מסע בדרך חתחתים
מפסגות השומרון שבהן מתגאה אבי המאחזים בחווה האורגנית הגדולה במדינה, לבקעת הירדן, שם מתפכחים תושבי יריחו מהחלום להפוך לדובאי. מהמכינה בעלי שבוגריה ממלאים את שורות הפיקוד בצה"ל ומסבירים: "זו מהפכה", למעברים שבהם מצטופפים כל בוקר אלפי פלסטינים שאומרים: "זה גיהינום". ובין שני צידי המתרס בהפגנה אלימה, שבה כולם ממלאים את תפקידם בהצגה ידועה מראש. סיור בארץ שגורלה השתנה לבלי הכר לפני 50 שנה
עמדנו מתחת לקבוצת עצים, שענפיהם הצלו על פינת ישיבה הפונה לכיוון הבקעה הלוהטת והרי מואב המתנשאים מעליה במזרח. זו חווה חקלאית שהקימו הירדנים בפאתי העיר יריחו עוד כששלטו כאן, לא הרחק מגשר אלנבי, וכיום צומחים באדמותיה גידולי מספוא לצאן ובקר.
הגענו לשם בצהרי יום שני השבוע אחרי ארבעה ימי נסיעה אינטנסיביים בגדה שנדחסו בהם מפגשים, הפגנות ומחסומים, כשיריחו הייתה בבחינת תחנה אחרונה. רק אחרי שישבנו עם הפועל הית’אם דר'ארמה, שפניו יגעות מהעבודה בשדה בחום הכבד, תהינו אם לא היינו צריכים בעצם להתחיל כאן ביריחו. אולי זו העיר שיותר מכל מקום אחר בשטחים מסמלת את התהפוכות שעברנו אנחנו והפלסטינים ב־50 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש השטח שממערב לירדן.
בן 47, יליד העיירה טובאס שממזרח לשכם על גבול הבקעה, פלאח בן פלאח. הית’אם זוכר איך השבוע לפני 23 שנה בדיוק, ב־25 במאי 1994, נסוג צה"ל מיריחו במסגרת הסכם קהיר שבו התחייבה ישראל להעביר לשליטה פלסטינית את עזה ויריחו תחילה. איך ישב מול הטלוויזיה בביתו שבטובאס וצפה בשיירת הטנדרים של המשטרה הפלסטינית הצעירה נכנסת אל תוך יריחו ומתקבלת בסוכריות ואורז ודמעות של אושר.
"הייתי נשוי עם שני ילדים קטנים, מתפרנס בדוחק מחקלאות. על יריחו אמרו שהיא תהיה דובאי של האזור, שכל מדינות המפרץ והעולם ישקיעו בה. נהרו לכאן אנשים מכל הגדה, כמו שאנשים רצו לאמריקה לחפש זהב לפני 150 שנה. רובם היו צעירים שחלמו על עתיד חדש, על חירות בלי כיבוש, בלי לראות יותר צבא ישראלי בעיניים. ככה גם אני עברתי לכאן עם אשתי ושני ילדיי, ופה נולדו לי עוד ארבעה ילדים. וואלה, הייתה תקווה שיריחו תשגשג, תהפוך לאמריקה הפלסטינית. והייתה פריחה, בטח לעומת מקומות אחרים בגדה, והגיעו ישראלים לקזינו והיה מסחר ותנועה. ופתאום זה נפסק, נגמר באינתיפאדת אל־אקצה. עכשיו תראו, איפה דובאי ואיפה אנחנו".
אחר כך בנסיעה ברחובות העיר שהיא העתיקה ביותר בעולם, הבנו על מה הית’אם מדבר. ביריחו לא נבנו מגדלי זכוכית ומרכזי קניות אימתניים הגדושים בחנויות מותגי יוקרה. היא נותרה קטנה עם בתים נמוכים ובכל רחוב כמעט ישנם שטחים פתוחים רבים שלא נוצלו לבנייה. יש בה בסיסים גדולים המשמשים את כוחות הביטחון הפלסטיניים, בית ספר לשוטרים, בית כלא, שני מחנות פליטים, רכבל לתיירים שממעטים להגיע וקזינו אחד בכניסה לעיר, "אואזיס", שפעל בקושי שלוש שנים עד שנסגר בתחילת האינתיפאדה השנייה. מאז הוא עומד שומם, דלתותיו הגדולות נעולות בבריחים. פה החל החלום הפלסטיני בעקבות אוסלו וכך הוא נראה כיום, תקוע בזמן.
