תרקוד, הם אמרו לי

מעגל של כדורגלנים מחזיקים ידיים ולצידו כותרת שעונה להגדרה האופנתית־מרימה: "רק רוצה לרקוד" – ככה נפתח השבוע הספורטיבי. שחקני נבחרת ישראל באימון לפני המשחק מול אלבניה והם ספק רוקדים, ספק בעיצומו של תרגול קליל.

האסוציאציה הראשונה שקופצת לראש היא של הציור המפורסם של מאטיס, "הריקוד". אצל מאטיס מפזזות במעגל חמש נשים עירומות, אצל אלישע לוי אלה 11 גברים שכעבור 24 שעות יופשטו (בצד) מכבודם עם כותרת באותיות ענק: "ביזיון". ואלישע? רגע אחרי ההפסד המשפיל הוא יכריז ש"עד ה־2:0 שיחקנו טוב". אם חיפשתם מי שיגלם את הגולם במעגל, המאמן החביב קפץ על התפקיד בלי מחשבה יתרה. מאוחר יותר הבין שטעה, אבל זה היה מאוחר. מחול הפגיונות מעל ראשו כבר יצא לדרך.

בהמשך השבוע (שלישי, רביעי) עברנו למועדון שמפזז כבר שלוש שנים בסגנון "הרקדן האוטומטי" – מכבי ת"א כדורסל. מתחילים עם עמידת מוצא גדושת פוזה וחזה נפוח, הרבה הצהרות, עוברים לבלגן, הריקוד הופך סוער וייצרי יותר, זורקים שחקנים, מחליפים מאמן, שוב הצהרות, שוב פוזה, שוב בלגן וחוזר חלילה. הרקדנים מתחלפים, אבל הכוריאוגרפיה נשארת. השאלה הכי חשובה היא מי מחזיק בחליל שעל פיו כולם זזים.

והנה השבוע כמעט הגיע דייויד בלאט, ההוא שאימן באמריקה, נדד לטורקיה וקיבל הצעה מפתה לחזור הביתה. והפעם הוא אמור היה לחזור חזק יותר, למועדון נואש יותר. בסוף הוא כנראה קיבל רגליים קרות ונסוג. אל תתפלאו אם בימים הקרובים יתברר שהעסקה נפלה פחות בגלל כסף ויותר בגלל סמכויות. או במילים אחרות: מי יהיה האיש עם החליל.

בלאט כבר היה פה ויודע שבמועדון הריקודים הזה אין זמן לטעויות ואסור להתבלבל בצעדים. ברגע שהכוח לא אצלך ודרכת על הרגל הלא נכונה - הרקדן האוטומטי מתחיל לפעול.