השיבה אל הרפת

סתם מן (אדם) / פעם ביום אני מדבר עם אלוהיי ומתפעל מהבריאה, מהשקיעה, מהפרחים ומגל גדות. ואני מתפלל שלא יהיה פיגוע איפשהו בארץ או בעולם, שאזכה לעוד שיר של סטטיק ובן־אל (השבוע זה קרה) ושלא יצונזרו פה פתאום גם שירים עם האות ע' (עירום). כי אני באמת סתם מן – ולא וונדר־מן. כלומר סתם אדם. מענטש. יצור. והרי סיפורי:

האזינו לשלמה ארצי מקריא את טורו

חוזרים לקיבוצים / מה לא עשיתי כדי לשכנע את הוריי להישאר בקיבוץ? למען האמת – כלום. הייתי בסך הכל בן ארבע. אמנם כבר הלכתי לשירותים לבד, אבל הייתי נטול דעה כמו ילד.

ולמה נזכרתי בזה? כי לפני שבועיים סיפר לי חבר בהתרגשות על המשפחה שלו, שהחליטה לעזוב את העיר לטובת הקיבוץ. וכשסיימתי ליפול מהכיסא שאלתי: "קיבוץ? אתה בטוח? זה לא מיושן קצת?" כי שמעתי על עוזבים לכפרים בגליל, ובטח לברלין, אבל לקיבוץ?

"כן כן, יש תנועה גדולה של צעירים שחוזרים לחיות שם", התעקש.

ואז הזכרתי לו את משבר שנות ה־80 של התנועה הקיבוצית שהתאפיין בחובות גדולים. ואיך יחד עם התערערות חברתית, הם יצרו עזיבה ועזובה ובעיקר חיסלו את חדרי האוכל, שהיו הסמל הכי סקסי־שיתופי שלהם. אבל זה לא עניין אותו והוא חזר על אותו משפט, כמו מנטרה: חוזרים וזהו.

ואז לרגע היססתי, אבל בסוף הודיתי בפניו שבעצם נולדתי בקיבוץ. ושיש לי זכרון של חלוצים מלאי כוונות טובות שעומדים ליד אוהלים ומעשנים, ואחר כך של הוריי מעמיסים טנדר ועוזבים את המקום לנצח כשאני בוכה מאכזבה ומנטישה.

וונדר־פיפל / ועכשו אני חושב איך לספר לבני העולם הסטטיקי החדש, שלהיות קיבוצניק היה פעם החלום הרטוב של בני גילי. שזה היה שיא החיים הנכונים בעינינו, ושלהיכנס לבריכות של הקיבוצניקים (בלי שיעיפו אותך קיבינימט) היה כבוד גדול, כי הם היו השחיינים הכי טובים בארץ, שזופות ושזופים ומותאמים פיקס לצנחנים ולקורס מ"כיות. ושבתור עירוניים שבאו לעבוד שם בקטיף בקיץ, רצינו לעלות כמוהם על טרקטור בגיל 16 ולשכב עם המתנדבות משוודיה. יחפים אמרתי? אגדת דשא אמרתי? אליטה חברתית אמרתי?

בשביל להיות קיבוצניק בימים ההם היית חייב להיוולד חתיך/כה עם כפכפי אצבע, ובדרך כלל בן למשפחה סוציאליסטית־שיתופית, שהייתה מוכנה לוותר על הגידול שלך בבית, לטובת בתי ילדים, שחבר שלי, קיבוצניק לשעבר, מכנה אותם עד היום בתי יתומים. למה? כי כשהיה בוכה בלילות מפחדים, לא הייתה זו אמו שניגשה אליו לנחם אותו, אלא סוניה המטפלת. וכשקיבל שוקולד מהדודים, נאלץ להתחלק בו עם כל ילדי הקבוצה, עד שנשארה לו רק קוביית שוקולד אחת לעצמו.

קיבוץ אישי / אז נולדתי בקיבוץ של עולים רומנים ועיראקים שקרוי אלוני־אבא (בעמק יזרעאל, ליד טבעון) וכשהוריי החליטו לעזוב אותו, דפקתי מצער על שמשת הטנדר כי בכל זאת שם חתכו לי ושם גדלתי קצת בבית הילדים.

ועם השנים הייתי בא בקיצים לבקר שם כדי לשחות בבריכה, ובעיקר ללחוץ על הפרות ברפת שייתנו לי כוס חלב, היישר מהעטינים. ובדרך חזרה הייתי צורח שאני רוצה להישאר לנצח בתוך הנוף הפראי הזה ולא לחזור לרמת־ישראל־ביצרון שבה גרנו ושנראתה כמו רכבת משעממת של בלוקים קטנים. והייתי חוקר את אבא למה הם עזבו, ומבין שנמאס להם להתחלק עם כולם בהכל וכי לו אישית נמאס להוליך פרות משועממות למרעה וחזרה.