5,790 קמ"ר הוא גודלם של השטחים שנכבשו ב־67' ביהודה ושומרון. על פי הערכות שונות, חיים בהם כיום כ־2 וחצי מיליון פלסטינים, וכ־420 אלף ישראלים על פי נתוני הלמ"ס הישראלי. בסוף אותה מלחמה לא התגוררו כאן יהודים, ובמפקד אוכלוסין שערך הצבא זמן קצר לאחריה נספרו כ־700 אלף תושבים ערבים ברחבי הגדה. זרמי העומק בשתי החברות, הישראלית והפלסטינית, הזינו זה את זה והניעו תהליכים ששינו את המציאות בשטח. הן הולידו את מפעל ההתנחלויות ואת ההתקוממות הפלסטינית שהתפוצצה בשטח בשתי אינתיפאדות.
לא קל להביא תמונת מציאות מהיומיום בשטחים. ובכל זאת, ביריחו שמענו על החלום ושברו, אבל גם על רוח היזמות העסקית הפלסטינית שממשיכה לקוות לימים טובים יותר. בעלי שמענו איך נולד מפעל המכינות הקדם צבאיות של הציבור הדתי־לאומי, שמזין כיום את הצבא בקצינים המאיישים תפקידי מפתח לאורכו ורוחבו של המערך הלוחם, וחלקם הגדול מתיישבים בהמשך ברחבי הגדה ומבססים את האחיזה הישראלית בה. בחווה של אברי רן בגבעות עולם, מעל ההתנחלות איתמר, שמענו איך נולדו המאחזים ועל הרעיון שעמד מאחוריהם. קמנו גם בשעת בוקר מוקדמת כדי לעמוד בתור עם פועלי הבניין הנכנסים בכל יום לבנות את בתינו בישראל. נדחסים בשורות צפופות, מיואשים ומדוכאים, הם אמורים להגיע בשבע לאתר העבודה ולשם כך יוצאים מבתיהם שלוש עד ארבע שעות קודם לכן. ובכניסה לכפר ביתא הסמוך לכביש 60 שבשומרון, לא הרחק מחווארה, תיעדנו הפגנת יום שישי. עמדנו בצד, צילמנו ורשמנו בפנקס. ספגנו קללות מחיילים שניסו למנוע מאיתנו להביט במציאות כפי שהיא משתקפת להם בכל יום ויום במהלך כל השנה, אולי במהלך כל 50 השנה האחרונות.
פס הייצור
יושבת על רכס מעל כביש 60, עלי שבבנימין נראית כעוד התנחלות טיפוסית. רחובות קטנים וצמחייה לאורכם, בתים פרטיים עם גגות רעפים, מדורגים בני חמש קומות המעידים על התרחבות היישוב וגבעות מיושבות כמעט מכל עבר המהוות שכונות לוויין. ב־1988, ארבע שנים לאחר ייסוד היישוב, הוקמה בצומת הרחובות הארז והאגוז מכינת בני דוד, המוכרת כיום כמכינה בעלי. שני המקימים, הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין, רצו להקים מוסד חינוכי שיכשיר בחורים מהציבור הדתי־לאומי לשירות משמעותי בצה"ל תוך דגש על הקניית כלים אמוניים והלכתיים, כדי שהבחורים לא יעזבו את הדת במהלך שירותם.
