אני מביט בה מאוהב. ומפוכח
מדי שנה בערב יום ירושלים אני כותב על אהבתי לעיר ואכזבתי מדובריה הפוליטיים. אין עוד עיר בעולם שקיים בה פער כזה בין הצהרות למעשים. בין ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. הקודש והחול. העיר שחוברה לה יחדיו בזכות הצנחנים אבל נפרדת לה לאיטה בגלל הפוליטיקאים.
היתרון של ירושלים הוא הרומנטיקה שהיא משרה על אוהביה. מי שמתאהב בה לא יוכל להיגמל. האבנים, השוק, האתרים הקדושים וערבוביית הדתות והזרמים. בירושלים צומחים ההקצנה הדתית והפלורליזם. הפילוסופיה והשמרנות. היא המטרה והתירוץ כמעט למה שמתרחש כאן.
אהבה לבני אדם ולאבנים היא עסק מסוכן: במינונים מוגזמים מגיע הסינדרום המפורסם. בעיניים פוליטיות מפסיקים לראות את המציאות. אני מאוהביה. אם יש עיר ששווה לחיות בה, שלאוהביה אסור ללמוד עליה, זו ירושלים.
איבדנו את ירושלים בזירה הבינלאומית. זו אמת שצריכה להיאמר גם כשמציינים 50 שנה למלחמה. הר הבית בידי הווקף וממשלת ישראל במקום לעשות, מדברת בפאתוס על חשיבותו. חלק גדול מהשכונות היהודיות במזרח העיר ובצפונה תחת צו הקפאה לא רשמי. פעם זה אובמה, עכשיו טראמפ ואחריו יבוא אחר. העיר עוטפת אור ושמלה ביום חגה (ואני לא מתכוון לשמלה של מירי רגב), אבל בשאר ימות השנה מרבית הישראלים מתרחקים. ועכשיו הכותל – הסמל הדתי הכי מפורסם ביהדות המודרנית – הפך למלמול לא ברור בממשל טראמפ.
לפני חצי שנה פנו אליי מאוניברסיטת אוקספורד כדי להשתתף בוויכוח ספרותי מימין ומשמאל על ירושלים. חילופי מכתבים לקראת 50 שנה לאיחוד העיר. בעיניי אין סיכוי לחלוקת העיר. חלק גדול מהשכונות מעורבבות. יהודים גרים בהר הזיתים, בשמעון הצדיק ובעיר דוד. ערבים ממזרח ירושלים עובדים במערבה. אין מנתח שישכיל להפריד בין השכונות האלה. אין מנתח שיוכל לחבר את מה שנותק. בעיני היריב הספרותי שלי באוקספורד, ירושלים היא צעד בדרך לשלום.
מי שמכיר את ירושלים לעומק יודע שבפועל יש שלושה חלקים שונים: מערב העיר - עם השכונות הוותיקות והמטופחות; מזרח העיר - עם איים של משילות, תוך עצימת עיניים מול מעורבות של הרשות: חברת חשמל נפרדת ומערכת משפט וחינוך ששייכות לרמאללה.
והחלק השלישי - השכונות שמחוץ לגדר - אזורים שבהם ישראלי לא יכול להסתובב ולו רק בשל העובדה שיש שם שלט שאוסר עליו. אזורים חסרי שלטון ואחריות. מקומות שבהם איש הישר בעיניו יעשה. מי שיש לו חומרי בניין בונה לגובה ומי שיש לו נשק מסתובב איתו. אזורים שאסור לפוליטיקאים לדבר עליהם כי אחרת ייאלצו להתמודד ולהחליט על עתידם.
