שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כיתת מצטיינים
    מהמורה שהחליטה ללמוד הוראה מתוך תחושת שליחות ועד למורה שלא החסיר אפילו יום אחד של לימודים - הכירו שישה מתוך 18 המועמדים שעלו לשלב הגמר של תחרות "המורה של המדינה" המתקיימת זו השנה התשיעית

    בשיתוף מפעל הפיס 

     

    מגי מועלם החליטה להיות מורה בעקבות מורה שהייתה לה. עידית פיק מלמדת ילדים פגועי נפש. רביד נחום רוצה שהמורים יראו במקצוע שלהם שליחות. נאסר אל נאסר תורם שליש מהמשכורת שלו למלגות. אצל אלי קופר התלמידים הם כמו משפחה שנייה, ודבורה זנתי מקפידה לבקר בבתי התלמידים שלה - הכירו את ששת המורים הראשונים מתוך ה-18 שעלו לגמר תחרות “המורה של המדינה”. שישה מורים נוספים יוצגו ביום חמישי. הזוכים יוכרזו בטקס שייערך ביום שני הבא (5.6).

     

    "להיות מורה זה הייעוד שלי"

    המורה למתמטיקה אלי קופר מאולפנת צפירה וישיבת גבעת שמואל משוכנע שכל אחד יכול לאהוב מתמטיקה

     

    אלי קופר (65) נוהג לומר שיש לו שתי משפחות - האחת עם אשתו וילדיו, והשנייה עם תלמידיו בבית-הספר. כבר 43 שהוא מלמד מתמטיקה ומגיש תלמידים לבגרות ברמה של חמש יחידות לימוד, וגאוותו הגדולה היא שמעולם לא החסיר יום עבודה אחד.

     

    “בכל השנים שאני מורה מעולם לא שלחתי תלמיד למנהל, מעולם לא קראתי לתלמיד ללוח ומעולם לא ערכתי מבחני פתע”, מעיד על עצמו קופר, שמלמד באולפנת צפירה ובישיבת גבעת שמואל. “את חומר הלימוד אני מעדיף להסביר קודם בלי שהם יכתבו כלום, אחרת הם ירשמו חצאי משפטים ולא יבינו מה הם כתבו, ורק אחר כך להכתיב להם את החומר מילה במילה“.

     

    כל אחד יכול לאהוב מתמטיקה?

    “כן, ברגע שהוא יקבל בסיס טוב הוא ייהנה מכל רגע. מתמטיקה זה מקצוע שנותן המון ביטחון לתלמידים. אם לילד הולך טוב במתמטיקה הוא מרגיש בטוח וטוב בבית ספר בכלל וגם בשאר המקצועות".

     

    מה משך אותך להוראה?

    "העמידה מול כיתה. מגיל אפס ידעתי שזה הייעוד שלי. אני רואה את העבודה של חינוך בני נוער כעבודת קודש. בכל שנותי מעולם לא יצאתי לשבתון ולא לקחתי אפילו יום מחלה אחד. לעמוד מול כיתה זו התרופה הכי טובה עבורי”.

     

    במה שונים התלמידים של היום מאלה של פעם?

    “אני לא חושב שיש הבדל, התלמידים בזמנו היו נהדרים וגם אלה של היום נהדרים. רק צריך לדעת איך לגשת אליהם”.

    אלי קופר (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    אלי קופר(צילום: אביגיל עוזי)
     

    “יש לי את העבודה הכי טובה בעולם”

    המחנכת רביד נחום מבית ספר גבע בגבעת עדה מאמינה שלמורה חייבת להיות אינטליגנציה רגשית גבוהה

     

    “תמיד ידעתי שאעבוד עם ילדים”, אומרת רביד נחום, מחנכת כיתה ו’ מבית ספר גבר בגבעת עדה. “תמיד התחברתי לילדים והם תמיד התחברו אלי. למזלי יש לי את העבוה הכי טובה בעולם, ואני נהנית לראות את התלמידים שלי כל יום”.