שילה אדלר, 38, בוגר המקום ומג"ד במילואים, משמש כיו"ר הוועד המנהל של המכינה וכמנכ"ל מועצת יש"ע. הוא מתגורר בעלי ובשכנות אליו נמצאים בתיהם של רועי קליין ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, ושל אלירז פרץ ז"ל, שנפל בגבול רצועת עזה. בבית מולו גר אל"מ אייל אסרף, סגן מפקד עוצבת געש. עוד גרים כאן שני מג"דים בקבע, אחד בשריון ואחד בצנחנים, ומפקדי פלוגות במילואים, כולם בוגרי המכינה. זו השכונה, שכונת
היובל, שעמדה במוקד עתירה לבג"ץ ודרישות לפינוי, עד שהמדינה הודיעה כי תכשיר את המקום ולא תאפשר פינוי בתיהם של קליין ופרץ ז"ל.
אדלר נולד ברמת הגולן, גדל בירושלים ולמכינה הגיע אחרי התיכון, למחזור העשירי. מכאן התגייס לסיירת גולני והשתחרר כמ"פ מסייעת בחטיבה. "עד שקמה המכינה היו רק ישיבות ההסדר", הוא אומר, "והבוגרים שלהן שירתו במחלקות דתיות שירות חלקי. מי שרצה לעשות שירות משמעותי ביחידות מובחרות לא יכול היה לעשות זאת דרכן. היו שוויתרו על החלום והיו שהתגייסו לשירות רגיל. רבים לא ידעו איך להתמודד עם המפגש עם החברה החילונית ולצערנו עזבו את הדת. ואז באו הרב סדן והרב לוינשטיין". זה אותו לוינשטיין שעמד השנה במוקד סערה ציבורית, בעקבות התבטאויותיו כנגד שירות נשים במערך הלוחם. בשיאה שר הביטחון ליברמן אף איים לבטל את ההכרה במקום כמכינה קדם צבאית.
למחזור א', בספטמבר 88', הגיעו 70 תלמידים. בין בוגרי אותו מחזור היו אלי גרונר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה כיום, תא"ל עופר וינטר, מח"ט גבעתי בצוק איתן וכיום ראש מטה פיקוד המרכז, וסגן אלוף עמנואל מורנו ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל שנפל ב־2006 בפעולה של היחידה בעומק בקעת הלבנון. כיום לומדים בה כ־700 צעירים אחרי תיכון, והיא הפכה לפס ייצור של לוחמים וקצינים. אדלר אומר שהמכינה מסמנת לתלמידיה את המדינה כמטרת־על ומחנכת אותם להשפיע עליה ועל אופייה, "כשהצבא הוא התחנה הראשונה שלך כבנאדם בוגר במדינה".
עלי הלכה והתפתחה בזכות המכינה, ולא רק עלי. "אני למדתי פה שנה וחצי והחיבור החברתי, יחד עם הרקע האידיאולוגי, גרמו לי ולעוד עשרות בוגרים לקבוע את בתינו כאן", אומר אדלר. "החיבור הזה של תורה, התיישבות ושירות משמעותי פיקודי בצבא תרמו לפיתוח ההתיישבות כולה. ומדובר באנשים איכותיים, טובים, ערכיים, שחיפשו ערך מוסף בחיים ומצאו אותו פה, בהתיישבות. דור המייסדים של גוש אמונים היו אנשים חדורי אידיאולוגיה, חלוציות ואמונה. הם נטעו עצמם בהר, הקימו יישובים ביהודה ושומרון, אבל החיבור שלהם לחברה הישראלית לא היה משמעותי. הדור שהתחנך במכינות והתגייס לצבא, השתלב בחברה. זו המהפכה האמיתית, הפכנו למרכיב משמעותי בחברה הישראלית".
רשומון בשומרון
לכניסה לכפר ביתא שבשומרון הגענו ביום שישי שעבר קצת אחרי השעה 12 בצהריים. קודם לכן נכנסנו לכפר חווארה, גם הוא על כביש 60, בקטע המוביל לעיר שכם ולהתנחלויות הסמוכות לה.
שבוע קודם לכן נקלע תושב איתמר, שנסע על הכביש, להפגנת תמיכה באסירים ששבתו רעב בבתי הכלא הישראלים. הוא הוקף על ידי ההמון שיידה לעברו אבנים, חשש מלינץ', יצא מרכבו וירה בנשקו האישי. מהירי נהרג מועתז ת'איה, בן 23 מהכפר ביתא. חיפשנו הפגנה ושלחו אותנו לכפרו של ההרוג.
