לגדול מאחורי המספרים

בשיתוף אפריקה ישראל מגורים

אופירה אבירם גדלה בירושלים עם אימא מרוקאית שידעה לתקתק ארוחות ולאפות עוגות מושקעות, אבל אם תשאלו אותה איזה מאכל היא זוכרת מימי הילדות עד היום - היא תספר לכם על תפוח אדמה עם גבינה שמנה או קוטג', "כי זוהי תמצית הילדות, שאתה זוכר משהו ומכין אותו כשאתה רעב. האמת היא שלא ירשתי ולא המשכתי את כישורי הבישול של אמי האהובה, ואצלי בבית אין את הריחות המטריפים שהיו, ועדיין יש אצלה, במטבח. אני מכינה דברים פשוטים ורגילים ולא בשלנית גדולה. זה משהו שלא למדתי לעשות". אופירה מציינת כי בגלל סבא וסבתא ירושלמים שהיו לה משני הצדדים, את רוב הילדות בילתה גם בבצלאל וגם במחנה יהודה.

אבל דברים אחרים אופירה (38) בהחלט הספיקה לעשות. אחרי שסיימה שירות לאומי היא למדה כמה וכמה תחומי טיפול, התחתנה בפעם הראשונה לפני 13 שנה והתגרשה כעבור שנתיים, ואז נסעה לניו־יורק. בניו־יורק היא הכירה את בעלה השני, אלון סיטון, ילדה איתו שני ילדים - שגיא (חמש וחצי) ולירם (שלוש וחצי) - הפכה לנומרולוגית ויועצת רוחנית, ובנוסף לכל זה הצליחה להגשים חלום נעורים - להיות דוגמנית ולהופיע בפרסומות - חלום שעליו ויתרה בגלל החינוך הדתי שקיבלה. "על אף שבניגוד לשלושת אחיי, שנשארו דתיים, אני המשכתי בדרך אחרת, אני גאה לספר שבית ילדותי עיצב את האישיות שלי וגרם לי להיות מי שאני היום".

אביה של אופירה, שלמה ז"ל, היה פועל בניין שהתקדם להיות מנהל עבודה ופיקח על הרבה פרויקטים בירושלים. אמה, חמדה, הייתה במשך שנים עובדת מדינה. בית ילדותה בשכונת גבעת מרדכי היה, לדברי אופירה, "בית של אהבה, נתינה, ערכים ומוסר. 70 מ"ר של שמחה ושפע. למעשה, הדבר היחידי שהיה חסר לי זה מרחב. פיללתי לבית גדול עם מרפסת וגינה, או לפחות שיהיה לי חדר משלי שאוכל להזמין אליו חברות ולסגור את הדלת כמו שהיה בבתים של החברות שלי. אצלנו, היינו שלושה אחים בחדר שהיה קטן כמו קופסת גפרורים ורק לאחותי הגדולה היה חדר משלה".

כשהחליטה לפצוח בקריירת דוגמנות כנערה, אופירה לקחה איתה שתי חברות שילוו אותה לסוכן דוגמניות מוכר, שאמנם רצה להחתים אותה אצלו. ההורים שלה לא אהבו את הרעיון והיא ויתרה. "לפני 11 שנה, אחרי שהתגרשתי מבעלי הראשון, החלטתי לטוס לחו"ל בפעם הראשונה בחיי, מבלי לדעת מילה באנגלית - כדי לשכוח ולהירגע ולנסות להגשים את חלום הדוגמנות".

"מרגישים את השפעת החינוך שקיבלנו בבית ההורים בבית שלנו", אופירה בצעירותה(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

לצאת החוצה

כנומרולוגית, הבחירות של אופירה מושפעות מתורת המספרים. היא בחרה בדירה מס' 18 שנמצאת בקומה החמישית בבניין מספר 9. בדירה, שמתפרסת על פני כמעט 100 מ"ר, היא יכלה להעניק לכל אחד משני בניה חדר משלו, אבל כבחירה חינוכית הילדים חולקים חדר משותף. "גם אורן וגם אני מרגישים את השפעת החינוך שקיבלנו בבית ההורים בבית שלנו. הסגנון, ההתנהגות, הערכים", היא אומרת. "ברור שהילדים גדלים בדור אחר שיש בו הרבה מסכים ויש טלוויזיה בחדר שלהם - דבר שלי לא היה כילדה - אבל אנחנו מאוד משתדלים לצאת כמה שיותר החוצה - לגינות, למרחבים, שיטפסו, שישתוללו, שיזמינו חברים וילכו אליהם, שישחקו ביניהם. אני שמחה שהם סופגים בבית את הצניעות שדומה לזו שהיתה לנו בילדותנו".

אופירה אומרת שעדיין נשארו אצלה לא מעט שרידים לילדותה הירושלמית - בשפה ובסגנון הלבוש, למשל. "כל הילדים מכירים את המושג 'שק סוכר' אבל הילדים שלי מכירים את המילה הירושלמית 'אבייאיו'. 'אש תנור' זו לאפה, 'שערות סבתא' זה צמר גפן מתוק. אני שומעת הרבה את המשפט 'אהה, את ירושלמית? עכשיו מבינים', כי כמו לכל הירושלמים גם לי יש אופי חם, מכיל, נותן ומעניק. אנשים גם צוחקים על הסטייל שלי בבגדים. איזה סטייל? אין לי באמת סטייל. על אף שאני מעורבת בעולם הגדול ונמצאת בקשר עם אנשים שמאוד מעודכנים אופנתית, נשארתי עם הלבוש הירושלמי שלי".

בית ילדותי עיצב את האישיות שלי וגרם לי להיות מי שאני היום(צילום: צביקה טישלר)

את תחום הנומרולוגיה אופירה למדה לפני עשר שנים, עובדה שלא ממש הפתיעה את הסובבים אותה. "היתה לי דודה ערירית, דודה שמחה, אחות של סבתי, ומגיל 14 ועד גיל 22 טיפלתי בה יום־יום, כמעשה חסד, וכך הבנתי שהייעוד שלי הוא לטפל באחרים. כבר בגיל 16 למדתי גרפולוגיה. בהמשך, כשהייתי בת 21, אחרי פטירתו של אבי, למדתי הילינג דתי ורייקי, והנומרולוגיה הייתה המשך טבעי של כל זה".

לאחרונה, כשהתחילה לדגמן בפרסומות, היא הצליחה להוכיח לעצמה שהכל אפשרי. "רציתי לסמן וי על התחום הזה. להראות לעצמי ולאחרים שעשיתי זאת. שיתפתי את החברים בפייסבוק ונתתי כוח גם להרבה נשים אחרות לקום ולהחליט שהן יכולות לעשות כל מה שרק רצו וחלמו".

לירושלים היא מגיעה לעיתים קרובות, בעיקר כדי לבקר את אמה. "בכל פעם שאני מגיעה לשם אני מתרגשת מחדש ועולים בי זיכרונות של ילדות מתוקה, שמחה ועליזה עם הרבה משחקים בשדה הירוק והגדול שהיה מחוץ לבית. זו ילדות של מישהי שגדלה בבית טוב".

ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה־21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים: "70 מ"ר של שמחה ושפע" - כך מתארת אופירה את בית ילדותה. המשפט הזה מסכם את מה שראינו כאן פעם אחר פעם: את הקשר העמוק של ישראלים לבית ולמשפחה. אופירה, כמו אחרים, מדברת על הגעגועים לדל"ת אמות שהיו עולם ומלואו".

ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה־21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים(צילום: אלעד דוד)

"מחקרים רבים מצאו כי זיכרונות טובים מביאים לאופטימיות, לחיזוק הערך העצמי, לתחושה של חיבור חברתי ולהפחתת חרדה. כל האנשים שהתראיינו כאן מלאים בזיכרונות ילדות מתוקים. הם זוכרים בגעגועים את בית הילדות גם אם היה צפוף וצנוע, רובם אפילו מעלים על נס את הערך של הסתפקות במועט. אולי זה ההסבר לזכייה שלנו במקום ה־11 המכובד במדד האושר העולמי

בשיתוף אפריקה ישראל מגורים