משפחתו, וחיות אחרות
מיד לאחר ניצחונו הגדול בבחירות, במארס 2001, השתכן אריאל שרון זמנית במלון המלך דוד בירושלים. הוא קיבל את עמיתי שמעון שיפר ואותי לשיחה לילית, שהוקדשה בחלקה לזיכרונות העבר וברובה להחלטות הגדולות שבדרך – הקמת הקואליציה, יעדי הממשלה, האתגרים הביטחוניים והמדיניים שעומדים לפניה. שרון היה מאושר: הוא הגשים את חלום חייו. שאלנו אותו את מי הוא מתכוון למנות לראש לשכתו. “אני חושב על עמרי”, אמר.
האפשרות שראש הממשלה ימנה את בנו ליד ימינו הדהימה אותנו. “זה ייגמר בחקירת משטרה”, אמרתי. שרון העיף בי אחד מאותם מבטים. הרגשתי שאני מתכווץ לממדים של מקק. בסופו של דבר עמרי לא התמנה לראש הלשכה, אבל היה – הלכה למעשה – עוזרו הקרוב של ראש הממשלה, ובהמשך חבר כנסת. המעמד המיוחד הזה איפשר לו לקדם כמה החלטות טובות וחשובות לחברה הישראלית. החשובה שבהן, כך נדמה לי, הייתה ההחלטה להציל את השטח הענק בין שכונת התקווה לכביש גהה מידי סרסורי הנדל”ן. פארק חירייה, שנקרא היום – בדין – פארק שרון, העניק לגוש־דן מרחב נשימה שאין תחליף לו. הוא נכס לדורות.
אבל חקירת משטרה הייתה, ואחריה הועמד עמרי שרון לדין על עבירות שנעשו בקמפיין הבחירות של אביו, הורשע ונשלח לחודשים אחדים לכלא. הסיפור שלו מלמד לא מעט על התופעה הגלובלית של “בנים־של” בפוליטיקה. נקודה ראשונה: פוליטיקאים חשדנים, שלא רוחשים אמון לאיש, מוצאים מפלט בבני משפחה; נקודה שנייה: אבות שהמחיר ששילמו ילדיהם על הקריירה שלהם ממלא אותם ברגשי אשם, מחפשים דרך לפצות אותם על השנים השחונות; נקודה שלישית: אדם צעיר, משוחרר ממשקעי עבר, שהמנהיג בוטח בו, יכול להביא רוב תועלת; נקודה רביעית, הציבור, ואחריו המשטרה והמערכת המשפטית, מתייחסים לתופעה הזאת בחשדנות מרובה – מה שמוכנים לסלוח למלך מסרבים לסלוח לנסיך.
ג’ארד קושנר, 36, הוא חתנו של דונלד טראמפ. הצעיר הנאה הזה, יורש אימפריית נדל”ן שנשא לאישה יורשת של אימפריית נדל”ן, נחשב למחרת הבחירות לצלע המפוכחת, המתונה, בממשל טראמפ. התקשורת הליברלית חיבקה אותו. ההנחה הייתה שאשתו איוונקה והוא יאזנו את השפעת הגורמים הקיצוניים בבית הלבן. אחרי הכל, הם ניו־יורקים, הם משלנו, הם מבינים עניין.
ואז בא מבט שני, והפך את התמונה על פיה. קושנר, מתברר, הוא הרבה יותר טראמפ משהעין רואה. הוא מעורב עד צווארו בקשרים המפוקפקים עם רוסיה ובניסיון להסתיר את קיומם; הוא דחף את טראמפ להחלטות הרות אסון, ובראשן ההחלטה לפטר את ראש ה־FBI; הוא לקח על עצמו שתי משימות ענק – מהפכה במנגנון הממשלתי ופתרון הסכסוך המזרח־תיכוני. אין לו הכשרה למשימות האלה, ניסיון או ידע. הוא דילטנט.
התקשורת, שמיצתה את חקירת עסקיו של טראמפ, התנפלה כמוצאת שלל רב על עסקי החתן. נחשפו חובות ענקיים, עסקות מפוקפקות, רכישת עיתון יומי כדי לנקום במתחרים עסקיים ושפע דיירים לא מרוצים. כתבות הפרופיל החדשות ב”פוליטיקו”, “וושינגטון פוסט”, ועוד טוענות שמתחת לפנים האלגנטיות של החנון מאוניברסיטת הרווארד מסתתר בריון נדל”ן, על גבול הפלילים. נחשף גם ניסיון לכאורה של אחותו של קושנר, ניקול מאייר, להבטיח שתסדר אשרות קבע למשקיעים סינים אם יכסו את חובות החברה של אחיה ושלה. הידיעה האחרונה הרתיחה לא רק את אויבי טראמפ – גם את טראמפ עצמו. טראמפ לא סובל אנשים שמנסים לעשות כסף על חשבונו, גם אם הם שייכים לאגף היהודי של המשפחה.
טוב כנראה לא ייצא מזה, לא לגדולתה של אמריקה, לא לטראמפ ולא לקושנר. ובכל זאת, יש בשורה טובה. יש לי חבר ששם משפחתו, קושניר, כמעט זהה לשם משפחתו של הנסיך האמריקאי. בשבוע שעבר הוא ביקר בלונדון. להפתעתו, הפעם לא היה לו שום קושי להשיג כרטיס משובח לתיאטרון או שולחן פנוי במסעדה. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לטלפן. סלבריטי הוא סלבריטי: בטוב וברע, שם משפחתו הלך לפניו. √