יום שישי הוא יום ההפגנות בשטחים. ישנן ההפגנות הקבועות שהחלו לפני כעשר שנים בעקבות הקמת גדר ההפרדה: בבילעין, בנעלין ובנבי סאלח. בכפר קדום גם מתקיימת הפגנה שבועית כמחאה על חסימת הגישה מהכפר לכביש המוביל אליו. ההפגנות תמיד מתחילות לאחר תפילת הצהריים במסגדים ותמיד מגיעים אליהן חיילי צה"ל ולוחמי מג"ב. זו שגרת ימי שישי בצהריים בגדה וזו שגרת החיילים שלנו שם, בזמן שהישראלים בערים הגדולות ממלאים את בתי הקפה, השווקים וחופי הים.
מכאן ואילך השתלשלות האירועים תובא כרשומון, ללא פרשנות: ב־12:20 נכחו בעמדת שמירה הצופה אל הכניסה לביתא שני חיילים מפלוגת החוד של גדוד שמשון מחטיבת כפיר, הלא הוא הגדוד של אלאור אזריה. הם דיווחו בקשר כי הם מזהים צעירים המתקדמים בכביש הגישה לכפר. חלפו פחות מעשר דקות עד שהגיע ג'יפ צבאי ובו סגן מפקד הפלוגה, קצין בדרגת סגן, ושני חיילים. הם צפו על אנשי הכפר מגיעים אל הכניסה ובידיהם שטיחי תפילה, מניחים אותם על הכביש ומתכוננים לתפילת יום השישי. ברבע לאחת בצהריים כבר היו שם כ־200 איש, רובם צעירים. המבוגרים כרעו לתפילה והצעירים גררו קונסטרוקציית ברזל שאיתה חסמו את הכביש לכפר. שני צעירים גילגלו צמיגים והקימו מתרס לצד הגרוטאה. שני צלמים פלסטינים משכם הגיעו לצומת ואחריהם הגיעו אחרים, בהם צוותי טלוויזיה. תוך עשר דקות ספרנו חמישה צלמים, כולם הגיעו מצוידים במסכות גז וקסדות.
למקום שעט גם רכב צבאי משוריין שפרק שישה חיילים. מיד אחר כך הגיע ספארון ממוגן וממנו ירדו לוחמים של מג"ב. עוד שני ג'יפים הגיעו במקביל וגם טנדר לבן של המינהל האזרחי עם שני קצינים. עד אחת בצהריים היו בצומת כבר למעלה מ־30 קצינים וחיילים משמשון ומג"ב. החיילים חבשו קסדות עם מגן פלסטיק על הפנים, והעמיסו על עצמם רימוני גז ומחסניות כדורי גומי. בינתיים ההמון שהלך וגדל כבר סיים את התפילה. המבוגרים פנו חזרה אל הכפר ובמקום נותרו הצעירים, שצעדו לעבר החיילים הדרוכים. הצועדים נעצרו מול החיילים, שצופפו את השורות כדי למנוע מהם לעלות לציר הראשי ולהפריע לתנועה. "רוצים אינתיפאדה שתשחרר את האסירים", צעקו ונופפו בידיהם, "חירות לפלסטין, חירות לפלסטין". הסמ"פ עמד מאחורי החיילים וצעק לעברם: "אף אחד לא זז בלי פקודה שלי, ברור?" זה נמשך כך כעשר דקות בהן אף אחד מהחיילים לא זז ולא הגיב, למרות שהמפגינים צעקו ממש באוזניהם.
עמדתי בצד ורשמתי בפנקס. קצין בדרגת סגן עם תג יחידה של המינהל האזרחי הבחין בי וניגש לשאול לזהותי. עניתי שאני עיתונאי. הוא ביקש תעודה, קרא את הפרטים שעליה, החזיר לי אותה ותבע ממני להראות לו מה רשמתי בפנקס. סירבתי, והקצין איים שיזמין משטרה שתעכב אותי. עניתי שמבחינתי אין בעיה, שיזמין משטרה. בשלב הזה ההמון נסוג אחורנית והצמיגים הועלו באש. הקצין מהמינהל הרפה.
