שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "השיבה לברלין": רומן פגום

    ספרו של הנס פאלאדה, "השיבה לברלין", סובל מחוסר בהירות והניסיון לקשר בין תלאות הגיבורים לתלאות האומה הגרמנית - לא משכנע. אלמלא הצלחתם של ספריו הקודמים, ספק אם היה רואה כאן אור

    אחת הבעיות בכתיבה שמושתתת על חוויות אוטוביוגרפיות היא השמטה לא מודעת של פרטים חיוניים על הדמויות ועלילותיהן. כיוון שהכותב מתבסס על חייו, וזיכרונותיו צרובים בו, הוא מניח בבלי דעת שגם הקורא יודע במי ובמה מדובר. זו רק אחת הבעיות של 'השיבה לברלין' (ידיעות ספרים, תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון) - או 'הסיוט', בשמו המקורי, לפני שכופף על ידי המו"ל העברי כך שיתכתב עם 'לבד בברלין', ספרו המצליח והמוצלח פי כמה של הנס פאלאדה.

     

    "השיבה לברלין". במקור נקרא "הסיוט" ()
    "השיבה לברלין". במקור נקרא "הסיוט"
    גיבור הרומן - שנכתב עם תום המלחמה ופורסם ב־1947, סמוך למותו של פאלאדה - הוא ד"ר דול. אנחנו פוגשים בו בעיירה קטנה בגרמניה, שם הוא חי עם אשתו הצעירה ממנו בהרבה. הזמן הוא אפריל 1945 והרוסים כבר בשערי העיירה. דול ואשתו מחכים בכל מאודם לבוא הפולשים, לסיום הסיוט הנאצי. זאת בניגוד לחלק נכבד משכניהם העוינים, שתמכו בנאצים וחוששים מהפולשים. באמצעות דול, מבטא פאלאדה שנאה עצמית גרמנית עזה ביותר: "בצדק הסתכלו בו הרוסים כאילו היה חיה קטנה, רעה ובזויה, בטיפוס הזה ובניסיונותיו המגושמים להתיידד, שניסה לגרום להם להאמין שבחיוך ידידותי אחד ובמילה אחת ברוסית שבקושי אפשר להבין, אפשר למחות את כל מה שהגרמנים עוללו לעולם כולו במשך שתים־עשרה השנים האחרונות! (...) התואר גרמני הפך למילת גנאי בעולם כולו". בהמשך, ממנים הכובשים הרוסים את דול לראש העיר הזמנית של העיירה הפרובינציאלית. בסלידה ובתיעוב הוא עוסק בענייני העיירה ובטיפול באוהדי הנאצים שבתוכה.

     

    אבל מי הוא בכלל דול זה? וכיצד בדיוק מונה לראשות העיר? פאלאדה לא טורח להסביר. הקורא בנספח הביוגרפי שבסוף הספר למד שפאלאדה עצמו מונה לראש העיר שבה מצא אותו סוף המלחמה. זו הסיבה שחציו הראשון של הרומן לא ברור. כתיבה אוטוביוגרפית, ובפרט בתנאים גופניים ונפשיים כמו אלה שבהם פאלאדה היה נתון בשנותיו האחרונות, מועדת כאמור לחוסר בהירות כזה.

     

    מתוך "גרמניה, שנת אפס" של רוסליני (מתוך הסרט 'גרמניה, שנת אפס') (מתוך הסרט 'גרמניה, שנת אפס')
    מתוך "גרמניה, שנת אפס" של רוסליני(מתוך הסרט 'גרמניה, שנת אפס')

    המשך הרומן מוצלח קצת יותר. הסיפור תופס מעט קצב ולכידות, וכולל תפניות עלילה ודמויות משנה מעניינות. דול ואשתו שבים לברלין ומנסים להתחיל בה את חייהם מחדש. אבל דירתם נתפסה על ידי זרים, והם גם מתמכרים לסמים שונים, ובראשם מורפיום. לאט־לאט מתברר שדול היה סופר ידוע בעבר, שהוא ירד מנכסיו בעקבות המלחמה, שהוא מנסה לשוב ולתפוס את מקומו בשדה הספרות, אבל שלל מכאובים גופניים ונפשיים והתמכרויות, המצריכים אשפוזים במוסדות שונים, מונעים ממנו את השיקום (כל החוויות האלה, שטיבן לא מוסבר ברומן די הצורך, עברו גם על פאלאדה עצמו, כפי שמבהיר הנספח הביוגרפי). גם מה שדול מכנה "אפתיות" מונע ממנו את השיבה לחיים, אותם "אפתיות" ו"שיתוק" שהוא מייחס לעם הגרמני כולו; שילוב של תיעוב עצמי עז, חוסר אמונה בחיים ואֵבל על המתים הרבים.

     

    זו החולשה השנייה הגדולה של הרומן הזה. פאלאדה מנסה לשדך בין תלאותיהם של בני הזוג דול לתלאות האומה הגרמנית בשנה שאחרי המפלה במלחמה. "אם הרומן יימסר לציבור", הוא כותב בהקדמה לספר, "ייתכן שזה מפני שהוא מהווה 'מסמך אנושי', דיווח נאמן לאמת על מה שהגרמנים הרגישו, סבלו ועשו מאפריל 1945 עד תום הקיץ. אולי ממש בקרוב לא יחושו עוד את השיתוק שפקד אותם בצורה כה הרת אסון בשנה הראשונה הזאת שלאחר סוף המלחמה". אבל החיבור בין הסיפור הפרטי לכללי אינו משכנע. סיפורם של בני הזוג נתפס על ידי הקורא כמקרה פרטי של נוירוטים בעלי נטייה להתמכרות. כשלעצמו, זה סיפור מעניין, אבל ההתעקשות של הסופר לכרוך אותו בגורל הלאומי יוצרת חוסר אמון כלפיו. השבר הגופני והנפשי של בני הזוג דול לא בלתי קשור, כמובן, לתקופה הדרמטית שבה הם חיים, אבל הם אינם מייצגים של האומה הגרמנית. אם כבר, אלו דמויות שמזכירות את גיבור 'השתיין', רומן ההתמכרות הא-פוליטי המוצלח של פאלאדה, יותר מאשר את יצירותיו בעלות ההקשר הפוליטי הישיר ('לבד בברלין', למשל).

     

    אלמלא הפאלאדו־מאניה - כלומר, הצלחתם, המוצדקת בסך הכל, של ספריו האחרים של פאלאדה שהתפרסמו כאן בשנים האחרונות - ספק אם הרומן הפגום הזה היה רואה אור אצלנו. ועם זאת, יש תועלת מסוימת בקריאתו. מעבר להבלחות ספרותיות מוצלחות פה ושם, הספר מאפשר מבט בזמן אמת על ברלין שאחרי המלחמה. יש בקריאה בו מן התדהמה שישנה בהתבוננות בצילומי ברלין החרבה ב'גרמניה שנת אפס', סרטו של רוברטו רוסליני מ־1948, גם אם מבחינה אסתטית 'השיבה לברלין' הוא רומן רעוע.

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך הסרט 'גרמניה, שנת אפס'
    מתוך "גרמניה, שנת אפס"
    מתוך הסרט 'גרמניה, שנת אפס'
    לאתר ההטבות
    מומלצים