50 לכיבוש: מה בדיוק לא ברור פה?

אחיי היהודים, מה בדיוק לא ברור לכם בביקורת מבית ומבחוץ על תועבת הנצחת הכיבוש והדרישה, אחרי 50 שנה, להביא לסיומו? אתם צודקים: זה לא רוע קולוניאליסטי צרוף. ליהודים זיקה היסטורית שאין להתכחש לה לחבלי יהודה ושומרון, כארץ אבות, ומכאן שאין לגזור גזירה שווה בין ההתנחלות הכוחנית וזכויות היתר שמהם נהנים היהודים בשטחים לבין ההתנחלות הכוחנית ומשטר הדיכוי הרצחני שהנהיגו הצרפתים באלג'יר. אתם צודקים שוב כשאתם עומדים על כך שהמציאות בשטחים אינה מבססת אפרטהייד צרוף. ליהודים, לפחות לחלק הארי שבהם, אין תורת גזע סדורה שרואה ביהודים עליונים על בני העם הערבי-פלסטיני, ולכן אין מקום לגזרה שווה בין השליטה האדנותית של היהודים על הפלסטינים הנדכאים בשטחים לבין ההפרדה הגזענית החוקתית בין לבנים לשחורים שהייתה נהוגה בדרום אפריקה.

עוד דעות ב-ynet:

אקטיביזם שיפוטי ונפלאות הסטטיסטיקה

פוטין מכיר בירושלים

הנשיא טראמפ - ברוך בואך

סופו של מנהיג

ובכל זאת, אלה המיתממים טועים בגדול. הפטור מאשמת קולוניאליזם ואפרטהייד אינו פטור גורף. זה 50 שנה שאנו מקיימים בשטחים רוע מובהק משלנו, רוע אתנוקרטי שיש בו הרבה מרעות הקולוניאליזם והרבה מרעות האפרטהייד - רוע ששום אדם הגון בימינו לא יכול עוד לשתוק לעומתו. באמצעות כוחות הצבא וחוקי ההסדרה ישראל מנציחה מדיניות של הפרדה מפלה בין כמעט חצי מיליון בני עם אדונים, אזרחים יהודים חופשיים, לבין שני מיליון פלסטינים נשלטים ומשועבדים, נתינים פלסטינים המנושלים בהדרגה מאדמותיהם, ממקורות מחייתם ומחירויותיהם.

והתועבה הזו, בדומה לתועבת הקולוניאליזם ולתועבת האפרטהייד, היא בלתי נסבלת מן הבחינה המוסרית. היא מחייבת כל אדם מוסרי לשבור שתיקה - כן כן, בדיוק כפי שעשו גויים רבים להגנת היהודים במדינות גלותם וכפי שעשו יהודים רבים בהתקוממותם נגד עוולות שנעשו למיעוטים אחרים בארצות רבות ברחבי העולם.

פתחתי באחיי היהודים, כי נדמה לי שברור לכם - למעט לקיצוניים שבכם - שגם אם אנו לגמרי חלוקים לגבי קריאת המציאות אתם יודעים שאנו שותפים גם במורשת העבר וגם בדאגה פטריוטית לטובתה של ישראל בעתיד. שותפות זו היא זו שמאפשרת בי להטיח בכם ישירות: הכיצד זה יהודים שגדלו עם חלב אימם על עיקרי מוסר כגון "לעשות צדקה ומשפט", "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", "צדק צדק תרדוף" ו"שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט" – כיצד הבנייה נפשית ומוסרית שכזו קורסת וחדלה לתפקד במציאות ההפרדה הכוחנית והמפלה בשטחים?

ובמילים אחרות: כיצד אלה שגדלו על ברכי המורשת עתיקת היומין שהמאבק המרכזי והיום יומי של בני האדם אינו עם זולתם, אלא המאבק על שיפור עצמיותם והתעלות לדרגה רוחנית ומוסרית גבוהה יותר - כיצד זה הם מתנכרים למורשתם, משחיתים את נפשם ושוללים צלם אנוש מזולתם? האם עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, מצפון להם ולא יתריע, מוח להם ולא יהגה, לב להם ולא ירגיש?

את התשובה, כאן לסיום, נמצא במקום שבו פתחנו: בדינמיקה של הרעות הגדולות בהיסטוריה, שנעשות בשם האדרת הלאום, הדת או האידיאולוגיה. הקנאות האמונית והיוהרה הכוחנית עושות את הפנים הטובות למפלצתיוֹת: הן מעוורות את התבונה, משביתות את המצפון, מעלימות את צלם האנוש של האחר ומסתירות מעצמן את עובדות המציאות והשלכותיהן העתידיות.

וזה המקום גם ללמוד מן הצדקות הגדולות: מהטמה גאנדי - שלחם חוקו היה מאבק בקולוניאליזם הבריטי החיצוני לו ובקנאות הדתית-לאומנית ההינדית של בני עמו - השמיע מסר דתי-מוסרי לאוזני כל בני האדם: "אם אינך מזהה את אלוהים באנשים שאתה פוגש בשגרת יומך, יהא זה בזבוז זמן לחפשו במקום אחר". ומשלים אותו, מנקודת מבט חילונית-הומניסטית, הסופר וחתן פרס נובל אלבר קאמי שלחם נגד משטרים עריצים משמאל ומימין: "רוצה אני גם לאהוב את מולדתי וגם להיות נאמן לצדק, ואיני רוצה גדולה למולדתי אם יהיה זאת במחיר עוולות לאחרים".

מה לא ברור פה?