ההפגנה עברה לשלב הבא. מבין הצעירים הגיחו רעולי פנים שהחלו ליידות אבנים בגרביונים אלסטיים לעבר החיילים, שמצידם החלו לירות גז מדמיע. שתי חוליות חיילים בשולי הכביש נעו לעבר מיידי האבנים, כשהכוח העיקרי יורה גז למרכז הכביש כדי להניס את רעולי הפנים. תחת מיסוך עשן הצמיגים והגז, פתחו החיילים בריצה לעבר מיידי האבנים ורובם ברחו. רק אחד מהם נותר במקומו, מניף את ידיו מעלה בתנועה אלכסונית, תנועת החופש, מספק את הפריים לצלמים כשמאחוריו מיתמר עשן שחור סמיך מהצמיגים הבוערים. הוא לא ניסה לברוח, נתן לחיילים להפילו ארצה ולכבול אותו באזיקונים.
הצלמים רצו לצלמו ואז החלו החיילים לנסות למנוע מהם לצלם תוך כדי חסימת העדשות בידיהם. אף קצין לא גער בחיילים או העיר להם להתרכז במשימתם. החיילים מתודרכים מזה שנים לא לנסות למנוע מכלי תקשורת לסקר אירועים בשטחים, אלא אם כן מדובר בשטח צבאי סגור, מה שלא היה המקרה באותו יום שישי. חייל שהבחין בי כותב ניגש אליי וסינן: "יא חתיכת בוגד, יא 'בצלם', הם עוד יבואו אליך לתל־אביב, חכה חכה". כשמחיתי בפני אחד המפקדים הוא הביא את החייל שיתנצל. צלם פלסטיני אמר, "היום הם עוד רגועים", והצביע על החיילים, "בדרך כלל הם מתנהגים אלינו הרבה יותר גרוע. היום זה בסדר בגלל שאתה פה". קצין בדרגת סגן אלוף מהמינהל האזרחי הבחין שאני משוחח עם אנשי התקשורת הפלסטינים אמר לי: "אתה יכול לעבור לעבוד אצלם. אתה ממילא מדבר איתם".
ירי הגז והגומי ויידויי האבנים נמשכו עד ארבע וחצי אחר הצהריים, במרווחים שהלכו וגדלו זה מזה. מהצד נראה שלאירוע ישנו פרוטוקול קבוע שעל פיו מתנהלים שני הצדדים, וכל אחד יודע את תפקידו בהצגה. רוב־רובם של החיילים מתנהלים במקצועיות ועושים את תפקידם מבלי לחרוג ממנו, ובחלוף שעה מתחילת האירוע הדבר היחיד שמעניין אותם זה לחזור לבסיס. קצת לפני סוף ההפגנה החל הסמ"פ לפזם את השיר של טונה: "... גם זה יעבור, כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס, גם זה יעבור...".
מדובר צה"ל נמסר: "כוחות צה"ל באיו"ש פועלים על פי החלטת הדרג המדיני במטרה לשמור על ביטחונם של תושבי האזור. האירוע המתואר הינו חריג, בוצע בניגוד לפקודות ואינו מעיד על הכלל. אנו מצרים על התנהגותו והתבטאותו של החייל". עוד לפני הכנת הכתבה פנינו לצה"ל בבקשה להצטרף לחיילים בפעילות של הפרות סדר ובשגרת היום יום בשטחים, כדי לחוות אותה מנקודת מבטם, אך נענינו בשלילה.
"עכשיו המלחמה"
לפני שהחלה ההפגנה פגשנו את עימאד עודה עורך קניות בחווארה. בן 48, תושב הכפר קוסרא, פועל בניין שעובד באתר בנייה ברחוב דיזינגוף בתל־אביב. "לעבוד בישראל זה אחסן, טוב מאוד", אמר, "400 שקל ליום אני מביא הביתה ופה נותנים לך בקושי 120 שקל. אם אין עבודה בישראל אין כסף לחיות".