     

    רביד (44) מורה כבר 15 שנה. בעלה קצין בחיל האוויר והמשפחה נדדה בין בסיסים, מה שאיפשר לה ללמד במהלך הקריירה גם במצפה רמון ובמושב בית אלעזרי. "בכל כיתה התלמידים הם כמו הילדים הפרטיים שלי", היא מסבירה. "אני רואה את עצמי כמו אמא שלהם בבית הספר, ואני צריכה לדאוג להם גם מהבחינה החינוכית וגם מהבחינה הערכית. אני מאמינה שהכל מתחיל ונגמר ביחסים האישיים, ושצריך ליצור אמון ואהבה עם התלמידים”.

     

    מה האתגר הכי גדול שלך כמורה?

     

    “מורה חייב להאמין בתלמידים שלו לראות את החוזקות שלהם. ברגע שהיחסים עם הילדים טובים והם סומכים עליך ורואים בך דמות משמעותית - אתה יכול להוביל את הכיתה לאן שתרצה. ניהול של כיתה הוא משימה מורכבת שדורשת מהמורה להתמודד עם מצבים לא פשוטים. מורה חייב להתברך באינטליגנציה רגשית בכדי לקחת כל אירוע למקום חיובי ולא לפיצוץ".

     

    מה הדבר שהכי חסר כיום במערכת החינוך?

    "שיהיו עוד מורים שיבואו מאהבה למקצוע ולילדים, ומתוך תשוקה לחנך ולהנחיל ערכים. שידעו שהם מקבלים בתחילת השנה כיתה של 35 תלמידים ושיש להם אחריות מאוד גדולה עליהם. ובעיקר - שיראו במקצוע שלהם שליחות".

    רביד נחום (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    רביד נחום(צילום: אביגיל עוזי)
     

    “אני עוזרת לתלמידים להשתלב בקהילה”

    המורה עידית פיק מבית ספר מאור לילדים פגועי נפש בטירת הכרמל רוצה לשים את בית הספר שלה על המפה

     

    "אני רוצה לשים את בית הספר שלי על המפה", מכריזה עידית פיק, מחנכת כיתת בוגרים לילדים בני 17 עד 21 בבית ספר מאור בטירת הכרמל. “זה בית ספר לילדים פגועי נפש, וחשוב לי שאנשים ידעו שיש מקום כזה ושהסטיגמה תיעלם”.

     

    פיק (57) עובדת כבר יותר מ-24 שנים במערכת החינוך, 20 מהן במאור. ”למדתי חינוך וספרות באוניברסיטת תל-אביב, ואחרי אחר ניסיון קצר בחינוך הרגיל עברתי לחינוך המיוחד”, היא מספרת. “התחלתי כסייעת בבית ספר רעים בחולון ואז עשיתי הסבת אקדמאים לחינוך מיוחד והמשכתי כמורה לתנ"ך. כשעברנו לצפון פניתי למשרד החינוך וחיפשתי עוד עבודה. באופן מקרי התקשרו אלי ממאור והתחלתי לעבוד שם כמחנכת מחליפה. בהמשך הקמתי מערך קבוצות לכישורי חיים ובנוסף אני אחראית השיקום והמורה לתנ"ך של בית הספר”.

     

    מה מושך אותך ללמד דווקא שם?

    "התאהבתי במקום, באנשים ובתלמידים. כל תלמיד מגיע במצב משברי ואנחנו נותנים לו את מה שהוא צריך להשתלבות בקהילה, ובהמשך בשירות לאומי ואפילו בהתנדבות לצה”ל. זה קשה אבל אני מרגישה שזה התחום שלי. התלמידים עזרו לי להבין שאני אוהבת את המקצוע הזה ושאני אוהבת לתת".

     

    מה התכונה הכי חשובה למורה?

    “מורה חייב לאהוב את התלמידים שלו ולחפש את החוזקות שלהם. בשיעורי תנ"ך למשל אני מסבירה לתלמידים שלי איך דמויות בתנ"ך התמודדו עם מצבים שונים, ומחברת את כישורי החיים לתחום הדידקטי".

     

    במה שונים התלמידים של היום מאלה של פעם?

    "היום הם יותר מחוברים למסכים וניתן לנצל את החיבור הזה לדברים טובים. מצד שני בגלל שהראש שלהם כל הזמן במסכים צריך לעבוד איתם יותר על חיזוק התקשורת הבין-האישית".