מקלחונים ומגבים / אז נהייתי עירוני. ועם הזמן גיליתי את היופי שבערבובים העדתיים בעיר ואת קשיי הפרנסה. ויותר מאוחר, כזמר, לפרנסתי הייתי מכתת את רגליי מקיבוץ לקיבוץ בשנות ה־70. הייתי מופיע לרוב בחדרי אוכל ולא יכולתי שלא להעריץ את האנשים החסונים והחרוצים שחיו על השכמות מזוכיסטיות בארבע לפנות בוקר כדי לעבוד קשה בשדות, על ארוחות הצהריים ה"שלוחיות" (זרוקות) של הגברים והנשים בבגדי עבודה ב־12 בצהריים, על בתיהם הקטנים עם המקלחונים והמגבים ועל ימי השישי בערב בחדר האוכל עם חולצות לבנות, זמר אורח וריקודי עם. וכמובן, אסיפות הקיבוץ המפורסמות במוצ"שים.

הם היו חמים ומסוגרים, כי כשאהבו אותי שר מחאו כפיים בהתלהבות וכשלא אהבו ברחו מחדר האוכל דרך פתחי האוורור והחלונות.

הבריכות, זעק בגין / אתם מבינים, זה היה עולם אחר. הרוב בארץ היו עירוניים, אבל הם נחשבו לחנונים, שלא לדבר על בני עיירות הפיתוח, שמי ספר אותם אז בכלל. והיו הקיבוצניקים המיוחדים עם העיניים הירוקות.

ואז יום אחד עלה הליכוד לשלטון, וכשבגין נעמד וזעק חמס לעברם על הבריכות שלהם ועל מה שכינה הבזבוזים וחובותיהם הגדולים, הוא ערער את כל הביטחון העצמי שלהם. ולפתע כל המסגרת הייחודית הזאת שהייתה נערצת ברחבי העולם, שמתנדבים באו לעבוד בה, שיישבה את הארץ עד קווי הגבול שלה, שבנתה לנו סולמות ערכים גבוהים (צניעות, נחישות וחקלאות), חטפה בראש. וממי? מהימין, מהפריפריה ומהמגזרים המזרחיים והדתיים שהרימו ראש והחלו להחליף אותה בצה"ל ובעוד מקומות בתור הישראלים החדשים.

וינטג' ורטרו / אני זוכר חברה קיבוצניקית שלי שכל כך התאכזבה מהיחס הזה, עד שברחה מהארץ למה שכונה על ידה במסתוריות פלורידה. ואני מכיר מוזיקאי קיבוצניק אחר שעבר לגור בתל־אביב, אבל התחתן כמובן עם קיבוצניקית ומזמזם עד היום בלילות את מאיר אריאל ושלום חנוך וגאה בתנועת המחול הקיבוצית ובמפעלים המהממים שהקימו.

אז דווקא כן שמחתי כששמעתי פתאום שיש גל כזה של חוזרים לגור בקיבוצים, כי אני דוגל בלחזור הביתה ומאמין שהחיים נעים במעגל. או כמו שאמר לי אמריקאי בן גילי עם קוקו בפאב ניו־יורקי: "אנחנו וינטג' והחיים הם רטרו מתמשך".

הדלאי לאמה והדיכאון / ביום בהיר שבו רואים לנצח, כשהיינו נוסעים להופעות בארץ, הייתי תמיד מביט בבתים הקטנים של הקיבוצים עם הגגות האדומים וחושב שההסתגרות שלהם מאחורי הגדר פגעה אנושות במעמדם. אבל למרות הכל, הם נשארו חלק מתפארת מדינת ישראל.

והשבוע, כשקראתי ב"ספר האושר" (על האושר המתמשך בעולם המשתנה) את השיחה הבאה, היה נדמה לי שאולי היא יכולה להתקשר אליהם.

שואל הארכיבישוף דזמונד טוטו מדרום־אפריקה את הדלאי לאמה הטיבטי: "אתה נמצא בגלות כבר 50 וכמה שנים?"

"56", מדייק אותו הדלאי לאמה. 

"ולמה אתה לא מדוכדך?"

"מדוכדך?" מתפלא הדלאי לאמה, כי הוא לא מכיר את המילה הזאת.

"עצוב", מתקן הארכיבישוף.

והדלאי לאמה החכם לוקח את ידו של הארכיבישוף ואומר לו: "כשאתה נמצא בסיטואציה טרגית, עליך לחשוב ולנתח את המצב. כי מה הטעם בדיכאון, אם אי־אפשר לעשות משהו לשינוי המצב?"

המחלל בחלילית / אז כמו הדלאי לאמה, גם הרבה קיבוצים הבינו בסוף שאין טעם להיכנס לדיכאון. חלקם השלימו עם אובדן האליטיסטיות שלהם, סגרו את חדרי האוכל, פתחו את הבריכות שלהם לרווחה, קידמו את המפעלים וחיכו להסתובבות המעגל. עובדה שבאלוני־אבא שלי, למרות שהפכו כבר מזמן ליישוב קהילתי מקסים, מגדלים וחולבים עדיין פרות ברפת.

אז חוזרים. נקודה. וכבר שבוע שאני שב בדמיוני הפרוע לגבעות של אלוני־אבא, מתיישב על סלע מול הפרות, מחלל להן בחלילית קטנה, מושך להן בזנב ומספר להן שהן חייבות ללבוש משהו ולא להסתובב עירומות, כי זה כבר לא עובד בארץ. ובעיקר אני מנסה להוכיח שהעולם הישן תמיד חוזר בסוף ברטרו או בווינטג'. ומי שרודף צדק חברתי ותרבותי שלא יתייאש. כי בסוף זה יחזור לו מהסיבוב.