כיום עומד מספר היתרי התעסוקה שהמינהל האזרחי מנפיק לפועלים פלסטינים לעבודה בישראל על 71,063. על פי ההערכות, בכל יום נכנסים לישראל עוד כמה אלפי פלסטינים שאין ברשותם היתרי עבודה, חלקם מסיבות ביטחוניות. הם עושים את דרכם לארץ דרך פרצות בגדר ההפרדה או במקומות בהן לא נבנתה. בעלי ההיתרים נכנסים דרך 15 מעברים. בכולם קיימת צפיפות קשה, לרוב בימי ראשון, אז נכנסים גם בעלי היתרי השהייה לשבוע.
לבית של נעים אל־ביידה בכפר ג'יוס שבאזור קלקיליה הגענו בשלוש וחצי לפנות בוקר של יום ראשון. הובילו אותנו אליו רחל אפק ורעיה ירון מ"מחסום ווטש", העוקבות אחר המתרחש במחסומים ואחר מעברי הפועלים בשטחים. אל ביידה, 52, אב לשבעה ילדים, עובד בישראל כפועל בניין. בימים אלו הוא מקים שלד של בית דו־משפחתי בכפר סירקין.
הוא קם בשלוש לפנות בוקר, אוכל ארוחה מפסקת של תחילת צום הרמדאן, מתארגן ויוצא במונית שירות אל מעבר אייל, שמונה שקלים לכל כיוון. מתחיל בשבע בבוקר ומסיים בשלוש וחצי בצהריים, מביא הביתה 500 שקל ליום עבודה. "אבל תורידו מזה 2,300 שקל שאני משלם בכל תשיעי לחודש על ההיתר", הוא אומר ומסביר: "ההיתרים מגיעים לקבלן יהודי שמבקש מכסה מסוימת, למרות שאין לו בעצם מספיק עבודה למספר ההיתרים שהוא מקבל. אז בעודף שנשאר לו בהיתרים הוא עושה מסחרה. מוכר לפועלים ביותר מאלף שקל ממה שזה עולה לו. יום אחד אתה מאחר בתשלום והקבלן מבטל לך את ההיתר ואתה לא יכול להיכנס לעבוד".
הוא נכנס איתנו לרכב ומכוון אל המעבר. עשר דקות נסיעה מהבית, ורגע לפני שמגיעים לוקח אל־ביידה נשימה ואומר: "עכשיו מתחילה המלחמה". רבע לארבע לפנות בוקר והתור כבר נשפך החוצה אל הרחוב המוביל למעבר. 950 מטר אורכו עד שהפועלים הפלסטינים מגיחים ממנו החוצה בצד הישראלי. ובדרך דחיפות וצעקות ומבטים כבויים והליכה איטית מאחורי הפועל שעומד לפניך. ואדם לא צעיר שעומד דחוק בתור צועק לנו מתוכו: "צלמו ותראו לעולם מה קורה פה, זה גיהינום".
"לפעמים זה לוקח 40 דקות ולפעמים שעה ויותר", אומר אל־ביידה, "והדוחק נורא, מדכא. לפני כמה שבועות פועל חטף בתוך התור התקף לב ומת". בכיתה ט' הפסיק ללמוד ויצא לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. "עבדתי ברעננה בחנות ירקות, דגים ודוכן שווארמה. אני יודע מסיפורים ששנים אחרי 67' נכנסו פועלים לישראל חופשי. פה ושם היו מחסומים, אבל לא קבועים. נוצרו חברויות בין פלסטינים ליהודים. באינתיפאדה הראשונה התחילו לחפש אותנו, לעשות בעיות. באינתיפאדה השנייה כבר ממש הקשו עלינו. בתור עובד אני בא לאתר ולא מסתובב בחוץ, לא מתקרב לאנשים. הפחד הדדי. מפחדים ממני ואני מפחד גם מהתגובה אליי.