מרבית הישראלים לא מכירים את החלוקה הזאת. אני בודק את זה כשאני מדבר בפני קהל. הם מכירים את ירושלים משירים ומהכרזות בימי בחירות. הם מכירים מתמונות ומפרסומים רשמיים, מהשמלה על השטיח האדום בקאן או להבדיל מסיפור השרשרת של רבי עקיבא לרחל. לא דרך הרגליים. ירושלים שלהם מצטמצמת לחלק הראשון. מערב העיר. הכנסת, בית המשפט והכותל. לפעמים מגיעים לעיר העתיקה או לכנסיית גת שמנים. האמיצים עולים למלון שבע הקשתות לתצפית הכי יפה בארץ. שם זה נגמר. לצערי אפילו יום ירושלים הפך לחג הציונות הדתית. רוב הישראלים לא מתקרבים, לא יודעים, לא מבקרים. בבוחן שערכתי פעם לגל"צ התברר שכך גם חלק גדול מהח"כים. כולל מדבררי ירושלים להוטים. עכשיו תחשבו אם ניתן לתרגם את המציאות של העיר לבריטים מאוקספורד או לטראמפ שמצטיין בלא לדעת. אם ניתן להסביר את הפער שבין דיבורים לאבנים עתיקות.
50 שנה אחרי השחרור. ירושלים זקוקה לאנשים שיחיו בה, לא לפוליטיקאים שיתקשטו בה בשמלות ובפרוטוקולים. היא זקוקה למשרדי הממשלה מתל־אביב. לתקציבים שיהפכו את מזרח העיר למערב. לחילונים ולשכונות לצעירים במזרח ובמערב. היא זקוקה לאנשים אמיצים שלא יפחדו להכיר מה שמתרחש בה.
בקרון עם טראמפ
הביקור של טראמפ השבוע הוא חלק מרכבת ההרים שממשלת ישראל עלתה עליה מאז הבחירות בארצות־הברית. על פי הציפיות בימים שאחרי, ישראל הייתה אמורה לקבל כרטיס ליציע. לראות איך טראמפ עולה למעלה, יורד ומסתובב, רק לא לשבת לידו עד שמקבלים סחרחורת. בפועל אנחנו שם איתו באותו קרון. השגרירות יכולה לעבור לירושלים כמו שהיא יכולה להישאר. אין נביאים ברכבת הזאת. העסקה שהוא מדבר עליה יכולה לדחוק את ישראל לתהליך לא ברור והיא עשויה להישאר ציוץ נוסף שלו בטוויטר. זו בדיוק הבעיה – האי־ודאות. מי שישמח היום יבכה מחר. טראמפ לא היה טוב לימין מהרגע הראשון, והוא גם לא טוב לשמאל. מדהים לגלות שאותם אנשים שהזהירו מפניו רואים בו עכשיו הבטחה גדולה. טראמפ הוא סיכון. המזרח התיכון צריך יציבות, לא שיגיונות. נתניהו הבין זאת מיד. להערכתי הוא היה מעדיף את הילארי הישנה והמוכרת על בעיותיה ומגבלותיה. אלא שנתניהו של השנה האחרונה במלכוד או בתסמונת טראמפ. התעוררנו באמצע רכבת ההרים. רכבת בלי קטר.
פחות דונם ופחות עז
לבנות יישובים זו מצווה ציונית. חקלאות, שמירה על אדמות, עלייה לארץ ופיתוח השממה. בישראל הוותיקה זה היה מובן מאליו. גרעיני נח"ל וקבוצות אזרחים הקימו יישובים, המדינה וצה"ל שילמו את הכסף. השמאל הישראלי בנה, הימין גלש על השובל שלו. השבוע מלאו 40 שנה למהפך בשלטון, אבל חשוב יותר הוא המהפך בהתייחסות להתיישבות. משנות ה־80 ישראל החילונית מתקשה להפריח את השממה. השמאל הציוני נמוג, החקלאות במצוקה, אדמות ננטשות והמשפטיזציה נוגסת בעוד דונם ועוד עז. בתוך כל זה החטיבה להתיישבות שימשה כלי עקיף לבנות בפריפריה. הגרעינים המשימתיים היו תחליף לגרעיני הנח"ל, וארגונים כמו השומר החדש ואיילים - תחליף לחלוצים. כל זה חשוב מאוד אבל לא נותן שום הנחה לקומבינות ולשחיתות. החטיבה להתיישבות לא צריכה לממן פרויקטים בתל־אביב וברמת־השרון. משרד החקלאות לא צריך לממן אודיטוריום ביישוב קהילתי בשומרון. ביקורת של פוליטיקאים מסוימים משמאל על החטיבה להתיישבות לא מספקת הסבר להתרחקות שלהם עצמם מהגשמת הרעיון. ¿
