבוש, ורק הכיבוש, הוא מקור הרע, ועל כן הפלסטינים זכאים לשפוך את דמם של הישראלים בלי שום מגבלה.
שתי מלחמות מתנהלות כאן: אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת – כולה עוול. כמעט "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".
כמעט אותם דברים עצמם אפשר לומר על מדינת ישראל: גם היא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. גם היא נלחמת שתי מלחמות בעת ובעונה אחת: מלחמה צודקת מאין כמותה על זכותו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו, והשנייה היא מלחמת דיכוי, עוול ועושק שמטרתה להוסיף לדירתנו עוד שניים־שלושה חדרים על חשבון השכן הפלסטיני, לגזול את אדמותיו ולמנוע ממנו את זכותו לחירות.
הרעיון של מדינה דו־לאומית, רעיון שמשמיעים לנו עכשיו גם אנשי השמאל הקיצוני וגם כמה מאנשי הימין הסהרורי, הוא בעיניי בדיחה עצובה. אי־אפשר לצפות מישראלים ופלסטינים אחרי מאה שנה של דם, דמעות ואסונות, לקפוץ פתאום יחד למיטה זוגית ולהתחיל בירח דבש.
אילו בשנת 1945 מישהו היה מציע לאחד את פולניה ואת גרמניה למדינה דו־לאומית אחת, היו ודאי מאשפזים אותו בבית משוגעים.
ימים מעטים אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים כבר כתבתי על "ההרס המוסרי המוחלט אשר כיבוש ממושך גורם לכובש". כבר אז חששתי שהכיבוש ישחית גם את הנכבשים. רבים וכן טובים וביניהם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מיהרו להצטרף לקביעה.
לא. אנחנו והפלסטינים לא מסוגלים להיהפך כבר מחר ל"משפחה אחת מאושרת". אנחנו זקוקים לשתי מדינות. כעבור זמן אולי יבואו שיתוף פעולה, שוק משותף, פדרציה. אבל בשלב הראשון הארץ חייבת להיות בית דו־משפחתי, מפני שאנחנו, היהודים הישראלים, לא הולכים מכאן לשום מקום. אין לנו לאן ללכת. ומפני שגם הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. גם להם אין לאן ללכת. הקטטה שבינינו לבין הפלסטינים ביסודה איננה מערבון הוליוודי של טובים נגד רעים, אלא טרגדיה של צדק מול צדק. כך כתבתי לפני כמעט חמישים שנה, ובכך אני מאמין גם היום. צדק מול צדק, ולעיתים קרובות, לצערי, אי־צדק מול אי־צדק.
רופא מנתח בחדר המיון, כשמונח לפניו פצוע הסובל מפגיעה רב־מערכתית, ישאל את עצמו: מה קודם, מה דחוף, מה עלול להרוג את הפצוע? במקרה של מדינת ישראל, הסכנה הקיומית היא המשך העימות עם הערבים, שסופו להיהפך לעימות עם רוב מדינות העולם. עימות כזה עתיד לסכן את עצם קיומנו.