"היחס אלינו תלוי במצב. כשיש בעיות באה משטרה לאתר, שמים אותך בצד ובודקים אותך לאט־לאט, צועקים ומשפילים אותך. איזה יחס, זה לא אנושי. ואנחנו בונים לכם את המדינה. את כל ישראל בנו הפלסטינים. אפילו הערבים הישראלים כבר לא פועלים פשוטים. הם נהיו מנהלים וקבלנים. את כל העבודות הקשות אנחנו עושים ואין לנו תלונות. אבל מה עם הכבוד, לא מגיע לנו יחס של בני אדם?"
המפא"יניק האחרון
אחרי שינה טרופה ברכב העפלנו אל "גבעות עולם" של אברי רן. גובהו של הרכס עליו יושבת החווה האורגנית הכי גדולה בארץ הוא 850 מטר, בשפיץ של השומרון, המשקיף על בקעת הירדן. אין טעם לכתוב על הנוף המרהיב, הוא עוצר נשימה. "חוות גבעות עולם בע"מ" היא כיום אימפריה כלכלית בתחום גידול ושיווק הביצים האורגניות בישראל.
רן, 62, בעל תשובה יליד הנגב שגדל בקיבוץ נחשולים, הגיע לשומרון זמן קצר אחרי חתימת הסכמי אוסלו. "גרתי במושב בית מאיר בפרוזדור ירושלים והייתי בעל משק", הוא מספר, "ואת האזור כאן הכרתי מהמילואים שלי כשריונר. לא הבנתי למה אנשים חיים כאן באשקוביות וקרוואנים, מוקפים קונצרטינות. רציתי לבוא לעשות התיישבות כמו שאני מבין, לפרוץ גדרות, לעלות על השטח כמו מפא"יניק בלי לשאול יותר מדי שאלות. כל מה שהמפא"יניקים ראו הם הפכו לשלהם, לא ספרו אף אחד. ראו ביצה, אמרו נעשה שם מטע בננות, הלכו, ייבשו אותה ועשו מטע בננות. ככה אני גדלתי בקיבוץ".
עלייתו לגבעות סוקרה בהרחבה. מעצרים, משפטים, תגרות אלימות עם פלסטינים. לא זה הסיפור הפעם. הוא טיפס לכאן שלב־שלב. התחיל במקום שנקרא "הנקודה", המשיך לגבעה 851 וממנה עלה לכאן, "וכאן נעצרתי כי נגמר הדלק", הוא אומר בחיוך. הקיפו אותו נערים צעירים כמו דב דריבן מקריית־ארבע שהלך אחר כך והקים את חוות מעון שבה נרצח, ויצחק סקאלי שהקים ממול לגבעות עולם חווה משלו. "הגיעו נערים מיוחדים, חבר'ה מצוינים שבאותם ימים הלכו מהלוויה להלוויה, ספגו אסון אחר אסון ואף אחד לא ידע לתת מענה לתסכול שלהם. ופה הם למדו לעבוד את האדמה, לסקל אבנים, לבנות בתים מעץ, לקחת טרקטור ולחרוש".
גבעות עולם הייתה המאחז הראשון שבישר על הבאים אחריו, 110 מספרם. "בלי העלייה שלי לכאן היינו נשארים עד היום בתוך יישובים מוקפים גדרות תיל. רבו איתי אנשים מהממסד המתנחלי, שנאו אותי, ואני לא עצרתי. לא בקשתי אישור מאף אחד. קמתי בבוקר לייבש ביצות כמו מפא"יניק".
יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, מכנה את רן "ממציא המאחזים". "הוא הוביל מהלך אסטרטגי שאת ההשפעה שלו אנחנו מרגישים היום ונמשיך להרגיש גם בעוד עשורים רבים. הוא חינך דור שלם, חבר'ה אידיאליסטים שבערה בהם אהבת הארץ והפך אותם לחקלאים מיומנים וקבלני בניין שלקחו את ההתיישבות צעד אחד קדימה. על המהלך שהוביל הוא צריך לקבל פרס ישראל".
