שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שלום לקנאים": לא מחמיא לעמוס עוז
    קובץ המאמרים של עמוס עוז מלא בקלישאות משומשות ובטון מתחנחן של מטיף פרוטסטנטי, ואין בו ולו מחשבה אחת מקורית או רלוונטית לזמן בו נכתב

    לרגעים, בעת קריאת ספרו החדש של עמוס עוז, מתחשק לתפוס את המחבר, לטלטל אותו ולשאול: מר עוז, האם שמעת על טוויטר? על ולדימיר פוטין? על אורן חזן? על המחאה החברתית? על חומת ההפרדה? על לגליזציה של קנאביס? על ההתחממות העולמית? אם עוז שמע על כל אלו, זה כנראה לא הותיר בו שום חותם. שלוש המסות הכלולות בספר היו יכולות להיכתב גם לפני 20 שנה, אולי אפילו יותר. ואין להסיק מכך שיש להן ערך על־זמני.

     

    "שלום לקנאים". שלוש מסות ()
    "שלום לקנאים". שלוש מסות
     

    בי נשבעתי: באמת רציתי להגיד משהו טוב על 'שלום לקנאים' (הוצאת כתר). פתחתי את הספר בסקרנות ובאהדה, מתוך תקווה למצוא ולו מחשבה אחת חדשה בספר שכותרת המשנה שלו היא 'שלוש מחשבות'. כי זו הרי לא חוכמה גדולה לתקוף את עמוס עוז. בכיר הסופרים הישראלים אמנם זכה בחייו לאינספור כיבודים, אבל בשנים האחרונות הוא סופג גם לא מעט לגלוג וביקורת, דווקא מהצד השמאלי של המפה. למרבה הצער, הספר החדש לא סיפק לי סיבות להחמיא לו. 

     

    עמוס עוז. ספר שיכול היה להיכתב גם לפני 20 שנה (צילום: יובל חן "ידיעות אחרונות") (צילום: יובל חן
    עמוס עוז. ספר שיכול היה להיכתב גם לפני 20 שנה(צילום: יובל חן "ידיעות אחרונות")
     

    קחו לדוגמה את המאמר הראשון, שעל שמו נקרא הספר. במקרה הזה, מדובר באמת בהרצאה שניתנה כבר לפני 15 שנה, בטיבינגן שבגרמניה, ונוספו לה עדכונים קלים. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הסופר נדרש שם לתופעת הטרור האיסלאמי. לא מעט אינטלקטואלים במעמדו ניסו לומר אז משהו מעורר מחשבה ושובר מוסכמות על התופעה. מה טוען עוז? שיש בעולם פנאטים המנסים לכפות את דעתם על הזולת; שפנאטיות זה מסוכן; אבל יש להתגבר על הפנאטיות באמצעות סקרנות, דמיון והומור. "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", הוא מקנח עם ציטוט שימושי של יהודה עמיחי, במה שמזכיר לפרקים נאום מתחנחן של מטיף פרוטסטנטי.

     

    ההרצאה השנייה בספר, 'אורות ולא אור', עוסקת ביהדות ומצטיינת גם היא ברמה גבוהה של סכריניות. לרגעים, הטקסט נראה כמו פרודיה על חיבורים מז'אנר

    מהות היהדות - מעין לקסיקון של קלישאות משומשות על התרבות היהודית. אין יהדות אחת אלא יהדויות רבות; מחלוקות זה נהדר; ליהודים יש הומור ואירוניה נפלאה; היהודים לא בנו פירמידות אלא כתבו טקסטים; התנ"ך לא שייך לדתיים; היהדות ההלכתית התרחקה מ"הפלורליזם היהודי של הזמנים הטובים"; חורבן הבית קרה באשמת הפנאטים; יהודי המזרח הם סובלניים ומתונים. חידוש הגותי מסוים עוז בכל זאת מציג כאן: גרעין הזהות היהודית הוא לשיטתו "ספרים וסעודות משפחתיות". מה יש לומר, הוא בכל זאת התאים את רעיונותיו לעידן הגרגרנות והפודיזם שבו נתונה התרבות הישראלית. אפשר כבר לדמיין מושב מיוחד בנושא 'יהודים וסעודות' בפסטיבל ספרות ואוכל של השנה הבאה.

