היום שבו הפכנו לדמוקרטיה אמיתית
היום לפני 40 שנה נפל דבר בישראל. כמעט 30 שנה לאחר קום המדינה, התחלפו הידיים על הגה השלטון. מפלגת המערך, מגלגוליה של מפא''י ההיסטורית, בראשותו של שמעון פרס, הפסידה בבחירות למפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין. קשה להפריז במשמעות האירוע הזה לדמותה של מדינת ישראל, לטוב ולרע.
מהי דמוקרטיה? אחרי כל הסיסמאות היפות, דמוקרטיה היא קודם כל שיטה שבה הציבור הרחב יכול להחליף את האוחזים בשלטון ללא אלימות. זה המאפיין העיקרי שלה. כל שאר הדברים שתולים במילה הזו מתחלקים לשני סוגים: מחד תנאים לקיומה של דמוקרטיה ומאידך ערכים ליברליים שאינם קשורים בהכרח לעניין. חופש הביטוי, למשל, הוא תנאי לקיומה של דמוקרטיה. בלי חופש ביטוי לא ניתן להחליף את השלטון, משום שהאזרחים לא יידעו על קיומן של אלטרנטיבות. חופש תנועה הוא דוגמה נוספת לתנאי לקיומה של דמוקרטיה. מניעת אפליה בשכר נשים, מנגד, היא ערך ליברלי חשוב, אבל הוא אינו קשור לדמוקרטיה. כל עוד לנשים יש זכות בחירה וחירויות הנדרשות על מנת לממשה מימוש אמיתי, זו עדיין דמוקרטיה.
בן־גוריון הכיר את המילה דמוקרטיה. למרות זאת, גם אם תחפשו בזכוכית מגדלת את המילה הזו במגילת העצמאות, לא תמצאו אותה. בן־גוריון לא שכח את המילה הזו במקרה. בכמה מהטיוטות הראשונות של מגילת העצמאות היא נכתבה, והסרתה נעשתה בכוונת מכוון. לבן־גוריון היה חשוב מאוד להקים ליהודים מדינה עצמאית בארץ ישראל, הדמוקרטיה הייתה הרבה פחות דחופה לו.
זה לא שהוא התנגד לדמוקרטיה, ממש לא. המאפיינים של המשטר שעוצב כאן תחת הנהגתו בהחלט ענו על ההגדרות הפורמליות של דמוקרטיה, בוודאי במובן הצר. אבל גם הוא הבין שמדינה שבה האזרחים הערבים נתונים תחת ממשל צבאי, גם אם יש להם זכות הצבעה לכנסת, אינה דמוקרטיה במובן הרגיל.
עד ה־17 במאי 1977 מדינת ישראל הייתה מדינה דמוקרטית בפוטנציאל, אבל הדמוקרטִיּוּת שבה לא יצאה לפועל. איש לא בדק אם שלטון מפא"י/המערך אכן יאפשר חילופי שלטון במידה שיפסיד בבחירות. תיאורטיקנים של מדעי המדינה חלוקים ביניהם בשאלה מה מעיד על דמוקרטיה. חלקם סבורים שהעדות החותכת היחידה לדמוקרטיה היא חילופי שלטון חלקים המתבצעים בפועל. לפי גישה זו, היום שבו התרחש המהפך היה היום שבו לראשונה הצטרפה מדינת ישראל רשמית למשפחת המדינות הדמוקרטיות.
אולם למרבה הצער, ה־17 במאי 1977 גם היה רגע השיא של הדמוקרטיה הישראלית, ומאז החל התהליך של כרסום באופייה הדמוקרטי של המדינה. האליטות שאחזו במשך כ־30 שנה בהגה השלטון איפשרו אמנם חילופי שלטון, אך במקביל החלו במאמץ מתמשך לעיקור חילופי השלטון מתוכן. הטקטיקה שנבחרה היא חיזוק האחיזה במוקדי כוח אלטרנטיביים למערכת הפוליטית, והעצמה שלהם על חשבון המערכת הפוליטית. במסגרת הטקטיקה הזו חוזקה הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה על חשבון השרים, מוסד היועץ המשפטי לממשלה צמח לממדים מפלצתיים ובג"ץ נטל לידיו את סמכויות ניהול המדינה.
החיזוק הלא פרופורציונלי של מוקדי הכוח הללו, שאינם נבחרים בידי הציבור ויכולתו של הציבור להשפיע על איושם מוגבלת מאוד, הוא הבעיה הקשה ביותר של הדמוקרטיה הישראלית בשנת 2017. החזרתם של מוקדי הכוח הללו לגודל הטבעי הראוי להם הוא המשימה החשובה ביותר של הימין הישראלי, המשימה של המהפך הבא.√