"היו שנים שהייתה לי מיטה בבית המעצר ומיטה בבית החולים", נזכר רן. "הייתי על סף פשיטת רגל אבל לא עצרתי. שום דבר לא עצר אותי מלהמשיך ליצור כאן מציאות בשטח, והגישה שלי הייתה שאני לא סופר את הערבים. באנו לפה ליישב את האדמה שלנו. יצאו מפה עשרות זוגות צעירים שעבדו והכירו פה ועברו ליישב מאחזים בגבעות. חוות גלעד, גבעות איתמר, גבעות יצהר, גבעות ברכה, עמק שילה. לא היינו לבד, קיבלנו עזרה מתנועת אמנה (התנועה המיישבת של יש”ע - ע.ש), והתפרשנו בנקודות שונות בשטח במטרה ברורה לחסום הסכמים עתידיים".
דגן מהנהן בהסכמה ומסכם, "ההתיישבות התרחבה בכל השטח ויצרה מציאות חדשה. האפשרות לעקור מכאן את ההתיישבות לא קיימת יותר. זה פאסה".
פצע על פצע
קצת אחרי הכניסה ליריחו, אחרי הפנייה לקזינו הסגור ולפני הפנייה שמאלה למחנה הפליטים עקבת ג'אבר עצרנו לצלם מפתח גדול ועליו הכיתוב: "We Will Return". יחד עם כרים ג'ובראן, רכז תחקירני השטח של "בצלם", ועראף ד'רארמה, תחקירן הארגון האמון על אזור הבקעה ויריחו, הלכנו לחווה החקלאית שבה עובד הית'אם שהגיע ליריחו בתקווה לחיים חדשים. "היום יותר קל לי לעבור לירדן דרך המעבר שנמצא שלושה ק"מ מפה מאשר ללכת לבקר את המשפחה שלי בטובאס. עד שאני מגיע אליהם יוצאת לי הנשמה. יש מחסומים ובכל מחסום בודקים את התעודות, בודקים את הבגאז' ולא פעם אתה גם צריך להוריד מכנסיים".
ממנו המשכנו לעומראן מוחמד אעמר, בעל מסעדה בן 53, יליד יריחו. "היו לנו שנים קשות אבל עכשיו ישנה התאוששות. הקימו כאן מפעל בטון ומפעל ברזל ומפעל פלסטיק ונוספו מקומות עבודה. הקרבה למעבר מאפשרת קיום של עסקים ומפעלים גדולים. החיים והיוזמה חזקים מהכל". שאלנו אם הוא מאמין שאי פעם יהיה שלום, והוא ענה: "לא יודע, אתם אלה שמפחדים מהשלום".
נפרדנו מהעיר ומהתחקירנים שליוו אותנו, ורגע לפני שיצאנו, נכנסנו למוסטפא עווידאת במחנה הפליטים עקבת ג'אבר, שבתיו הבנויים בצפיפות יוצרים תחושת מחנק מעיקה. בן 45, פקיד בארגון העובדים הפלסטיני, המקבילה שלהם להסתדרות. משפחתו מהכפר דיר איבאן שהיה ליד עג'ור שבאזור בית גוברין. הוא נולד במחנה, ומבהיר לנו שמחנות הפליטים הם תולדה של 48' - עבורנו מלחמת השחרור, עבור הפלסטינים הנכבה. את כיבוש הגדה ב־67' הוא מכנה "מכה של השפלה, של הוספת פצע על פצע. אבל 67' לא מעניינת אותנו. אנחנו מתנגדים לכל הסדר על בסיס הקווים של 67'. החלום של סבא שלי היה לחזור יום אחד לכפר שלנו וכך גם אבי חלם עד שמת לפני שבע שנים. אני ממשיך עם החלום והתקווה ואם זה לא יקרה בחיי ילדיי ימשיכו לקוות ולחלום. יש לנו את המפתח של הבית והמפתח עובר מדור לדור. אתם חלמתם 2,000 שנה לחזור לכאן, אנחנו חולמים בסך הכל 70 שנה עוד מעט. אתם מצפים מאיתנו שמה שאתם לא שכחתם במשך 2,000 שנה אנחנו נשכח ב־70?" ¿