     

    כל זה מעורר מבוכה בעיקר בהתחשב ביומרנות של עוז. באחד המקומות בספר, הוא טוען שהמחשבה הרליגיוזית היהודית עברה בימינו לסופרים העבריים - "הכוח היצירתי ביותר בעם ישראל בדורות האחרונים". אף שזה לא נאמר במפורש, קל להבין את המסקנה: עוז עצמו, כבכיר הסופרים העבריים, ירש את כתר בכיר ההוגים היהודים. אבל איזו מחשבה חיוורת מתבטאת בכתיבתו, כאשר משווים אותה לאינטלקטואלים יהודים בני הדורות שלפניו, דוגמת מרטין בובר, פרנץ רוזנצווייג, חנה ארנדט, גרשום שלום או ז'קלין כהנוב.

     

    עוז מציין שמאז 67' החברה הישראלית עסוקה כאחוזת דיבוק רק בשאלה "היכן יעברו גבולות המדינה". הדיבוק נמצא כנראה בראשו של עוז. דור או שניים של ישראלים חי בתוך מציאות שבה הקו הירוק לא קיים בכלל. כבר יותר מעשור, השאלה הפלסטינית נדחקה ממהדורות החדשות, והיא מתעוררת מדי פעם רק כאיזו בעיה ביטחונית שיש למצוא לה פתרונות טכניים. "הגיע הזמן לדבר על העיקר: מה יהיה כאן? מי נהיה?" הוא מתריס, כאילו גילה את אמריקה. כאילו לא מתחוללת כאן כבר שנים מהפכה מתמשכת, תחת שלטון נתניהו ובנט, בדבר אופי המרחב הציבורי, הכלכלה, מערכת החינוך והדימוי העצמי.

     

    זה נכון גם לגבי המסה השלישית, העוסקת בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. הטענה הבסיסית נאמרת כבר בהתחלה: "אם לא תהיינה פה שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת". אין מנוס מחלוקת הארץ, ועדיין לא מאוחר לעשות זאת, בניגוד לטענת "הפנאטים" מימין ומשמאל. כל זה יפה מאוד, אלא שהתביעה הדחופה הזאת נתונה בתוך מהלך שכאילו לקוח משיחת סלון בשנת 87', אחרי הצפייה ב'סיבה למסיבה'. "אם נגזר עליי ליפול יום אחד ברחוב, אני רוצה ליפול ברחוב בישראל... כאן יבואו מיד אנשים זרים וירימו אותי". ספק אם עוז יצא לרחוב ב־20 השנים האחרונות, שבהן מדרכות הערים גדושות בהומלסים ובמהגרי עבודה ואיש לא מעיף בהם אפילו מבט.

     

    קל להבין את מקורות הקיבעון המחשבתי הזה כשמגיעים לעמוד התודות, שם מונה עוז עשרות אנשים שנתן להם לעבור על טיוטות הספר. זאת רשימה אחידה לגמרי של אנשי האליטה האשכנזית הציונית, אנשי שלומו של הסופר: א"ב יהושע, צלי רשף, עוזי ברעם, אניטה שפירא, חיים אורון וכן הלאה. וגם אמונה אלון והרב בנימין לאו בשביל קצת יידישקייט. אין ברשימה הזאת אפילו אדם אחד שיכול היה לאתגר את עוז, ללמד אותו משהו חדש על ההתפתחויות התרבותיות, הטכנולוגיות, הרעיוניות והדתיות של האנושות. ואולי אין צורך. גם כך חלקים מהספר הזה תורגמו ל־20 שפות. 

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יובל חן "ידיעות אחרונות"
    עוז. לא שמע על טוויטר?
    צילום: יובל חן "ידיעות אחרונות"
    לאתר ההטבות
    מומלצים