    עידית פיק (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    עידית פיק(צילום: אביגיל עוזי)
     

    “כל בוקר נפתח אצלי בשיר”

    המחנכת דבורה זנתי מבית ספר הר-נוף בטבריה סבורה שצריך למצוא דרכים יצירתיות לרתק את התלמידים

     

    לדבורה זנתי (59) מהמושבה מנחמיה יש תפקיד הוראה כפול: היא גם מחנכת כיתה א’ בבית ספר הר נוף בטבריה, וגם מנחה את הדור הבא של המורים במסגרת פרויקט הדרכת סטודנטים המתקיים בבית הספר. “אני מנסה להנחיל לסטז’רים שלי שכל תלמיד הוא עולם ומלואו, ושכדי להגיע אליו הם חייבים להפעיל תחומי עניין כמו משחק, דרמה ושירה שירתקו אותם”.

     

    זנתי מיישמת בעצמה את התורה שלה, כבר 36 שנים. כל בוקר נפתח בכיתה שלה בכמה שירים בהתאם לנושאי הלימוד. "השירה מלכדת ומשחררת את התלמידים", היא מסבירה. "כשאתה שר כולם מסתכלים עליך, וזה תורם לקשב ועוזר לי במשך כל יום הלימודים ובמיוחד בבוקר".

     

    איך נותנים מענה לתלמידים השונים?

    “כל בני אדם נולדו שווים בזכותם להיות שונים. ברגע שאתה מבין את זה ומסוגל לפתח את הייחודיות והמגוון האנושי של כל אחד, אתה נותן מענה לצרכים של כל הילדים בכיתה, ממצה את היכולת של כל תלמיד ותלמיד ומונע תסכולים ומפחי נפש. מי שמבין שצריך להתייחס לשונות ולאחר עושה חסד עם ההורים והמורים ותורם לחיזוק החברה. אני גם מקפידה לבקר בבתי התלמידים שלי. כשתלמיד מראה לי את החדר שלו ומספר לי על התחביבים שלו, האמון בינינו נבנה”.

     

    ספרי על תלמיד שלא תשכחי.

    “היה לי תלמיד שסבל משיתוק מוחין ולמרות הקשיים התעקשתי שיילמד בכיתה רגילה, בלי סייעות, שיעורים פרטניים וחוברות כמו היום. היום התלמיד הזה הוא סטודנט למשפטים”.

    דבורה זנתי (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    דבורה זנתי(צילום: אביגיל עוזי)
     

     

    מורים במסלול המדעים

    תחרות "המורה של המדינה" יצאה לדרך, זו השנה התשיעית, במטרה להוקיר ולתת כבוד למורים שלנו. גם השנה, בפעם השנייה, ייבחרו מורים במסלול המדעים ביוזמת חברת טבע - הנה שניים מתוך ששת המועמדים:

     

    “אם לא הייתי מורה הייתי מדריכת טיולים”

    המורה לביוטכנולוגיה מגי מועלם מתיכון דנציגר דרכא בקריית שמונה מפגישה את התלמידים שלה עם מדענים מצליחים

     

    מגי מועלם (46), מורה לביוטכנולוגיה, רכזת מגמה, רכזת שכבה וסגנית מנהל, עובדת כיום באותו בית ספר שבו למדה כילדה - תיכון דנציגר דרכא בקריית שמונה.

     

    “במקום כמו קרית-שמונה קל מאוד להישאב לתוך המסכנות", היא אומרת, "אבל הרעיון הוא לקחת את הקושי ולגרד את כל הכיסוי הזה של 'אני לא יכול ולא מסוגל' ולהביא כל תלמיד למקום שבו הוא דורש מעצמו קצת יותר, וכך הוא מאמין בעצמו. בגלל זה בבית הספר מתעקש להגיש את כולם לבגרות".

     

    למה החלטת להיות מורה למקצועות המדעים?

    "בזכות מורה שהייתה לי ואני בקשר איתה עד היום. היא נתנה לי המון והרגשתי שאני חייבת לה. גם לתלמידים שלי יש מודל, וכשהם רואים כמה אתה מתאמץ בשבילם הם הולכים איתך".

     

    מועלם, המלמדת כבר 22 שנה, סבורה שללמד מדעים בכיתות גבוהות במקום כמו קריית-שמונה זה אתגר עצום. "החשיפה למקצוע קיימת פה, אבל פחות מבמקומות אחרים. לכן אני מנסה להעניק לתלמידים חשיפה מקסימלית. לתת להם אפשרות לפגוש מדענים, לסייר במפעלים ולהתכונן לתערוכות ותחרויות בינלאומיות. זה תורם גם לאגו וגם להגדרת היכולת של כל אחד מהם. ברגע שאתה מתחיל אז גדל התיאבון".

     

    במה שונים התלמידים של היום מאלה של פעם?

    "בעבר אני הייתי מקור הידע בכיתה. היום אני מתחרה במקורות ידע בלתי נדלים ובמדיות יותר אטרקטיביות, אבל אני יכולה להשתמש בזה גם לתועלת שלי. מעבר לכך, יש היום הרבה יותר תלמידים שמכונסים בעצמם. הם אמנם מתכתבים כל היום בווצאפ, אבל לא באמת מקבלים תשובות לשאלות שמעניינות אותם. חשובלי לייצר קשר אישי איתם, לפתוח להם מחסומים ובעיקר לייצר בהם סקרנות".

     

    אם לא היית מורה מה היית?

    "מדריכה טיולים. אני מאוד אוהבת לטייל ומדי פעם גם מלווה את הטיולים בבית הספר".

    מגי מועלם (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    מגי מועלם(צילום: אביגיל עוזי)
      

    “אנחנו חייבים לחנך דור שירגיש שייך”

    המורה למדעים נאסר אל נאסר מבית הספר אלבוכארי בטמרה גייס כסף כדי להקים מעבדת מדעים

     

    נאסר אל נסאר (43) בכלל לא רצה להיות מורה. "רציתי ללמוד חשמלאות רכב או מכונאות רכב", הוא מספר, "אבל כולם אמרו שאני צריך להיות מורה". כמי שגדל בבית שבו תשעה מבין 13 האחים הם אנשי חינוך, נדמה שלא הייתה לו הרבה ברירה.

     

    "התקבלתי ללימודים בדיוק ביום ההולדת שלי וזה שינה לי את החיים. בהמשך לימדתי תשע שנים בתל שבע שבנגב והיום אני מלמד בטמרה. ביום שבו הודיעו לי שהתקבלתי לתואר שני באוניברסיטת בן-גוריון הייתי בדרך לחדר לידה עם הבן הבכור שלי. בהמשך הפכתי למרצה במכללת אחוה שבה למדתי”.

     

    הלימודים היו לו קשים, והעובדה שאיבד עין לא הקלה. “אבל הרופא אמר לי שאם משה דיין היה רמטכ"ל עם עין אחת - גם אני אצליח”, הוא אומר בחיוך.

     

    אל נאסר מתגאה בעובדה שהנתינה שלו נמשכת גם מחוץ לכיתה. “אני תורם 30% מהמשכורת שלי למלגה שהקמתי לסטודנטים מהכפר, בתנאי שיעזרו לתלמידים בכפר. “זו התרומה שלי לחברה”, הוא מסביר, “חשוב לי שיהיה שוויון בנטל וכולנו חייבים לעזור ולחנך דור שירגיש שייך לחברה”.

     

    כמורה למדעים הוא הופתע לגלות שבבית הספר היסודי שבו הוא מלמד לא הייתה מעבדה במשך 18 שנה. "גייסתי תרומות כדי להקים אותה, ואת כל אמצעי ההמחשה שבה בנו התלמידים שלי. בנוסף הקמנו גם פינות שונות בבית הספר ובנינו ברזיות מים עם התלמידים ובשבילם".

     

    מה התכונה הכי חשובה למורה לדעתך?

    "שייכות לבית הספר ותחושת שליחות ומצפון. בית ספר הוא לא מפעל, אנחנו צריכים לעזור קודם לתלמידים החלשים. דרך השיעורים הפרטניים אני דואג שכל אחד יוכל ללמוד. אני מחפש תלמיד שרוצה ללמוד רפואה כדי לעזור לו, וכשהוא יסיים הוא ידריך את התלמיד הבא”.

    נאסר אל נאסר (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    נאסר אל נאסר(צילום: אביגיל עוזי)

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

     

    בשיתוף מפעל הפיס

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים